אבקלמן בלאט
"בשתי פנים"
"הצופה" 7.9.1984
 
   
 
            משמרות בספרות החלו להסתמך עם תום מלחמת השחרור, וכל משמרת יצרה מעין עמדה אחידה שלא היתה אולי תבנית רוחנית מוגדרת, אלא שנושאיה העידו בה על התייחסות לתקופה מסויימת. משמרות אלו, אם זה של דור תש"ח, "הגל החדש" או הגל הניהיליסטי של שנות השבעים, צררו בתוכן איזה "מסר" על ציונות ושחרור, חברה וזהות, ובצדם הלכו סופרים אשר אפשר לשייכם למגמות אלו או אחרות, באפיינם מצבים או בעיות קיומיות.
            בזיהוי זה של סופר ותקופה, נתגבשו גם גבורים אשר מייחסים להם כיום קו תקן מסויים הקשור לתהליכים של המלחמה, ולהלכי רוח המבטאים את המחשבה הלאומית, או את הבריחה ממנה; ועם זאת קיימת הערכה מלאה, שעם צמיחת דור תש"ח חל ניתוק משמעותי בעולם הרוחני של דור סופריה, שהתנערו מערכי העבר והגילה.
הנוף הארצישראלי או הישראלי לבש לפתע חותם שונה, הגדוש יותר אור וחום, והוא השתקף כהוויה בסיסית בחיי הלוחם והפלמחניק, בד בבד עם סימן הניתוק מהתפוצות. בצד תיזה זו המסבירה את המציאות שנוצרה לאחר מלחמת השחרור, אנו עדים למסגרת סיפורית אחרת אשר מחולליה היו אהרן אפלפלד, ק. צטניק, א. אורלוב, איתמר יעוז קסט, נעמי פרנקל ושמאי גולן, שהפגישו שתי ישויות וזמנים של ה"כאן" ו"שם" בצרוף כרוניקה ובדיה, עלילות ודמויות ששילבו עובדות וסיפורים בין החיים והמתים, בהתמודדות כמעט בלתי אפשרית עם אימי השואה. סופרים אלה הולכים עד היום בנתיב יחיד ומיוחד, ומספריהם בוקעים קולות ומראות המתמקדים בשתי פנים של תצפית החיים, של הבאים מן השואה, וההולכים אל החיים החדשים. במיצוי תימטיקה זו הצטיין ביותר אהרן אפלפלד אשר שיבץ את העבר וההווה, כדי להמחיש את הרגישות באווירה אותנטית של סיפור דרך סממנים שרימזו על התפוררות עולם שסטה מן המסלול הנורמלי.
            התיאור הוא לכאורה ריאלי ביותר, אם כי בקצוותיו הוא נושא קרינה סוריאלית, כמשהו שאין לנגוע בו, שכן הוא מתרחש כמאורע חריג כפייתי ומאיים, הרחק מכל מה שידוע בשם אנוש. כן, גם לאחר ארבעים שנה, מהווים פרקי השואה חזיון טראומטי שאין לאמוד אותו בשום קנה מידה היסטורי. הספרות על השואה פנים רבות לה ולכל סופר אספקלריה המאירה קטע שונה של חייו. גם שמאי גולן, אף שלא חרש חריש עמוק בסיפורת כי אם בשוליה, תיאר בסיפוריו מצבים שבהם האומה מבצבצת מבין החרכים והילד ב"אשמורת" האחרונה" יוצא לנדוד במרחקים. ובהגיעו דרך הטייגות עד לטאשקנט האביבית, מגלה את חזות האבדן של צלם האדם. את "הנפילה" במסע מהבית לגלות, תוך הבלטת מות ההורים, אשר היוו את המשענת האחרונה. התמונות לנוכח האב החולה וכל הפורענות לאחר המוות הגישו, ביתר שאת, את הריקבון והסיוט באנדרלמוסיה שפקדו את הילד הנווד.
 
ישות כפולה
            ילדים בשואה היוו את המוקד בסיפוריו הראשונים של גולן, על רקע כליאתם אצל האכרים, ופגישתם לאחר השואה, ובהם הושפעו מכל היסודות הדוחים והמוזרים לנוכח עולם חיצון מעורר פחד. בסיפורים האחרונים, "במארב"*, מציג שמאי גולן דמויות של ישות כפולה אשר גם בהגיעם אל מחוז חלומם – המולדת, נתונים הם במאבק איתנים על עולמם הפנימי המרוסק, והוא המכריע אותם. צל העבר מטיל את כל כובד משקלו וחותמו על האדם. ונפתלי אונהניים, שניצל מידי הגרמנים בגיטו, אחרי שנדד ימים ולילות בתעלות ביוב ואיבד את דרכו ושפיות-דעתו – אינו מוצא את השלווה המצופה, שכן לילה לילה הוא שב ורואה את חבריו הנחנקים במי התעלה המצחינים, ומבקש לזעוק, אך קולו נחבא בגרונו. קולות אלו של דור מסוכסך עם עצמו, נותנים אותותיהם בנפשו של נפתלי, אשר גם בנשאו לאשה את גב' אלדובי, הרים כוסית "לחיי המתים בתעלות הביוב".
            חבריו ירדו דרומה ובנו את קבוצם "שורשים". אך הוא לבד ראה שוב ושוב "את הטנקים הצהובים שיעלו מן המדבר, והחיילים בקסדותיהם הגדולות יקפצו מן הזחלמים, ויפרצו את הדלת: "יאללה", לכן מאז הנשואים עמד תרמילו ארוז ונכון, והוא "החל" לתכנן את הבריחה, מאז שרעייתו בישרה לו, שהוא עתיד להיות אב. "נסתלק" – הוא פסק, והציב את סולם החירום ליד חלונו. זכרון הכליון מאתמול, והמודעות של אבדן הצפוי מחר – הם איפוא שני צידי תחושת התהום הפעורה, כאשר בתחילה עוד מנסים לאגור מעט חום, כדי להפכו לשלהבת מאירה, אך בסוף הכל
אבקלמן בלאט - עיתונאי, הצופה