במאמר הובאו גם מספר מקורות-סופרים מן הספרות הרוסית, שמהם דוסטוייבסקי עשוי היה לינוק, כגון: גוגול, טורגנייב ואחרים, וכן יניקתו מן הרעיונות הליברליים החדשים, שנשמעו ונכתבו במערב, ואף השפעת האידיאולוגיה של הסלאבופילים על דוסטוייבסקי.  
 
   
מבקרי הספרות, בבואם לדון ביצירותיו של דוסטוייבסקי ובגיבוריהן, מתעלמים מעיצוב דמותו הסוציאלית והאידיאולוגית של היהודי. ואכן, המבקר האסתטיקן כותב, בדרך כלל, על הדרך בה עיצב הסופר את דמויותיו, מאיר את עיני הקוראים באשר להסתברות הפסיכולוגית בהתנהגותן של הדמויות, מפרש את המצבים בהם הן נתונות, ובאיזו מידה הן משכנעות ומשפיעות על הקורא. המבקרים מהללים את גאוניותו של הסופר, את כישרונו הספרותי, וכמובן צודקים במסקנותיהם לגבי סופר זה. ואולם, בדיוננו על יחסו של דוסטוייבסקי ליהודים, עלינו להתעלם מיכולתו האמנותית המופלאה, ולהתרכז בתיאורו את היהודי, ובמטען האידיאולוגי שהוא נושא או מייצג.
מבין גיבורי יצירותיו היהודיים של דוסטוייבסקי בולטת במיוחד דמותו של איסאי פומיץ' בומשטין, לה מקדיש הסופר מקום רב בספרו האוטוביוגראפי "רשימות מבית-המוות" (1). אחרי עיון מדוקדק ביצירותיו האחרות של דוסטוייבסקי, ובעיקר במאמריו הפובליציסטיים בנושא היהודים והיהדות, יכולים אנו לקבוע בוודאות, כי בומשטין אינו דמות ספרותית מקרית, אלא יהודי המייצג בתכונותיו את כלל היהודים כפי שהם משתקפים בעיני המחבר. וכשנתבונן מקרוב באותה דמות ניווכח, כי המילה בה מרבה דוסטוייבסקי להשתמש לאיפיונו היא "מצחיק" (סמיישנוי"), כפי שביצירותיו האחרות הוא מרבה להשתמש במילה "ז'יד" ובנגזרים ממנה, ככינוי גנאי ליהודי, ולא במילה הנייטרלית "יבריי". בומשטין תמיד מעורר צחוק: "אפילו כיום אינני יכול להיזכר בו ללא צחוק", "אדם מצחיק", הייתה בו "תמימות מצחיקה", מניח על מצחו "קרן מצחיקה" (הכוונה, כמובן, לתפילין). כלומר, עצם קיומו והווייתו של היהודי, אף מבלי להתייחס למעשיו, מעוררים במספר גיחוך הגובל בתיעוב. ואילו תיאור אופיו המושחת והמבחיל של היהודי באים לביטוי במעשיו ובהתנהגותו של בומשטין, הדומים לאלו של כלל-היהודים, בעיני האנטישמים. תכונת הסוחר הערמומי והחמדן שבו, מתגלה מייד עם הגיעו לבית הסוהר.
 
  לקריאת המאמר המלא