ארנה גולן
ואם אתה מוכרח לאהוב – אהב  וחיה!
על הרומן, "ואם אתה מוכרח לאהוב" מאת שמאי גולן
  א.         דברי מבוא – כפל פניו של הרומן ותבנית היסוד
 
עוצמתו של הרומן החדש מאת שמאי גולן, "ואם אתה מוכרח לאהוב" (כנרת, זמורה-ביתן, 2008), טמונה בכפל פניו: בה בעת שמוצגת בו התמודדות מקורית עם השואה ועם משמעותה כגורל יהודי מייסר, נמסר בו  ברגישות ובחמלה רבה כאב התמודדותם של הניצולים במאבק להישרדותם, על חולשותיהם וגדולתם. אף כי הם נתונים במצב קיומי בלתי אפשרי בשואה, שהאדם לכוד בו בידי כוחות אדירים בעולם שנותר ללא נוכחות אלוהית, בכם זאת הם מונעים בידי הכורח לשרוד ולהיאחז בחיים, גם אם הנטל כבד משאתו. וכך, במסירה מדוייקת ומאופקת ובלשון טעונה וגמישה, מוצגים אימי השואה מנקודת תצפית המעניקה להם משמעות חדשה, ומאידך נמסרים התהליכים הנפשיים המורכבים, המתחוללים בנפשם של השורדים. הם מפרפרים במצב קיומי כה קיצוני עד שספק אם יהיה בהם הכח להחלים ממנו, ובכל זאת הם נאבקים. יותר מזה, צל השואה מרחף גם על דור הבנים, למרות שהם אינם מודעים לכובדו ואינם משערים את כוחו של הקשר הגורלי המאחד אותם עם הוריהם. תוך כך נרקמים ברומן נושאים כיחסים במשפחה וטיבם של הורות, זוגיות, היות בנים להורים מזדקנים, כמו גם משמעותו של מקצוע כביטוי לזהות ואימוצה של זהות חדשה למרות אי היכולת להתנתק מזו הראשונית. ומעבר לכל אלה עולה התהייה על זיקתה של הישראליות לגורל היהודי בהסטוריה ובמציאות ההווה.
בחלקים מסויימים של הרומן מתערערת לפתע החוקיות הריאליסטית של העולם. ואין תימה בכך. כיוון שבשואה מתערער סדר העולם, עד שאין בכוחו של אדם לספק פשר הגיוני לרצחנות המאיימת ולא ניתן לתת כל הסבר מתקבל על הדעת להישרדות בה, רק אירועים על-טבעיים, מוזרים ומאיימים, עשויים להעניק הסבר פורתא, גם אם על פי הגיון אחר. בדומה לכך, גם עשרות שנים לאחר השואה וההישרדות בה, אין הנפש האנושית עשוייה להשלים ולהתמודד עם זכר העבר המייסר. בשעת משבר קריטי, המוליך לאובדן השפיות, שוב נשברת חוקיותה של המציאות כהוויתה ובהשתקפה בנפש הכואבת משתבש הגיונה. וכך, בתנועה שבין מציאות לערעורה, בין עבר להווה, ובהווה – בין דור ההורים לדור הבנים ובתוכם בין גבר לאשה, נבנית עלילה מרתקת הסוחפת עימה את הכל.
זה אף הטעם לבנייתו של הרומן בשלושה חלקים נפרדים ובעלי אופי שונה. כיוון שהדובר (או הדוברים) בכל אחד מהם הוא דמות אחרת, משתנה נקודת התצפית המאירה, לעתים, אותם אירועים עצמם אך באור חדש, או שנמסרים במבט אחר אירועים והיבטים חדשים ושונים. כך רוכש כל חלק צביון המייחד אותו ורק צירופם יוצר את השלמות הפוליפונית, המורכבת והעשירה של הרומן.
שני זוגות מוצבים במרכזו של הרומן. הם הדוברים בו ועלילתם נפרשת בין זמן ההווה שעל סף המאה ה-21 לבין העבר, הרחוק-לכאורה, שבזמן השואה. הזוג האחד הם לאורה ושמואל גדנקר, שהמונולוגים שלהם נמסרים תחילה. הם ניצולי שואה שהזקינו ומצויים על סף מעברם מירושלים לדיור מוגן בתל-אביב. הוא רופא במקצועו והיא הייתה אחות והמעבר הכפוי עליה מחולל בה משבר ההולך ומשבש עליה את דעתה. אף כי הם אמורים להתגורר בסמוך למגורי בנם אלחנן, רעייתו דניאלה ושתי בנותיהם, לאורה מסרבת לעבור והולכת ומתנתקת מן המציאות ושוקעת בעולמה הפנימי, שבו העבר בשואה נותר לה כחי. כך מתברר כי אביה של דניאלה, עורך הדין מיכאל לוין, הגיע לעיירתה של לאורה כשליח מארץ-ישראל והיה אהובה, אך נטש עם פרוץ המלחמה, בגד בה ובשליחותו, חזר לארץ ונישא לרחל, בת משפחת שלוש האמידה. לאחר נטישתו נישאה לאורה לגדנקר, שהגיע לעירה כקצין רפואה בצבא הפולני הנסוג ומצא מקלט בבית אביה. עם רצח כל יהודי העיירה ובתוכם משפחתה ואחותה מירה האהובה, הסתתרו לאורה וגדנקר במרתף ביתה של רופאה פולניה ושרדו, אף כי גדנקר נאלץ לעזוב בשלב מסויים, ונעשה עד לאימי ההשמדה, שעליהם הוא מספר במונולוג שלו. לאחר המלחמה עלו לארץ עם בנם אלחנן – בסוף הרומן מתברר שהוא בן אחותה שהוסתר במנזר ואומץ על ידם – והשתלבו, לכאורה, בחיים החדשים בירושלים. במקביל למשבר המתרחש בחייהם, מתחולל משבר גם בנישואיהם של אלחנן ודניאלה והוא מחריף עם פטירת אביה וגורר את השניים למאבקים מיוסרים. אלה נמסרים מפיהם בחלק השלישי של הרומן ומוארת בהם ההישרדות כפי שהיא משתקפת בחייהם של בני הדור השני.
על בסיסו של שלד עלילה זה נבנה מבנה מסועף ומורכב, שנקשרים בו יחסי גומלין, זיקות של דמיון ושוני, הקבלה וניגוד בין הדמויות הפועלות. אולם מעבר לייחוד סיפורה של כל דמות, תבנית יסוד אחת משותפת לכל: אירוע דרמטי פורץ ומערער את קיומו היציב – לכאורה של כל אחד מבני המשפחה, קיום שנבנה במשך שנים, ומטיל אותו למשבר נפשי עמוק. חומרתו של המשבר טמונה בכך, שהאירוע הדרמטי מהווה הד למצב הקורבן נטול הכח בשואה. כיוון שכך, בורח כל אחד מהם מן המציאות הקשה בדרכו שלו, אם אל פנים נפשו ואם במרחב הגיאוגרפי. יותר מזה, אף כי טיבה של הבריחה שונה בהתאם לנתוני אופיו וחייו של כל אחד מהם, כיוונה הוא אחד: אל עצמם, אל המקום הנכאב והפגוע שנדחק לשולי התודעה מתוך הכורח לשרוד ולשם ייצובו של קיום שפוי ו"בריא". אולם, התפרצותו של הכאב, שלא נמצא לו עד אז פורקן, נעשית הרסנית ועשוייה למוטטם, ורק דרך אחת פתוחה לפניהם להצלתם מידי עצמם: להכיר ולהיפתח אל "הכורח לאהוב", כנרמז בשמו של הספר. כלומר, לשחרר את האהבה שנכלאה בתוכם מחמת הזעם או הטינה, האבל, השאיפה לדין צדק וכאב האשמה, או מתוך הרצון להסתיר סודות או הכמיהה לתיקון מה שלא ניתן עוד לתקן. האהבה הזאת קיימת או שניתן לקבלה כצו, שאם לא כן לא תיתכן הישרדות. אהבה כזאת מחייבת השלמה עם מגבלותיך וסליחה לעצמך, לבן זוגך ויקיריך וקבלה של זהותך האמיתית. כי "ואם אתה מוכרח לאהוב", אם הגעת למצב כה קריטי, חשוף את האהבה שבך – וחיה!
 
 
 
ב.         לאורה – הניצולה שכשלה במאבק ההישרדות
 
המונולוג של לאורה פותח את הרומן. על כן, מטבע הדברים, מוטל עליו לשמש כאקספוזיציה, כלומר – להציג את הדמויות, את מצבן בהווה, פרקים בעברן וכיוצא באלה. אף על פי כן, מראשיתו ניכר המשבר המתחולל בה וגורם לשיבוש בתפיסתה את המציאות. דמיון ומציאות משמשים בערבוביה ומראות וקולות שלא מכאן באים ליפות ולהקל על המעבר הכפוי עליה לתל-אביב ואשר אין בכוחה למונעו אך גם לא לשאתו. אולם, הבחירה בנקודת תצפיתה מכמירת הלב. לאורה, שכשלה לאחר שנים במאבקה להישרדות מטראומת השואה, עשוייה, לכאורה, להטיל ספק במהימנותה. ובכל זאת, אט אט מתברר כי השיבוש מתחולל בזכרון לטווח קצר ובקליטת המציאות בהווה, כיוון שזו מאיימת עליה. אך בצד הבלחות של תפיסת מציאות מפוכחת וחדה, נותר הזיכרון לטווח ארוך, לימי השואה, חד, בהיר ומהימן והוא עולה ומציף את תודעתה ומשבשה, מעיד שמעולם לא נסגר חשבונה עם טראומת העבר ולא חדלה כמיהתה הבלתי-אפשרית לתיקון המעוות.
לאורה נקלעת למשבר החריף כיוון שלתחושתה היא נעשית שוב, כהד לשואה, אובייקט חסר אונים לשליטתם האלימה של כוחות חזקים ממנה, הפעם של בעלה ובנה הכופים עליה להתנתק מביתה, ואין לרצונה עוד כל חשיבות. ערעור האיזון הרופף שהושג בחייה וסיכול סירובה הנואש לעבור, גורמים לה להתנתק מן המציאות הכוחנית ולברוח אל עולמה הפנימי. תחילה היא מנסה לשוות למציאות קוים של עדנה, יופי ורכות, של ברבורים לבנים וטהורים או צלילי חליל מעודנים. אולם הכוחות הגוררים אותה כילדה חסרת שליטה גוברים עליה ועל אשלייתה, מוליכים אותה אט אט לאובדן כוחה להסרת מחסומי התודעה ולבריחה פנימה, דווקא אל המקום הפגוע שלא החלים מעולם. אסונה הוא, שבשלב מאוחר זה אין בה עוד היכולת להציל את עצמה מעצמה ולהגיע לכלל השלמה עם העבר ולסליחה לעצמה, לבעלה ולאהובה לשעבר. וכיוון שאין בכוחה עוד להכיר ב"כורח לאהוב" לא תוכל עוד לצלוח את המשבר ולשרוד. וכך, עשרות שנים לאחר הישרדותה בשואה, היא נעשית קורבן לה.
התהליך הנפשי הזה מתעצם בהדרגה ואט אט מתבהרים סימניו כמחלת הדמנציה או ביתר דיוק, האלצהיימר. המחלה מוצגת במאופק אך לפרטיה, אבל ברומן רוכשת משמעות חדשה לחלוטין כביטוי לכשלון ההישרדות. תחילה ניכר השיבוש, כאמור, בקליטת המציאות והמתרחש בה בהווה ולכיוון עידונה של המציאות על דרך האשלייה. אבל כשהאשלייה מתנפצת ולמרות התנגדותה והתרפסותה כילדה היא נגררת למכונית ומשם לבית האבות בתל-אביב, רוכש השיבוש אופי אחר, מאיים. אז משתלטים הפחד, אובדן הביטחון ותחושת אין האונים עד שהיא מייחסת זהות משובשת למטפלים בה ואפילו לבעלה ולבנה. הם מצטיירים לה כחברי כנופיה הזוממת לפגוע בה, כמו היו בריונים אלימים וחסרי רחמים, מוליכי שולל או מתחזים הבוגדים בה. טראומת השואה, הלובשת צורה חדשה, גורמת לכך שאין היא חשה כלל בדאגת בעלה לה, אינה מודעת לחרדתו שמא לא יקבלו אותם בשל התנהגותה ושוכחת את הסכמתה בעבר לעבור לדיור המוגן בתל-אביב. רק האבקה הלבנה של סם התרופה המרדימה מעניקה לה רגיעה מהאיום. אבל עם בוקר היא כבר מאבדת לחלוטין את כושר ההתמצאות ועל כן נמסרת לשעה רשות הדיבור לגדנקר בעלה, המדווח על שגיונותיה המאיימים עליו ומנסה להסבירם בטראומת עברה. מעתה, משנפרץ המחסום, היא שוקעת יותר ויותר בזכרונות העבר המייסרים, חותרת לפרוק אותם מעליה או לתקן את מה שעוות בהם.
תוך כך מתגברים והולכים סימניה של מחלת האלצהיימר, ובה בעת מתעצמת משמעותה ככשלון ההישרדות. בעוד תחילה ניכר היה זיהוי מוטעה של חפצים כהזיה חלופית למציאות הקשה, אבל הברבורים הלבנים והרקדניות שבשמיכה, הקמים בדמיונה כחיים, מהווים עדות לכמיהתה לשוב אל עולם הילדות התמים והשלם, שהאגדות פרנסו אותו קודם שנהרס. מאיסתה במציאות וסירובה להשתלב בה, כמו סימנים נוספים של המחלה כקשיים גוברים בקיום פעילות שגרתית כאכילה או לבישת בגדים, מעידים על אובדן כוחה לשאת עוד נטל חייה ועברה, ואילו העירוב של זמנים ואירועים המאפיין את מחלת האלצהיימר, מקבל משמעות של תחושת דחיפות ומהומה פנימית מתוך הצורך העמוק לברוח אל הכאב שבנפשה. גם התנהגותה הנעה בין אגרסיה להתרפסות ערמומית משקפת את טראומת הקורבן החייב לרצות את רודפיו או גם את מגיניו. אף בטחונה בכוונתו של בעלה, המדומיינת על ידה, לפגוע בה כשהוא עוטה זהות לא לו, או השיכנוע הפנימי בבגידתו של בעלה עם האחות הבלונדינית, אינו רק מאפיין של האלצהיימר. מזכרונותיה מתברר כי אכן נבגדה בעבר הרחוק על ידי מיכאל לוין וחווית הבגידה עדיין מחלחלת בה. שהרי מעולם לא באה עימו חשבון ורק ביקשה לתקן באמצעות נישואי בנם ובתו את מה שלא ניתן לתיקון.
סימפטומים נוספים של האלצהיימר עולים מן המונולוג ובכולם מהדהד זכר טראומת השואה, אי ההשלמה וכמיהה לתיקון המעוות. היא שוגה בזיהוי אנשים ומקומות וצובעת אותם בצבעי נפשה, אבל כפי שמסתבר, מתוך כמיהה לתיקון העבר. גם כשהיא שופכת את נפשה בפני דמויות זרות שאינן הולמות, הן נעשות כתובת לפורקן מצוקתה האינטימית, שהיתה חסוייה כל השנים ולא ניתן לה ביטוי בפני יקיריה. וכשהיא מספרת למנהל – ספק מספרת ספק, כמו בשאר וידוייה, דוברת בנפשה בלבד – את הסיפור המוזר והמופלא על הצלותיו של גדנקר בשואה, היא מנסה, אמנם, כקורבן חלש לשאת חן בעיניו ולהבליט, כביכול, את שפיותה, אבל בה בעת מתמודדת עתה עם סיפורו המופלא, שספק אם האמינה בו אי פעם. יותר מזה, בעוד היא מחפשת בזרים תמיכה והבנה, כדרכו של מי שנאלץ לשרוד, יחסה לגדנקר בעלה נחלף בין ריחוק לקירבה, פחד וביטחון, ומשקף את טינתה העמוקה כלפיו מימי המרתף, על ההפלה שביצע בה.
תפקיד משמעותי במיוחד ממלא מאפיין נוסף של מחלת האלצהיימר: דמויות הזויות, שחלקן נפטרו מזמן, מופיעות לפניה כחיות וממשיות. יש והן נוכחות, להרגשתה, על ידה ממש והיא דוברת אליהן, ויש שהיא משוכנעת שמצויות במקום קרוב, כמו מירה אחותה, שנרצחה עם מאיר, בעלה הקומוניסט, בשואה. עתה, בשיבוש הכרתה, בטוחה לאורה שמירה הגיעה סוף סוף לתל-אביב עם פתיחת שערי ברית המועצות ונותנת בכך ביטוי לאשלייה, שנאחזה בה כל השנים, ששניהם נמלטו למוסקבה לפני רצח יהודי העיר.
אף כי הדברים אינם נאמרים במפורש ניכר כי מירה היא דמות מרכזית בהזיותיה, שבכולן פורץ כאבה החבוי, כיוון שהיא אמו האמיתית של אלחנן. כפי שנרמז בלבד במונולוג של לאורה אך נחשף במפורש באפילוג, הוסתר אלחנן על ידי הוריו, מירה ומאיר, במנזר ועם סיום המלחמה, כאשר לא שבו, אימצוהו גדנקר ולאורה להם כבן. בהיותו אז ילד רך לא גילו לו מעולם את סוד הולדתו. במשך שנים שמרה לאורה על הסוד ואף עתה אין היא מעיזה לחשוף אותו במפורש. אולם דומה, שלא השלימה מעולם עם אובדנם של הוריו וכשם שביקשה לתקן את בגידתו של מיכאל לוין על ידי נישואי בניהם, כך לא חדלה מכמיהתה לתיקון המעוות בתחום זה, להשבתו של בנה להוריו האמיתיים. עתה, כשטראומת השואה פורצת באחת את מחסום התודעה, נאחזת לאורה בהזייה שיש סיכוי לתיקון, שאחותה הגיעה ונמצאת במעון העולים. אבל ההזייה המאוחרת הזאת היא בין הגורמים לשיבוש החל בה בתפיסת המציאות, והשיבוש ניכר בכל ומעורר חמלה. היא טועה בזיהוי המצב והמקום, בלבושה ובהתנהגותה ובזיהוי האנשים שהיא פוגשת. היא שופכת את ליבה, ספק בממש ספק בהזייתה, בפני דמויות בלתי הולמות ומבקשת לפרוק את כאבה ואת תחושת חוסר האונים באין שומע, אבל אינה מרפה.
משמחריף הנתק בינה למציאות, נמסרת מפעם לפעם רשות המונולוג לגדנקר, בעלה האוהב והסולח, והוא מוסיף אינפורמציה שאין בכוחה של לאורה לתת. משילוב דבריהם ניכרות טינותיה החבויות, אי יכולתה לסלוח ולשכוח, התרפקותה על ימים של שלמות שקדמו לשואה, כמו גם טלטלות רגשותיה בין קטבים מנוגדים. כך, למשל, עולה טינתה החבויה לבעלה על ערירותה כתולדת ההפלה במרתף, למרות הכרחיותה, ומאידך – אי יכולתה להתנחם בבנה-לא-בנה, בעוד בעלה חושף את סליחתו לה, מספר שידע מאז היכרותם על אהבתה למיכאל לוין אך לא נטר והוא שהצילה לאחר המלחמה. רגשותיה לבעלה מעורבים ונעים בקיצוניות בין טרוניה עמוקה להתרפקות מגוננת על "שמואל שלי", בין אמון בסיפורי הצלותיו המופלאות מאימי השואה לכפירה בהם בפני המנהל, מתלונות קשות עליו, כגון על נסיונותיו להחדיר בה את ההכרה במות אחותה, לבין הודייה במסירותו וסבלו. במהומה נפשית זו רק הזריקה המרדימה והמערפלת את חושיה עשוייה להעניק לה רגיעה.
הדמות ההזוייה, הראשונה שמופיעה כנוכחת בממש, היא כצפוי מיכאל לוין, אהובה לשעבר, אף כי יתברר בהמשך שכבר נפטר. הופעתו חיונית, אבל שלא כצפוי כאב הבגידה נעשה שולי בעוד לאורה חשה צורך דוחק לעדכן אותו במה שאירע לאחר שנטש, לשחזר את אהבתם ולתאר באהדה את קשיי בריחתו והצלתו עד שחזר לארץ. היא אף רואה בו כתובת לשטוח בפניה את התלונות על בעלה שדבק בהרצאותיו ובספריו על השואה ולבקש את סיועו בחיפושיה אחר מירה אחותה. יותר מזה, למרות טינתה שלא בא להצילה עם סיום המלחמה, שעה שגורשה מן המרתף ודווקא בעלה, שנאלץ לעזוב קודם וחווה את אימי השואה, הוא שחיפש אחריה ומצאה והצילה, עדין ניכר בה שהיא רואה בו את האוהב והמציל, ומתנודדת בין רגשות מקוטבים כמו לא חלפו עשרות שנים.
משנקטעת הופעתו של מיכאל לוין ומופיעה כנוכחת דמותו ההזויה של אלחנן, משתנה לחלוטין נושא דבריה של לאורה וטון דיבורה. היא מתייחסת כמעט רק למקטע מאוחר בחיים בארץ ומתוך טינה, כהרגלה, ושוטחת בפני אלחנן את תלונותיה על הפקידה בביטוח הלאומי, שבאטימות ובקשיחות ביורוקרטית התעלמה מעברו של גדנקר בשואה. לנוכח אלחנן היא מתייצבת לצד בעלה ואביו אך אף כי היא מכנה את אלחנן "בן יקר", היא נמנעת מכל נושא אישי ומוסיפה לחפות על סוד הולדתו.
משהוא נעלם מופיעה דמותה ההזוייה של דניאלה ובסוף דבריה אליה, לאורה כמעט חושפת את הסוד. אך דניאלה "נעלמת" כיוון שכאן המחסום נותר. לעומת זאת, הופעתה מאפשרת ללאורה להציג בפניה את דמות אביה, מיכאל לוין, דווקא באור חיובי, כדמות פגועה וראוייה להבנה ורחמים. כיוון שלאורה משוחררת לידה מנאמנותה לגדנקר, היא מספרת לה כי עם שובו של לוין לארץ הוא לא חדל להתריע בפני הנהגת הישוב על סכנת ההשמדה המאיימת על העם היהודי, אולם הם התעלמו מעדותו והתנכרו לו. לאורה אף מלמדת סניגוריה עליו. לדבריה, רק משום כך הוא זנח את ערכיו החלוציים ואימץ לעצמו ערכים "בורגניים" ונעשה עורך דין. רק בסוף דבריה ניכרת בה להיטות לחשוף את האמת כולה. בחטף היא מספרת על בגידת אביה ועל יוזמו לתיקון בנישואיהם. אבל ניכר בה שנותרה כאותה נערה אוהבת ומעריצה וכי עשרות השנים שחלפו לא השקיטו את הכאב ואת המהומה הנפשית.
מחלת האלצהיימר מוצגת, איפוא, ככשלון ההישרדות. הוידוי המאוחר יש בו, אמנם, פורקן משחרר אבל מחירו כבד: אובדן השפיות.
 
 
ג.          גדנקר – העד הצופה, הזוכר ובא חשבון, אך שורד
 
בדומה למונולוג של לאורה, כך המונולוג של גדנקר הוא תולדה של משבר התובע את ביטויו. המשבר נגרם אף הפעם כתולדת מיפגש מחודש עם טראומת השואה, אבל בהיותו עימות חזותי הוא חמור מזה של רעייתו, גחייבו לשוב ולשחזר בפועל את מעמד הקורבן חסר האונים ובסיטואציות של הרג. המשבר מתחולל כשגדנקר קורא בעתון במפתיע על משפטו, המאוחר בעשרות שנים, של הארכי-רוצח הנאצי, אוברשטורמפיהרר קלאוס, ולמרות שמקורביו מנסים למנוע את נסיעתו לגרמניה הוא מחליט לנסוע ולמסור את עדותו במשפט. על כן, מתנסח עיקר המונולוג כעדותו במשפט על נסיבותיה ותוצאותיה.
ובכל זאת, אף כי המונולוג נמסר כעדות ממשית שהושמעה בבית המשפט הגרמני, הולכים ומתרבים הסימנים שאין הוא אלא מונולוג פנימי מיוסר. מעמד ביניים זה הוא המקנה לו את צביונו המיוחד ואת עוצמתו, החורגת מגבולותיה של עדות משפטית. אמנם, מתוארת נסיעתו לגרמניה ואפילו פגישתו במסדרון בית המשפט עם אשת הרוצח ובתו העויינות אותו. נמסרות גם תגובותיהם העויינות והקשוחות של עורכי הדין של קלאוס ושל הנוכחים באולם ואפילו הוצאתו ממנו עם התמוטטותו. אבל עדותו המתארכת ללא מעצור, אופייה האובססיבי והתנתקותה מן המתרחש סביבו, שילובם של יסודות על-טבעיים מוזרים ומאיימים, שלכאורה אין להם מקום בעדות על אירועים הסטוריים, או התחושה כי השופט הגרמני נחלף לו בשופט כל הארץ שלא עשה משפט, כל אלה מקנים לעדותו אופי של הזיה עד כדי טירוף, כמו היה זה מונולוג פנימי המתנהל בנפשו, למרות שהנוכחים באולם שבים ומוזכרים, בטוחים שיצא מדעתו.
בין כה וכה, בין אם הייתה עדותו ממשית ובין אם הייתה הזוייה, בסופה נקלע גדנקר למצב נפשימ קביל לאובדן שפיותה של רעייתו. הוא נכבל – אף כאן ספק בממש ספק בהזייתו - בכתונת משוגעים ומובל במצוות השופט אל האמבולנס, האמור להסיעו לבית חולי הנפש. רק הזריקה הננעצת בזרועו מערפלת את הכרתו ומעניקה לו רגיעה, בדומה לאבקה הלבנה ולזריקה שעירפלו את תודעתה של לאורה.
על רקע קוי הדמיון הללו בולטת העובדה כי גדנקר לא כשל בסופו של דבר תחת נטל טראומת השואה, ולמרות הזעזוע הנפשי לא איבד את צלילות דעתו. שהרי המשפט התנהל שנים לפני המעבר לבית האבות ובכל זאת, כאשר רעייתו נסוגה לעולמה הפנימי, הוא סועד אותה באהבה וכאשר הוא משוחרר מהתחייבותו לשמור על סודותיה, הוא עתיד לחשוף ב"אפילוג" את הסודות בפני בנו ורעייתו ולהעמיד, באהבת אב, את חייהם על בסיס יציב ונכון יותר של אמת. הוא נותר, איפוא, שפוי. הטעם לכך הוא, כמדומה, שמעולם לא חדל מלהתעמת עם הטראומה הקשה. במשך שנים, ואף לאחר המשפט, התמיד במסעות הרצאותיו על השואה ולא נרתע משיחזור האימים שחווה או מעייפותם של שומעיו. הוא אמנם נקלע למשברים נפשיים חמורים. כך במשפט וכך במיפגש הכאוב והמנחם כאחת עם ליבר בחנות המכולת שלו, כשליבר אינו יכול למנוע את זעקתו המרה. אבל דווקא בזעקה, כמו בעדות על עמו שנהרג ובהרצאות על זוועות השואה, בעימות המתמיד ובפורקן לכאב, מקור שפיותו, כמו גם בידיעתו את "הכורח לאהוב" את יקיריו ולסלוח להם.
לכל אלה בסיס עמוק יותר. בעוד חשבונה של לאורה עם אימי השואה תחום בגבולה של הביוגרפיה האישית והמשפחתית, חשבונו של גדנקר מתנשא לכלל חשבון יהודי מקיף, מוסרי ומטאפיסי ונעשה  ייעודו בחייו. שליחותו–מטעם-עצמו זו היא מקור ייסוריו, אבל היא גם מקור הישרדותו.
שליחותו אף נובעת מאופן הישרדותו יוצא הדופן בשואה והוא המקנה לדמותו את אופייה המקורי והחד-פעמי. משעה שנאלץ גדנקר לעזוב את מרתף המחבוא – אם משום שגורש ממנו ואם משום ש"הקול קרא לי" - הוא שב ונקלע מגיא הריגה אחד לאחר ונעשה עד מיוסר להשמדת עמו במיתות שונות ומשונות באכזריותן, ביערות ובגיטאות, ברכבות ובמחנות ההשמדה. אף על פי כן, למרות שפעם אחר פעם הוא ניצב מופקר לרוצחיו ובייחוד לרצחנותו של אוברשטורמפיהרר קלאוס, הוא שב וניצל באורח מוזר ועל-טבעי שאינו ניתן להסבר כלשהו על פי החוקיות הריאלית ואף אינו מובן לו עצמו.
ההצלה השבה ונשנית משווה לו מימד כעין מיתי המנמק את הצלתו הבלתי מסתברת. אבל הוא ניצל לא משום שמוקנה לו כח פיסי אדיר או גבורה על אנושית. הוא אינו נעשה גיבור-על ומנצח. היפוכו של דבר. הצלתו מתקיימת משום ששוב ושוב מתרחשת בו מיטאמורפוזה מוזרה ומפליאה המקנה לו דווקא מימדים זעירים, עד שהוא נעשה בלתי נראה לעין אנושית ונעלם כתולעת או שהוא הופך ליצור זעיר בעל כושר מעוף החומק מרוצחו או שנעשה חסין אש ונעלם, כביכול התאפס וחדל להתקיים. שהרי בעולם שאינו רוצה בקיומו לא תיתכן הצלה אלא באמצעות איפוסו, סילוק נוכחותו מן העולם. ובכל זאת, הוא שב ונקלע למחוזות ההרג ונעשה צופה ועד חסר אונים לרצח עמו, ולא נותר לו אלא לנחם את אחיו המומתים או הייעוד לשאת את משא הזיכרון המייסר.
בכוחו של היסוד המיתי הזה, העל טבעי והמוזר והמאיים, מתנשאת דמותו של גדנקר לכלל דמות ייצוגית וסמלית, מעין וואריאציה סמלית, מקורית ואירונית עד כאב של היהודי הנצחי, השורד הנצחי. אבל הוא עצמו רואה את עצמו כ"עד המרחף" בדומה לנשמות המרחפות של אחיו המתים. ובהיותו כמת-החי הוא מפרש את הצלתו כמטילה עליו את שליחות הזכרון, העדות והתביעה לעשיית דין צדק ברוצחים. אין הוא תובע נקמה ואף נמנע בעצמו ממנה כשנקלעת לידיו הזדמנות, כיוון שיש בה משום הידמות לרוצחים. הוא תובע דין צדק בפני העולם וביד אדם, שהרי אלוהים נטש את העולם בימי השואה והפקיר אותו בידי כוחות רשע.
ואמנם הישרדותו המייסרת והפלאית מוליכה את גדנקר להתמודדות ברמה המיטאפיסית, לאחר שנוכח ובהיקף רחב בהעדרה של ההשגחה האלוהית ובשלטונם של הנאצים, שהשמידו את עמו ללא מעצור וללא התערבות אלוהית. הם מוצגים בעדותו ככוחות רשע מיתיים, הניצבים בקוטב המנוגד, שוחרים להשמדת העם היהודי. הם מיוצגים בדמותו השטנית-מיתית של האוברשטומפיהרר קלאוס, הנוכח בשלטונו השטני בכל גיא הריגה שגדנקר מובל אליו. הוא ניצב חמוש בשוטו הקטלני או באקדחו, שוחר הרג שרירותי ואכזרי ונהנה מהתעללות בקורבנותיו, כמו בילדה הקטנה וההמומה שהוא נהנה להצליף בה עד מוות. הוא אף מערים על קורבנותיו ומפקד ומפקח על ההוצאה לפועל של הרצח ההמוני בירי או בגאז.
וכיוון שגדנקר שב ומופיע בכל זירת הרג, מתחוללת כעין התגוששות בין נציגי הקטבים, בין קלאוס אדיר הכח הרצחני לבין גדנקר נטול הכוח, המופקר להרג אך מתמזער ונעלם. לזעמו של קלאוס הוא שורד ומופיע בגיא הריגה אחר, צופה בקטל אך אבל אין בכוחו של קלאוס הזועם להמיתו. הוא יורה בו, תולה אותו, שורף את גופו או חונק אותו עם קורבנות יהודים נוספים במשאית הגאז, אבל גדנקר שורד, מצמצם את מימדיו ונעלם באורח פלא שלא ברצונו ובלא שיבין על מה ניצל.
הישרדותו המיוסרת מוליכה את גדנקר להכרה מיטאפיסית המזעזעת את נפשו וממוטטת אותו. אין זאת אלא שקלאוס הוא "השטן הכל יכול". אף כי לבש דמות אדם הוא "גבוה מכל הברואים" וחייליו הנאצים הם "מלאכי השטן" שבסיועם הדיח את האלוהים משלטונו בעולם ובא במקומו. שלטונו הרצחני בעולם הוא עדות שהעולם התרוקן מהנוכחות האלוהית והשטן בדמותו האנושית תפס את מקומו. במצוקתו הנוראה, בונה גדנקר מיתוס בריאה אלטרנטיבי שבכוחו הוא מבקש לתת הסבר תיאולוגי כלשהו להעדרה של ההשגחה האלוהית. הסברו נדמה כהזייה וכטירוף, אבל מקורו באי היכולת לתת הסבר שפוי. על פי מיתוס זה, שאותו גילתה לו, לדבריו, חוה אם כל חי, ברא אלוהים תחילה דווקא יצורים אנושיים שטניים והם אכלו איש את בשר רעהו. עימם נברא גם אוברשטורמפיהרר קלאוס. אמנם, בצלם אדם נברא אך הוא בעל הכח שבהם וכשאר היצורים השטניים רואה ביהודים שדים הממהרים אל מקומם, אל השאול. וכך, זועק גדנקר, בעוד היהודים מאמינים בתמימות גמורה באלוהיהם וסוברים שיש סדר אלוהי בעולם ויש דין ויש דיין ומחפשים צידוק תיאולוגי לסבלותיהם, הוא משמידם ללא רחם. מיתוס אלטרנטיבי ומתריס זה ממוטט את גדנקר, שהרי צמח בעולם אמוני והגיע לכפירה מוחלטת, וזעקותיו החותמות את עדותו מעידות על אובדן שפיותו.
אף על פי כן, סיפורו של גדנקר, אינו מסתיים כאן. בפועל, אין הוא מאבד את צלילות דעתו. הוא מוסיף להיות "הזוכר" ו"החושב", כמשמעות שמו, ובה בעת גם השורד. מקצועו כ"רופא" מדמל את כוחו לרפא את נפשו ול"רפא" גם את חייהם של בני הדור השני. אמנם, את רעייתו שנמלטה אל העירפול התודעתי אין בכוחו ל"רפא" עוד. אבל הוא נותר השפוי בניצולים, משום שגילה בתוכו את "הכורח לאהוב" ואם משום שזעק.
מיפגשו עם ליבר, "האיש האוהב", בחנות המכולת שלו וביום הזיכרון לניצחון על הנאצים, שרק הם זוכרים אותו, מהווה מבחינה זו נקודת מיפנה סימלית. אף כי ליבר אינו ניצול שואה, בחנות המכולת שלו עם הדג מלוח שבה שוררת אווירת העיירה היהודית שנכחדה בעוד עשן הסיגריות והאפר הנופל על המצרכים מעלה את זכר יהודיה שנספו ועיניו האדומות משקפות את האבל שאין לו סוף. על כן, גדנקר מתריס כי לעם היהודי לא היה ניצחון. אבל חמלתו של ליבר ואהדתו מאפשרים לגדנקר לתת פורקן לכאב המאכל אותו וזעקת האימים שהוא משמיע ומטרידה את הדיירים, נשמעת כבכי השופר וכקולותיו המרוסקים ביום הכיפורים, כהספד ראוי לנספים. וכאשר ליבר מזכיר לו "שמוכרחים גם לאהוב", עולה בו אט אט ההכרה שבכל זאת ניצח העם היהודי בהמשך קיומו ובמדינת ישראל.
ובזאת גדולת דמותו של גדנקר. הוא העד הצופה וזוכר את השואה אך שורד. הוא גם העד החושב, העורך את חשבונו עם האלוהים שהתכחש לעמו ובכל זאת מתאבל כשומר על המסורת ולבסוף אף ילד אל הכותל מדי שבת. הוא מהווה תשובה אירונית להישרדותם הבלתי מסתברת של הניצולים המעטים בשואה, אך הוא גם נושא הזכרון שגבר עליו וחי.
 
 
4.            אלחנן ודניאלה – זוגיות במבחן הזהות
 
                חלקו השלישי של הרומן שונה מקודמיו. נכללים בו המונולוגים של בני הדור השני, אלחנן ודניאלה, הוא חניך הארץ מילדותו ואילו היא צברית מלידה. המשבר המניע את סיפורם אף תחום בזוגיותם. עיקרו במבחנים המאיימים על נישואיהם, כגבר ואשה הנטועים בהוויה הישראלית ומנותק לכאורה מטראומת השואה של הוריהם. אמנם, המשבר פורץ עם הזדקנות הוריהם והתמורה במעמדו של אלחנן, המקבל את השליטה במשרד עורכי הדין של מיכאל לוין, אבל דומה שהוא כרוך במציאות המשפחתית והישראלית המובהקת. יותר מזה, פרקים נרחבים במונולוגים מוקדשים למסעם של השניים למקסיקו ולמסעו של אלחנן לארגנטינה בשליחות מדינת ישראל ונדמה שהם מנותקים מן הנושא המרכזי שבמונולוגים של הוריהם.
אולם תדמית זו חיצונית בלבד. במהלך המונולוגים מתברר הקשר ההדוק והמפותל שבין גורל ההורים לגורלם של בני הדור השני. כפיפותם לגורל הוריהם אף מרחיקת לכת. אין היא מתמצה בקשרי עלילה בלבד, כגון בעובדה שנישואיהם הם תולדת נסיונם של ההורים לתקן באמצעותם את המעוות בחייהם, את חטא בגידתו של מיכאל לוין בלאורה. שהרי אהבתם צמחה לעדותם, עם פגישתם הראשונה ונישואיהם היו פרי הכרעתם. הקשר אף אינו טמון במלואו בסוד אימוצו של אלחנן על ידי לאורה וגדנקר, שהרי עם ההיוודעות לו בסיום חושף אלחנן את זכרונותיו מאותם ימים ומתברר שכמו הקורקא הוא ידע-לא-ידע זאת. בדומה, אף אינו מתמצה בהשפעת גורל חייהם של ההורים בארץ על מסלול חיי הבנים. אמנם, אלחנן זוכה באמצעות נישואיו לדניאלה במשרד עורכי הדין של אביה, שאליו ביקש להידמות בבחירת מקצועו, והוא מבטיח בכך את מעמדו. יותר מזה, דניאלה חוזרת, במובן מסויים, על תבנית חיי אמה. אף כי אימה גילתה לה את סוד בגידתו של אביה ומילדותה הייתה דניאלה ערה לחולשת אימה ולסיבלה, היא עצמה מאמצת בנישואיה, עד לפרוץ המשבר, עמדה של חולשה. היא גם בוחרת במקצוע ההוראה המזולזל על ידי בעלה כמו היה גילוי של חולשה, מעמד נמוך, פיצוי כספי דל וירידה לעולם של קטנים.
                לכאורה גם אלחנן הולך בעקבות אביו בקיימו מסלול הרצאות מקביל. אולם גדנקר פעל בשליחות עצמו, בהתאם לייעוד שקבע לו ותוך מגע מתמיד עם העבר המייסר. לאלחנן לא הייתה השליחות אלא אמתלה לבריחה מעצמו ומן המשבר בנישואיו ונושאי הרצאתו מתמקדים בהוויה הישראלית ובגילויים שבה המייצגים את הזהות הגברית והצברית החדשה: תקומת ישראל וגבורת הלוחמים לדורותיהם, שהוא גאה על השתלבותו בה.
                ואכן, כאן בדיוק טמון הקשר ההדוק והפרדוקסלי לכאורה, המחבר את גורלותיהם של שני הדורות: בהתכחשותו של אלחנן לעברו הטראומטי בשואה, שהרצאותיו מייצגות אותה, ובאימוצה של זהות ישראלית גברית, כמו היה צבר מלידה. על כן הוא מסגל לעצמו מאפייני זהות מן הקוטב המנוגד למצב היהודי בשואה, כגון כח, גבורה, עצמאות, יכולת הגנה עצמית וניצחון. אלה מקנים לו גאווה וביטחון, אך מנתקים אותו מזהותו האמיתית ומוליכים לקיצוניות עד כדי שחצנות, הבאה לגילוי בוטה בהתנצחות המרה עם רוזמן העשיר במקסיקו. מעבר לכך, גם התנהלותו בחייו, אם כעורך דין ואם במסגרת המשפחתית המשקפת את תפיסתו במהות הקיום האנושי שמחלחלת בה טראומת השואה. לפיו, הריהו מאבק מתמיד של כח שרק החזק והמנצח את אוייביו קיומו מובטח, יציב וראוי. בלא כח ושליטה על גורלו נעשה האדם קורבן לחזק ממנו. כך במלחמות ישראל וכך בהיפוכן – בהווית הגולה חסרת הכח להבטיח את קיומה, אבל כך גם בחייו הפרטיים של האדם, בזוגיות ובמשפחה, וגם בחברה, כשהמקצוע הוא האמצעי להשגת כח. על כן הוא גאה במקצוע עורך הדין, הנתפס לו כעוצמתי בהיותו חורץ גורלות אנוש.
                זה הטעם, איפוא, להיאחזותו בדמות הישראלי האולטימטיבי, המצליח והגאה, המנצח ובעל הכח והבז לכל חולשה. וזו המשמעות העולה מעלילתו. זו עתידה להוכיח לו כי ההתנתקות מזהותו האמיתית לא תצלח, ובהיותה אשלייה בלבד – סופה להתמוטט. עלילתו בנויה כסידרה של מבחנים, המוצבים לפניו בתחומי החיים השונים: בזוגיותו, במשפחתו ובשליחויותיו-בריחותיו. המבחנים הללו מחייבים אותו, להבנתו, להוכיח את תכונותיו כצבר הגברי, עז הכח והגבורה, אך להפתעתו הוא נכשל בכולם. כשלונותיו במבחני הזהות הללו – במקסיקו במאבק הגברי על האשה-רעייתו, כשהוא מנוצח על ידי רוזמן, ובארגנטינה במאבק הפנימי שבו הוא מנוצח על ידי פחדיו ודאגתו לנפשו ואינו מחפה על הנערה הנרדפת על ידי שוטרי הדיקטטורה הצבאית – הכשלונות הללו פורקים אותו בהדרגה ממעטה הזהות המדומה שגרמה לקשיחותו והתנשאותו. בנוסף הוא נכשל גם במבחן הזוגיות מול אשתו המתחזקת. כל אלה מכשירים אותו לקראת האפילוג שבו יוצב פנים אל פנים מול זהותו המוכחשת. אבל בשלב המסיים של ההיוודעות הוא כבר מצוי בעמדה של נמיכות רוח וחולשה ומסוגל לחשוף בתוכו את כל שדחה מתודעתו, ובחמלה וסליחה להכיר ב"כורח לאהוב" את עצמו ואת יקיריו.
                דניאלה, לעומתו, היא צברית שלא ידעה את השואה. אף על פי כן היא נפתחת בחמלה ובאהבה לניצוליה וסולחת להם על חולשותיהם הפיסיות, הנפשיות והמוסריות. למרות שנתוודעה מאימה על סוד בגידתו של אביה בלאורה ולאחר מכן באימה הדחוייה לפרקים, היא לא נטרה לו וטיפלה בו ברכות ובאהבה בזקנתו, שלא כאלחנן. אפילו למירה בתה, המטיחה בה את אשמת הטלתו של עול הזכרון וסבך העבר עליה, היא סולחת ופורשת בפניה את הכורח האנושי לחדול מן החשבונות ולגלות חמלה ואהבה. בדומה לכך, אין היא נוטרת לידידי אביה, הנחשפים בקלונם בהלוויתו, ומכירה בגדולתם האנושית לשעבר.
                זו אף עמדתה כלפי אלחנן עד לראשית המשבר ואפילו כשהיא חשה בהתרחקותו הבלתי מוסברת לה. בעוד הוא מחולל את המשבר עם התחזקותו לנוכח חולשתו ומחלתו של מיכאל לוין, ומעמדה כוחנית מתגאה במקצועו כאמצעי שליטה, בז למקצוע ההוראה כגילוי של חולשה אימהית ומתקשח בצדקנות גברית, היא עדין אינה מגיבה. רק כשהוא מורד בכבלי הזוגיות המשפחתית, מבקש "לפרוש כנפיים" ובמונחי כח חש כי עתה ביכולתו גם "לנצח את ההורים", היא מתפכחת. כיוון שדבריו פוגעים בה כהפרת אמון, כפיות טובה ו"שבירת כלים", היא מחפשת תמיכה ואהבה שבלא מאבקי כוח. רק אז היא נענית לאברהם, המורה להסטוריה הצנוע והפגוע, המתעניין בגורלו של האדם הקטן שנדרס באירועי ההסטוריה, שחוללו אותם בעלי הכח. מיחסים אלה היא שואבת ביטחון בנשיותה ובאנושיותה, המזולזלת על ידי הגבריות הכוחנית, ולבסוף זונחת את מהות "המורה הצנועה" והרכה שללא מעמד וחושפת בתוכה יכולת להתמודד עימו במונחי כוח ושליטה, כפי שלא עשתה מעולם. להפתעתו, היא מאמצת לעצמה נורמות של שיח כעורכת דין, שוטחת לפניו ללא רחמים את טיעוניה המשפטיים לכאורה ומציגה את חיי נישואיהם מנקודת תצפיתה של אשה חזקה המתבוננת לאחור בדמותה הכנועה והמושפלת.
                במסעם המשותף למקסיקו, שנועד לאיחוי הקרע, היא כבר זונחת לחלוטין את דמות "המורה" המסורה. היא מבליטה את נשיותה בגאווה ומוסיפה ומסגלת לעצמה את הכושר להציג בפני אלחנן טיעונים צדקניים ושכלתניים כעורך דין. את המאבק הכוחני לשליטה היא מוליכה לשיאו בתחום מאבק המינים. היא נענית, לכאורה, לחיזוריו של רוזמן העשיר, נשיא הקרן לישראל שהצלחת שליחותו של בעלה תלוייה בו, ובכך היא מטילה את שני הגברים שכוחם שאוב ממקורות מנוגדים – זה מן העושר המופלג וזה מישראליותו - למאבקי כוח גבריים. תחילה המאבקים סמויים ועקיפים, אך הם נעשים גלויים וקשוחים בהדרגה ואלחנן נוחל בהם מפלה קשה מרגע לרגע. בסופם הוא יודע כי "אובד לי נצחוני אצל רוזמן" שכן דניאלה כרתה עימו ברית להשפלתו. כהרגלו הוא מתכנן להשיב למשפילו בתביעה בבית משפט מדומיין, אך לבסוף מודה שנכשל במאבקו לכבוש את רעייתו ולהפגין בעלות עליה. הוא נכנע ומוותר כליל על כוחו לנוכח הפלגתה עם רוזמן בספינתו, נותר חרד אם נענתה לו ובורח אל השתיה.
                עם שובם לארץ מוכרע אלחנן שוב על ידי פגיעה בגבריותו הישראלית, עם שחרורו משירות המילואים. דניאלה מצידה משלימה את תהליך עמידתה כ"עורכת דין", אף כי הוא מחולל בה כאב. היא מטיחה באלחנן וללא רחם אמיתות קשות על נישואיהם, שבהם ראה בה אויב שיש להכניעו, ומודה בבחירתה באברהם, שבמקצועו ובאנושיותו מייצג את הקוטב המנוגד לגבריות הכוחנית. מאהבה אף קרוב יותר לגדנקר מאשר בנו, שכן כמותו הוא חותר להבנת ההסטוריה לא כהתרפקות על קרבות ניצחון של מצביאים כאלחנן אלא כתהייה על האדם הנדרס בקרבות, בדומה לו, שנדרס בחייו: אין לו רכוש, אף לא מעמד אבל כגבר הוא רך, מעריץ ואוהב ושואף לאיזון שבלא מאבק. לדעתה, העולם אינו "בית משפט", כתפיסתו של אלחנן, אלא "בית חולים", טוענת דניאלה, ובכך היא קרובה להוריו של אלחנן יותר ממנו, ורק אהבה, סליחה והשלמה ירפאו את חוליו. בדבריה היא קולעת לנקודת חולשתו ובעמידתה העצמאית היא משחררת אותו מבעלותו עליה ומותירה אותו חופשי ובודד לנפשו.
                מהפך הכוחות, שאלחנן נוחל בו מפלה, מוליך אותו, כאמור, לבריחה חדשה, לארגנטינה. אבל קודם לכך הוא סופג מפלה נוספת, משנודע לו כי התרומות זרמו ממקסיקו ובייחוד מרוזמן, כרמז לכיבושה של דניאלה. כשלונו הנוסף בארגנטינה במבחן הגבורה והאומץ וחוויית הפחד מפני כוחות שליטים ללא מעצור, לא רק מובילים אותו להודות בתבוסתו, השמה ללעג את הרצאותיו, אלא גם מקרבים אותו לטראומת השואה. דניאלה, החשה בתמורה, אינה מוסיפה להלום, גם אם אינה יוזמת התקרבות או סליחה. היא נותרת בעמדת המתנה.
 
 
ה.            אפילוג – נצחון "הכורח לאהוב"
 
                אלחנן הוא, למעשה, גיבורו של המונולוג כיוון שהוא היחיד שעדיין לא השלים את מסעו הפנימי, ואילו אביו, האחרון מדור ההורים שנותר בחיים ושפוי, הוא המוליך אותו במסעו זה אל זהותו האמיתית. לשם כך מזמן גדנקר אותו ואת דניאלה למיפגש המכריע. הוא מסוגל לכך כיוון שכבר השליט בחייו סדר רציונלי וקר ושקד על שיפור זכרונו על מנת להינצל מגורלה של רעייתו. אבל עתה אינו נקלע עוד לסערות רגשיות אלא מסוגל לשנן אפילו עדויות ממשפטי נירנברג. בעוד לאורה רעייתו שרויה על ידו בעירפול הכרתה והוא סועד אותה באהבה, הוא חש עצמו מוכן לפרוק מליבו את הסודות שאיימו עליה קודם לכך ולהשתית את אהבתו לבנו-לא-בנו על בסיס של אמת. דניאלה, לעומתו, משוחררת מנטל העבר וכתמיד אמפטית לחלשים ולנושאים בנטל הזיכרון ולכן היא מלאת חמלה כלפי לאורה. וכיוון שכבר סיימה את מאבקה עם אלחנן בניצחון שללא שמחה, היא נתונה בעייפותה אבל גם פתוחה לקבל כל שיוודע.
כפועל יוצא, אלחנן הוא המספר ומנקודת תצפיתו מואר המתרחש, שהרי התהליך המתחולל בו הוא עיקרו של האפילוג. תחילה הוא עדיין נאחז בשרידי תחושת הכוח ומבק'ש לחזק את עצמו כמגן על אימו או כעורך דין שהוכיח לחותנו המצליח את כושרו בהנהגת המשרד. בליבו הוא חש גם שביעות רצון שעלה בידו לשכנע את אביו לחדול מהרצאותיו המייסרות. אבל, אט אט ובלא משים עולה בו הזדהות עם טראומת השואה של אביו. לפתע הוא נזכר ב"ביקור השורשים" בפולין שיזם אביו ובחמלה מעלה בזכרונו את כאבו של אביו על אופן ההנצחה האדיש והמרוחק של הנספים בטרבלינקה.
                זהו, איפוא, הרגע ההולם את ההיוודעות. סוף סוף פורק מעליו גדנקר את סוד הוריו של אלחנן ובדמעות של כאב והקלה נותן ביטוי לאהבת האב שבו. דניאלה כלל אינה נרעשת מן הגילוי, שהרי לדידה אין בו כדי לשנות דבר באהבתה לאלחנן, כשם שלהבנתה אין בו כדי לשנות את יחסו שלו ללאורה וגדנקר, שגידלוהו באהבה כבנם לכל דבר. לעומת זאת, מחוללת ההיוודעות תמורה פנימית באלחנן. הוא חש שחרור מכבלי זהותו המאומצת ועל כן משחזר באופן חי ומפורט את ינקותו ואת הבאתו למנזר בידי הוריו, כמו לא דחק את הזכרונות הללו בתודעתו במשך עשרות שנים. הוא משחזר עתה סיטואציות נוספות שמתוכן עשוי היה להיזכר בסוד הולדתו, וכך מקבל את יתמותו שעד עתה סירב להכיר בה.
בה בעת עולה בו, כביכול באורח פרדוקסלי, הזדהות ואף קירבה אמיתית לאביו גדנקר שגידלו ולראשונה הוא חש רגש אשמה על הסתייגותו ממנו בנערותו, משום שהתבייש באביו השקוע בזכר השואה. עתה הוא חש כלפיו חמלה ואהבה ומקבלו על בסיס של אמת כ"אבא" ובה בעת נפתח ל"כורח לאהוב" גם כלפי דניאלה ומעז לשחרר על אף הכל את האהבה שחש אליה מאז פגישתם הראשונה. בתמיהה הוא גם חש בנכונות הצומחת בו ליטול על עצמו את שליחות הזיכרון של אביו.
                אולם, במהומת רגשותיו, מעוררת בו הידיעה החדשה לא רק כאב עז על יתמותו המאוחרת, אלא גם חרדה מאובדן הזהות של "הצבר הנועז שהייתי" ואשר הקנתה לו זהות גברית גאה. על כן הוא תוהה שמא אבדו לו רעיתו ובנותיו. הפתרון בא, כצפוי, מדניאלה. בלטפה את ידו היא לוחשת לו מתוך קירבה חדשה: "אבל אצלי אינך יתום, אלחנן". לגבי דידה אין ביתמותו כדי לפגום באהבתה. נכון לאהוב דווקא על בסיס הזהות האמיתית, כיוון שבאהבה מחלים אדם מיתמותו.
 
 
ו.          שמות הדמויות – "ואהבת את ה' אלהיך" וחיה!
 
בניגוד להצהרתו של גדנקר, "אני עם האלוהים גמרתי", נושאות כל הדמויות המרכזיות בשמותיהן את חותם האל. צלילן של האותיות "אל" מהדהד בהם ובנוסף מקורם במקרא ולרוב גם בהקשרים של מגע עם האל. הניגוד הזה בולט כיוון שכבר עם סיום המלחמה התנגד גדנקר להוסיף לשמו המקורי של בנם המאומץ, "חנן", את שתי האותיות הראשונות, "אל", וטען "כי לא האל הטוב שמר עליו במנזר בשבילנו" אלא אם המנזר. שהרי אלוהים נעדר מן העולם והפקיר את עמו לרצח בידי השטן האנושי שהדיחו ותפס את מקומו, כפי שזעק במשפט. גם את כוחותיו המופלאים אך נוראים, שהצילוהו מן האש ומן המים, מן הירי ומן החנק, מעולם לא ייחס להשגחה האלוהית ודימה את עצמו לאיוב מודרני שכבר חדל להתדיין עם האלוהים הנעדר.
כן כן, מפתיע להיווכח כי שמו הפרטי של גדנקר הוא "שמואל" ומהדהד בו גם שמו של הנביא המקראי הזועם שמואל. אף בשמה של רעייתו – לאורה-לאה חבוי השם "אל" גם אם בשיכול אותיות וגם אם ניתן לפרשו כאמירת "לא", כשלילת האמונה. בשמה העברי היא אף מתחברת ללאה המקראית, היא אחת האימהות, אולי לציון עייפותה ואובדן שפיותה ואפשר שלהבלטת האירוניה הכאובה שבערירותה. אף בשמה של כלתם  דניאלה כלול צירוף האותיות "אל" כמו גם רמז לשמו של דניאל המקראי ששרד את האש, אולי על שום היותה ילידת הארץ שלא ידעה את אש השואה. וכמובן, אלחנן, שכבר גדנקר חש במשמעות שמו כהגנת האל ועל כן דחה אותו, אף הוא שם מקראי, שם בן דודו של יואב, שהיה אף הוא בגיבורים אשר לדוד.
גם שם אימה של דניאלה, רחל, טומן בחובו את צליל ה"אל" ובהבעתו מרמז לרחל המקראית, אולי על שום היותה אשתו השנייה של מיכאל לוין או כרמז למותה המוקדם. חותם האל טבוע במפורש בשם בעלה מיכאל, שהוא שמו של מלאך המופיע בספר דניאל כשמו של "השר הגדול" הבא להציל את העם, אולי על שום היותו שליח מארץ ישראל ועל התרסותיו בפני הנהגת הישוב עם הגיעו לארץ. אפילו בשמה של הצעירה בבנותיהם של אלחנן ודניאלה, כרמליתה, חבוי הצירוף "אל". הוא אף שם ישראלי חדש, היאה לדור שני לצברים, ועם זאת מתקשר להר שאליהו הנביא הוכיח בו באש את קיום האלוהים.
רק משמה של מירה הבכורה נעדר הציון "אל" כיוון שהונצח בו שם אחותה של לאורה, אמו של אלחנן. ובכל זאת, הוא מתקשר בשם המקראי "מרים", בעוד מירי עצמה העדיפה לקצרו בבקשה להתנער מזכר השואה, מנטל המשמעויות.
במערכת סבוכה וחבוייה זו של השמות דומה כי המחבר מאותת, ומאחורי גבו של גדנקר, כי בניגוד להצהרתו, נותר בנפשו חיוני ותוסס החשבון עם האל, למרות שדימה כי חדל ממנו. ואכן, הוא, שצמח בעולם של אמונה, החל ללכת בזיקנתו אל הכותל מדי שבת והיה משאיר בו פתק בלשון התפילה: "אל תשליכנו לעת זיקנה ורוח קודשך אל תיקח ממנו". לכאורה, מעשה יאוש של זקן שרעייתו החלה נסוגה מן העולם. בפועל, מעשה גבורה של אדם, שהכיר בכורח ובציווי, "ואהבת את ה' אלוהיך". על אף הכל, שחרר את האהבה הטמונה בך לאל – וחיה!
 
 
 ד"ר ארנה גולן - ד"ר ארנה גולן (לבית בן-דרור), גדלה והתחנכה בקיבוץ מסדה שבעמק הירדן. היתה מרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת לוינסקי לחינוך, וכן מרצה-אורחת באוניברסיטה ללימודים מתקדמים במקסיקו-סיטי. נשואה לסופר שמאי גולן ואם לשלומית, איילת, אמנון ושחר.