מבט מן הקומה הארבעים
ראיון עם הסופר שמאי גולן
 ראיינה: אירינה סולגאניק
 
פורסם בעתון "ווסטי" ("ידיעות") בשפה הרוסית, במוסף סוף השבוע , ביום 27.3.2007
 
לרגל הופעתו ברוסית של ספרי "באשמורת אחרונה", תרגום מרוסית: ולנטין טובלין.  הוצ. "קניגה ספר", מוסקבה תל אביב, 2006 
 
             שמאי גולן סופר ידוע, מחבר הרומאנים "באשמורת אחרונה", "חופה", "מותו של אורי פלד", "אשמים" (שין קמוצה), אסופות סיפורים ומאמרים, חתן פרסים ספרותיים
מכובדים, ביניהם פרס עגנון ופרס ראש הממשלה.                                             
       שמאי גולן אידיאליסט ופטריוט המעורר סימפטיה והתפעלות, ונוסף לכך בן-שיחה מקסים ואדם חביב ביותר, אם כי הביוגרפיה שלו העצובה איננה מתחברת עם אדם בעל תכונות אופי כאלה.
            ספריו של שמאי גולן תורגמו לשפות רבות, ביניהן לרוסית ( בשנת 2006 ראה אור התרגום הרוסי של "באשמורת אחרונה". לפני-כן תורגמו הרומאנים שלו "חופה", "מותו של אורי פלד" (ברוסית שונה השם ל"גבר, אשה ומלחמה"), וכן אסופת סיפוריו "בריחות למרחקים קצרים"). הוא נדפס לא-פעם בכתבי העת לספרות: "NOVY MIR ","ZNAMIA " , "NIEVA", "INOSTRANNAYA LITERATURA " ועוד; על פי סיפורו "הסתלקות" נכתב מחזה והוצג בסנקט-פטרבורג בתיאטרון "מאלי דרמטיצ'סקי תיאטר - תיאטר ייברופי" .
 
            ש.:    מר גולן, אתה נולדת בפולין, ובזמן המלחמה מצאת את עצמך יחד עם ההורים בברית המועצות. מה אתה זוכר מתקופה זו?
 
            ת.: לפני כארבעים שנה, כאשר כתבתי את "באשמורת אחרונה", ובספר , כמובן יש גם יסודות אוטוביוגראפיים ( גיבור הרומאן - נער יהודי, שבזמן המלחמה נודד בדרכי הפינוי והנסיגה, מתנסה בבריחות, אסונות, אובדן א. ס. ), באותם ימים של כתיבה זכרתי, כמובן, את התקופה ההיא טוב יותר, ואילו כיום אני זוכר פחות, אם  כי נשאר בי לא-מעט, כי בינתיים הספקתי לבקר בפולין. ואם נדייק, הייתי באותם ימים בסך-הכל בן שש , בימי כיבוש פולין על ידי הגרמנים. חיינו בעיר פולטוסק, כ 60 ק"מ מצפון לוורשה. למדתי אז ב"חדר" . אני גם זוכר שם יער, ואנחנו הילדים שיחקנו ביער בחיילים, כי בקרבת מקום היה גם קסרקטין של יחידה מן הצבא הפולני. העיר פולטוסק נחשבה למקום איסטראטגי חשוב - שם נהר הנארב מתחבר עם נהר הבוג, וכנראה תכננו במקום זה לעצור את האוייב.
            אחר-כך יחד עם ההורים ברחנו לברית המועצות, עד שמצאנו את עצמנו במחוז וולוגדה. חשבתי שאנחנו בסיביר, מפני שהיה שם קר מאוד, וכמובן לא הכרתי את הגיאוגרפיה של המדינה. אך בשנות ה 90 , כאשר שרתי בשגרירות ישראל במוסקבה כיועץ לתרבות, באתי אל סגן המנהל במשרד החוץ הממונה על קשרי תרבות, ואמרתי לו שהייתי רוצה לבקר באחד המקומות הלא-רגילים ברוסיה, שאת כתובתו אני זוכר היטב: במחוז וולוגדה, פלך אושטה, נקודת-יער מגורסק, איי-ואסילקוב. הוא כמעט נפל מכסאו כאשר שמע מפי את הכתובת, אך הבטיח לברר אם קיים מקום כזה ואם כן, איך להגיע לשם. כעבור כעשרה ימים נפגשנו שוב, והוא הסביר לי שהמקום אכן קיים, רק השמות מעט השתנו. כדי להגיע לשם עלי לטוס לעיר וולוגדה, ומשם לעיר לא-גדולה בשם ויטגרה, וכ 200 ק"מ משם נמצא המקום שאני מחפש , "נקודת היער מגורסק" כבר לא קיימת. הוא אף הבטיח לי כי מן העיר וולוגדה יתלווה אלי נציג משרד החוץ.   התלוותה אלי לנסיעה רעייתי ארנה, ילידת ישראל.
       היה זה בקיץ, והנסיעה היתה מרתקת. הכרתי את המקום והנהר, אליו הוריי היו מובילים את העצים שכרתו בחורף, אך הנהר כיום כמעט יבש לחלוטין. כידוע, לאחר שנחתם ההסכם על אי-התקפה בין שר החוץ הסובייטי מולוטוב לבין שר החוץ הגרמני ריבנטרופ בשנת 1939, הפכו אזרחי פולין, בעיני שלטונות בריה"מ לאויבים, ושילחו אותם למחנות כפיה ועבודה. ורק כאשר הגרמנים התנפלו על בריה"מ ביוני 1941 , שיחררו אותנו הסובייטים והירשו לנו לעזוב את מחנה העבודה. 
            הורי החליטו לנסוע לטאשקנט בירת אוזבקיסטן, שנקראה גם "עיר הלחם   .
היה זה אחרי שנפטרה אחותי הצעירה במחנה העבודה. אך באוזבקיסטן מתו גם ההורים, תחילה אבי, אחר-כך אמי, ואילו אותי הביאו לבית יתומים בטאשקנט; בתי-יתומים כאלה לילדים בעלי אזרחות פולנית היו, כפי שאני זוכר, בבוכארה, בסמרקנד ובעוד מקומות. כאשר המלחמה הסתיימה, העלו אותנו לרכבת והעבירו אותנו לפולין. וכך מצאתי את עצמי בבית ילדים ליד העיר לודז היה זה ב 1946 . ומשם יצאתי לכיוון   פלסטינה-ארץ ישראל. אולי את זוכרת, היתה אז "עליה ב' ", עליה בלתי-ליגאלית, ולמעשה, כל מה שכתוב על כך בספרי לימוד להיסטוריה אמת.   חצינו גבולות מארץ לארץ באופן לא חוקי. לבסוף הפלגנו באניה אך האנגלים תפסו אותנו ושלחו את כולנו למחנה-מעצר בקפריסין.    במחנה חייתי יחד עם הקבוצה שלי במשך חצי שנה. אחר-כך, באוגוסט 1947 הגענו לארץ-ישראל כבר בצורה ליגאלית, ואת כל הקבוצה שלנו הביאו לקיבוץ רמת-הכובש. הנה, זאת בקיצור ההיסטוריה של עלייתי ארצה.
 
            ש.:   לפי עדויותיך, הרי התנסותך בילדותך, התנסות הקשורה   במלחמה            ובשואה, השפיעו עליך מאוד  השואה הפכה לנושא מרכזי בספריך.
 
ת.: אכן, זה באמת כך. השואה קבעה את גורלי , היא שהביאה לכל השינויים בחיי, לפיכך אף לא יכולתי לא לחשוב עליה. באוניברסיטה העברית בירושלים אכן למדתי ספרות והיסטוריה. גם ערכתי אנתולוגיה לפי בקשת "יד ושם", המוקדשת לשואה. נוסף  לאנתולוגיה זו, את בצדק הערת , שנושא השואה קיים בכל ספריי. ואם נסכם באופן כללי, הגעתי למסקנה, שאי-אפשר להבין את מה שקרה. מכל מקום, הסבר "הגיוני" אין כאן.
בספרי "מותו של אורי פלד" ( ברוסית נקרא הספר: "גבר, אשה ומלחמה") הדמות הראשית היא אדם צעיר מאוד ניצול השואה, העולה לישראל, משרת בצבא ונשאר בו מספר שנים . וזאת, מפני שלפני כן, בתקופת השואה , הוא חש את עצמו מושפל ונרדף, ועתה כפיצוי הוא מבקש   לחוש בתוך עצמו את הכוח. ונדמה לו שדווקא הצבא הוא שנוסך בו כוח זה. אבל בהמשך הוא שם לב שאינו יכול להישאר בצבא, כי הוא רוצה ללמוד ולדעת יותר על מה שהתרחש בשואה, לעסוק במחקר של הנושא הזה, ללמוד על כך באוניברסיטה ולמעשה זה מה שהוא עושה. אך תחושתו העמוקה היא של קורבן, אדם שנרדף, והוא רוצה להבין מדוע ואיך כל זה קרה, אך להבין את זה אי-אפשר.
 
ש. :   באחת הפעמים שוחחתי עם גבריאל מוקד, סופר, פילוסוף, מו"ל, ואגב, גם הוא  יוצא-פולין. הוא זכר איך במלחמת ששת הימים, נדמה היה לו שבהשוואה לגיטו ורשה, המצב היה לגמרי לא רע.
 
ת.:   המלחמה הנוראה ביותר כאן היתה, כמובן, מלחמת יום הכיפורים, בה נפלו כ- 2500 חיילים שלנו, ופצועים היו קרוב לעשרים אלף. אני השתתפתי במלחמה זו, כמו במלחמות הקודמות, חוץ ממלחמת העצמאות, בה הייתי עדיין צעיר מידי. אכן, המצב היה קשה, ואנשים התחילו לדבר שזהו מצב של חורבן הבית השלישי, של תקופת השואה. אבל אני גם זוכר את ידידי סופר היידיש לייב רוכמן, אחד מאלה שניצל מן השואה. והוא אז אמר לי: "מה מדברים פה על שואה? יודע אתה כמה אנשים נפלו ? סך הכל  2500, והרי רק בעיירה  יהודית קטנה ביותר, שבה היהודים נרצחו , חיו יותר מ 2500 איש, כך שאיזו השוואה אפשר בכלל לעשות כאן עם השואה?
            וכבר אינני מדבר שבמלחמה זו נלחמנו עם נשק ביד והגנו על ארצנו, ובסוף גם ניצחנו ולכן אין כאן בכלל להשוות, זה משהו אחר לגמרי, והשוואה עם השואה בכלל אינה במקום.
 
ש.      אם כי אתה עלית לארץ בגיל מאוד צעיר, חיית בקיבוץ, אחר-כך שרת בצבא, האם אתה מרגיש את עצמך יותר יהודי מאשר ישראלי?
 
ת.: אני מרגיש את עצמו גם יהודי וגם ישראלי. אישית אני חושב שרק בישראל אנו היהודים החילונים יכולים להרגיש את עצמנו יהודים . הנה אספר לך סיפור: כאשר ברוסיה התחילו לתרגם את ספריי , אמר לי המחזאי והסופר היהודי-רוסי אלכסנדר גלמן: "אתה יודע, אתה כותב שונה מאתנו. אצלך לא מופיעה בכלל הבעיה היהודית, עליה חושב דבר ראשון סופר  שחי וכותב  מחוץ לגבולות ישראל - אתה כותב בצורה טבעית, כאילו לא קיימת בעיה כזו".
 
ש.       : לאיזו משפחה, מבחינה ספרותית, אתה משייך את עצמך?
 
ת.:    התכוונת ודאי , מי השפיע על כתיבתי? מן הסופרים העברים השפיע עלי קודם כל עגנון, קראתי כל מה שהוא כתב. השפיעו עלי גם ברדיצ'בסקי וגנסין, וכמובן ברנר. למעשה, כל הסופרים הישראלים הידועים כיום, הם אלה שגדלו עמי, הם בני-גילי , פחות או יותר.
 
ש.      :    באסופת מאמריך "מסעותיי עם ספרים", באחד הפרקים אתה כותב על האנטישמיות של דוסטוייבסקי ושל גינטר גראס. לפי ההתרשמות הכללית, אתה מעריך ספר זה או אחר או סופר, לא רק לפי קריטריונים ספרותיים, אלא בוחן גם את יחסו של הסופר אל היהודים, ובחינה זו משמשת לך גם קריטריון.
 
ת. : למעשה, אכן חקרתי בספריו של דוסטוייבסקי, עסקתי בזה עוד באוניברסיטה, ומאוחר יותר בדקתי את הנושא ביצירתו של גינטר גראס. אין ספק, אנו דנים בסופרים מוכשרים מאוד, ואני מסכים בזאת עם כל האחרים , אבל שמתי לב, שכאשר הם מתחילים לתאר את היהודי, הגאונות שלהם נעלמת. הם מעמידים דמויות-קלישאות בכל הנוגע לתיאורו של היהודי, כאילו אין הוא בן-אדם בעל תכונות אנושיות רבות, אלא דמות חד-ממדית , כגון היהודי הרודף אחרי בצע כסף, או שונא גויים. ובתיאור כזה הסופרים מאבדים את יכולת תיאורו של היהודי ברב-גווניותו, בפרופורציות הנכונות . למשל, דוסטוייבסקי מתאר בצורה נפלאה את דמותו של הזקן זוסים, את איוון ואליושה האחים קרמזוב, את סונייצ'קה, אבל כאשר העניין נוגע ליהודים, מרגישים מייד תיאור מלא בוז , או שנאה. דוסטוייבסקי לא הצליח לראות את היהודי כאדם מלא , מפני שהוא שנא את הקהילה היהודית בהתבדלותה , הוא היה רוצה לראות את היהודים מתבוללים בתוך החברה הרוסית. בסופו של דבר לא עלה בידו לחדור לתוך פנימיותו של היהודי, הוא ראה אותו כאילו מבחוץ בלבד.
            על האנטישמיות של גינטר גראס התחלתי לכתוב לפני זמן רב, עוד בשנות ה 70. וזה קרה תוך כתיבתי, בזמן ניתוח יצירתו "תוף הפח" שהופיעה בעברית. כבר אז הגעתי למסקנה שתיאורו של גראס את היהודים הוא תיאור אנטישמי מוחלט. היהודי אצלו איננו בן-אדם מלא בעל תכונות אנושיות רבות, אלא נושא תכונה אחת שלילית מאוד. כך יהודי, ניצול השואה מתואר על ידי גראס כהתגלמות החמדנות, היהודי חומד כל מה שיש אצל הגרמני ורוצה לקחת לעצמו, כולל את האשה הצעירה והיפה.
            בשנות ה 70   כעסו עלי רבים, איך אתה יכול לייחס לגינטר גראס מחשבות כאלה, אמרו. אך הייתי עונה להם שאינני "ממציא" את הדברים , אלא מסתמך על הטקסטים של גראס בספרו "תוף הפח" . והנה, לפני זמן לא רב גינטר גראס התוודה ששרת ב"ואפן ס"ס" הנאצי. בכלל, מעליב מאוד ונוצרת תחושה אישית קשה, כאשר סופר מפורסם   מתגלה כאנטישמי.
 
ש.: בשעתו היית היועץ לתרבות בשגרירות ישראל במקסיקו, אחר-כך בארגנטינה. בספר המסות שלך ("מסעותיי עם ספרים" ) כתבת על סופרים בארצות אלו. על איזו תקופה מדובר ? והאמנם הכרת אישית את המשורר המקסיקני הידוע אוקטאביו פאז ואת הסופר והמסאי הארגנטיני ארנסטו סבאטו?
 
ת.: במקסיקו אכן הייתי יועץ בשגרירות , אבל בארגנטינה הייתי בשליחות שונה : נציג המחלקה לחינוך ותרבות לגולה לבתי-הספר היהודיים שם ,מטעם ההסתדרות הציונית, והייתי אחראי על החינוך העברי. מדובר בשנים 1978 1981 . הכרתי היטב את ארנסטו סבאטו אדם ישר מאוד, הגון מאוד, סופר נודע שעליו כתבו ספרים ומאמרים רבים. אם כי הוא בעצמו פרסם ספרי פרוזה לא רבים, נדמה לי שלושה-ארבעה ספרים, ומאמרים רבים. כאשר בארגנטינה החזירו הגנרלים את השלטון לעם , בחרו בארנסטו סבטו לעמוד בראש הוועדה הלאומית לבדיקת "היעלמותם" של המוני אנשים בשנות השלטון של   הדיקטטורה הצבאית ,בשנים 1976 - 1983 .
אגב, שם משפחתו מצלצל כיהודי : "סבאטו", שפירושו בספרדית ובלאדינו: "שבת", אך הסופר עצמו הכחיש בפני שהוא יהודי.
            אכן, בשליחותי במקסיקו הכרתי את אוקטאביו פאז הן הוא עצמו והן יצירתו השאירו עלי רושם רב. יתר על כן, הוא היה בעיני התגלמותו של המקסיקאי החדש, ואף כתבתי מאמר על כך. אם בארגנטינה, יותר מדוייק: אם ברחובות בואנוס איירס, כמעט לא רואים אינדיאנים, כאילו הם מעולם לא חיו כאן, הרי במקסיקו היה תהליך הפוך, תהליך של מהפכה תרבותית. מיזוג של   המסורת האינדיאנית ותרבותה עם התרבות הספרדית. אותה התמזגות חלה גם בקרב שני הגזעים: הם התערבו זה בזה, ויצרו עם מעורב של אינדיאנים עם בני הגזע הלבן: ספרדים, איטלקים, אנגלים, אמריקאים. אוקטביו פאז הבין את תהליך השינוי והמיזוג, ותיאר אותם, מבלי לשכוח לציין את חלקה של התרבות האינדיאנית בתרבות המקסיקנית. הלא ידוע על מעורבותה של המיתולוגיה האינדיאנית , שלפעמים משיקה אף בעולם הקדום של התנ"ך, כגון סיפור המבול. ללא ספק ,אוקטאביו פאז, אישיות נודעת, הוא משורר נפלא, אם כי לא קל להבנה.
            ועכשיו אגלה לך סוד: למעשה למקסיקו, או נכון יותר לדרום אמריקה, נשלחתי למלא משימה מאוד מיוחדת. נתבקשתי בארץ, כסופר, להתקרב אל הסופרים והאנטלקטואלים בדרום אמריקה ולשכנע אותם שיחתמו על פטיציות למען יהודי בריה"מ, כדי שהשלטונות הסובייטיים יתנו ליהודים הרוצים בכך, להגר למולדתם ההיסטורית, ושלא ירדפו את לומדי העברית. לאחר שהאנשים שם בארצותיהם היו חותמים על הבקשה, הם היו מגישים את הפטיציות לשגרירים בשגרירויות בארצות דרום אמריקה: כך עשו במקסיקו, אקוודור, ונצואלה ובארצות נוספות. אכן, הייתי נוסע לארצות אלו, נפגש עם סופרים ואנשי רוח, מופיע בפומבי בהתכנסויות, ואף מתראיין בנושא יהודי בריה"מ באמצעי התקשורת (בספרדית, כמובן) בארצות שונות. ראיתי בתפקידי זה מעין שליחות קדושה. הוצאנו גם לאור , בלשון הספרדית כמובן, אנתולוגיות וכתבי-עת , שבהם תיארנו את הרדיפות של אסירי ציון. באחד המאספים האלה, שראה אור במקסיקו ב 1984 , נזכרים למשל אסירי ציון : יוסף בגון, אנטולי שרנסקי, אלכסנדר יקיר ואחרים.
            מספר שנים לפני-כן גם השתתפתי בשביתת רעב , ליד הכותל המערבי, למען יהודי ברית המועצות. השביתה פרצה על רקע "משפטי לנינינגרד " המפורסמים בהם שפטו למוות את אלה שרצו לחטוף מטוס רוסי ולברוח לשבדיה, על מנת לעלות לישראל. היה זה בקיץ 1970 . 
      יום אחד ביקרתי, כהרגלי , ליד הכותל המערבי (באותם ימים גרתי בירושלים), ושם ראיתי שני אנשים יושבים, ועל צוואריהם שלט ברוסית: "אני בשביתת רעב".   כיוון שידעתי רוסית התחלתי לשוחח עם השובתים. ואז נזכרתי שאחרי השואה באנו בטענות, מדוע שתקו בעולם החופשי ולא עזרו לנו. על כן החלטתי מייד שמחובתנו לעזור להם. 
       צריך לזכור שבאותם ימים היתה המדיניות בישראל לא להתערב בגלוי במאבקם של יהודי בריה"מ, כי הכל נעשה בחשאי. למעשה, שביתה זו היתה אחד הגילויים הפומביים הראשונים של מלחמתם של היהודים שם על הזכות לעלות לישראל ועל הזכות ללמוד עברית. אם כי קדמה להם הפניה הגלויה של יהודי גרוזיה לתת ליהודים לעלות למולדתם העתיקה ישראל.
            כמובן שמעצם שביתת הרעב לא חששתי, מפני שבימי מלחמת העולם רעבתי כמעט שש שנים, ורעב לא הפחיד אותי. כך שהתחברתי אל השובתים, והשתדלתי לארגן סיוע לשובתים מצד ישראלים. צילצלתי  גם אל   עתונאים-ידידים, וגם לטלויזיה, וכך התחילה להתפשט ברחבי הארץ הידיעה על "משפטי לנינגרד" ועל שביתת הרעב , שבה דורשים השובתים להחליף את פסקי דין המוות במאסר. וכך אמנם קרה.
            רציתי להוסיף, שלולא מאבקם הגלוי של היהודים בבריה"מ למען מאבקם  לעלות לישראל , ובזכות מאבקם הגלוי למען חינוך עברי שם, אנחנו בישראל , אולי, לא היינו יכולים לעזור להם הרבה במאבק פומבי  גלוי כאן, אך ברגע שהם הראו את נכונותם להיאבק בגלוי הרי מחובתנו היה לעזור להם, וכך עשינו.
 
ש.: מר גולן, בישראל חיית בתקופות שונות, איזו מהן נראית לך  המושכת והמעניינת ביותר, לאיזו מהן אתה מרגיש געגועים?
 
ת. : כמובן שגעגועים חשים באופן טבעי לגיל הנעורים, כאשר הייתי צעיר, חזק, ונדמה היה לי שעל אדמת ישראל יכולות להתגשם כל התקוות שלי. נדמה היה לי שאוכל להשיג כל דבר שארצה, אם, כמובן, יימצא בי הכשרון המתאים.
            עתה כבר עברתי את גיל השבעים, אבל אני מאושר שחייתי את חיי בישראל, אליה באתי, כפי שכבר סיפרתי לך, הגעתי, עוד לפני הקמת המדינה. השתתפתי בכל המלחמות כאן, חוץ ממלחמת העצמאות בה הייתי צעיר מידי, ואינני מצטער על שום דבר - כשיש סכנה צריך להגן על המדינה. אני שמח מאוד שאני חי בארץ זו ושארבעת ילדי גם הם כאן; אם להודות על האמת, אני מצטער מאוד כאשר, בימים אלה, אני שומע על אנשים, לפעמים מכרים שלי , מנסים להשיג אזרחות נוספת פולנית, רומנית , כל אזרחות אחרת.
            ב 1983, כאשר נבחרתי לראשונה ליושב ראש אגודת הסופרים, נסעתי לפולין עם משלחת ישראלית הזמינו אותנו לציון ארבעים שנה למרד גיטו ורשה. ראיינו אותי שם מספר פעמים, ואני אמרתי לאחד העתונאים : "אינני חש סימפטיה רבה לפולין, ואילו לא היתה קיימת מדינת ישראל ואני לא הייתי אזרח בה, לעולם לא הייתי בא אליכם". למרות שבפולין היתה התרבות היהודית מאוד מפותחת, בכל זאת היתה בה אנטישמיות חזקה, אם כי, כמובן, אינני משווה את הפולנים אל הגרמנים מפני שאלה פשוט רוצחים.
            הנה את שאלת אותי איזו תקופה בחיי נראית לי מושכת ביותר, לדעתי, כל תקופה מעניינת לעצמה. אם אתה חי כאן בזמן מלחמה, הרי למרות הקשיים והסכנות, הנך עד לסולידריות, לעזרה הדדית שבזמנים אחרים לא תמצא. כן, וגם בסופו של דבר זוהי ארצנו, ותמיד צריך לזכור עובדה זו שבני הדור אשר נולדו כאן נראה להם הכל טבעי והרי מדינתנו קיימת לא כל-כך הרבה זמן, ולכן גם דרישות מופרזות אינן במקומן.  ורק אלה, שאינם משוללים יכולת של ראיה מתוך פרספקטיבה, ומסוגלים להתרומם בדמיונם, ולעלות, נאמר, לקומה הארבעים, ולהביט משם למטה, נוכחים לדעת שהישגינו רבים ובלתי רגילים. כל עשר שנים אפשר להשקיף ככה מלמעלה ולגלות את ההבדל העצום בהתפתחות.
            באופן כללי, העיקר שתישאר לנו יכולת הראיה הפרספקטיבית, אחרת כל אחד רואה לפניו רק את "הצלחת" שלו, הבעיות שלו. ללא פרספקטיבה, אני חוזר ואומר, הקיום בלתי אפשרי.