ד"ר שרה כ"ץ
"
על בריחות ועל שרשים",
"מעריב" 29.8.1975
 
הוצאת אגודת הסופרים העברים בישראל ליד מסדה,  135 עמ'
 
   
                שמאי גולן הוא מן הסופרים הצעירים ניצולי-השואה שחוויות ילדותו קשורות באימי השואה, והם שקבעו את דמות עולמו ואת תוכן יצירותיו הראשונות. ואולם מתברר כי שמאי גולן הוא מן הבודדים בסופרים אלה שהצליחו להשתחרר מסיוטי העבר ולהכות שורש בארץ.
                דומה שברומן הראשון שלו ("באשמורת אחרונה" – מסדה, 1963) שיקע גולן את מירב חוויותיו וזכרונותיו הטראומתיים בצורה מידית ובלתי אמצעית, ובאופן זה נתן פורקן-מה למועקה שהצטברה בנפשו. ברומן השני שלו ("אשמים" – מסדה, 1968) כבר נרמזים נבטי התחדשות ויצירת זיקה חיה בין הנער פליט-השואה ובין ארץ אבותיו החדשה-הישנה, הקולטת אותו אל תוכה. ברומן השלישי ("מותו של אורי פלד" – עם-עובד, 1971 שרקעו מלחמת ששת-הימים, מצליח גולן, לעצב מציאות ישראלית אופיינית (ירושלמית בעיקר), בצורה חיה ובכוח שיכנוע מפליא, מה שמעיד על התאקלמותו הגמורה של המחבר. ואולם על רומן זה עדיין מאפיל הצל הכבד של השואה, וצל זה הופך את המציאות לסיוט, שהשתחררות ממנו אינה אפשרית אלא במוות.
                והנה בקובץ הסיפורים החדש של שמאי גולן, "בריחות למרחקים קצרים", מתברר כי המחבר השלים את תהליך "החלמתו מ"חולי השואה" (אולי לאחר ש"המית" את גיבורו אורי פלד), או שמא הצליח לפחות "לנטרל" את מועקת עברו, ולבנות מעל הנדבך הפגוע של שנות ילדותו, נדבך חדש מאושש ובריא. להוציא סיפור יחיד ("מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי") דומה כאילו נכתב הקובץ בידי סופר ישראלי צעיר, בן הארץ לכל דבר, הניצב איתן על קרקע מציאותנו היומיומית. רק נושאי הסיפורים ומשמעותם, משמעות טרגית של חיים על עברי-פי-תהום, מצבי-גבול של מחלות נפש או גוף וקטסטרופה ויאוש, מעידים על תפיסת-עולם פגומה, אולי ללא תקנה.
                הסיפור הראשון, "ברושים בשלכת", מתאר על רקע ארצישראלי בריא ושורשי את חייו של קיבוצניק מזדקן. ודווקא בסיפרו זה נשמעת קובלנת ייאוש, מתוך מחאה וביקורת כאן מוקע יחסו האדיש והקשוח של הקולקטיב כלפי בעיותיו הנפשיות של היחיד – במקרה זה כלפי הקיבוצניק הוותיק, בהרב, המזדקן בלא נחת ובאי-בטחון ובבדידות אכזרית. למעשה, לאחר שהאיש הקריב את כל חייו ומיטב אוניו למען הקיבוץ והעתיד הטוב, הוא נדחה אל שולי החברה, משום היותו מזדקן, חולה ובודד. עיצוב דיוקנו ועולמו המתמוטט של בהרב, בצורה אכזרית וטרגית זו, דווקא בתוך "שמורת הקיבוץ" המקודשת – זו המסגרת החברתית האידיאלית ביותר בארץ- מהווה כאמור התקפה מוחצת של המחבר על הצביעות, האדישות והאנוכיות של חברי הקיבוץ הצעירים.
                רישום דיוקנו של הגיבור הלז, כמוהו כרישומי דמויות אחרות בסיפור וביתר הסיפורים שבקובץ, מעיד על המחבר כי הוא יודע לעצב את עולמם של גיבוריו בצורה חסכונית וקולעת, מן הבחינה החיצונית-הפיסית ועוד יותר מהבחינה הפנימית-הפסיכולוגית. המחבר מגלה רגישות לניואנסים הדקים שבדמויותיו ועולה בידו להעמיד את עולמו המתפורר של הקיבוצניק המזדקן, בפשטות נפלאה ובצורה סיפורית מושלמת, בהשתמשו בלשון פשוטה ובהירה, שאינה מתחכמת ואינה מצטעצעת ברמזי-סמלים מלאכותיים ובריבוי משמעויות כפוי. ובדרך זו צפה ועולה בסיפוריו אמת אנושית עמוקה.
                כשם שהיטיב המחבר לעצב את חיי הקיבוצניק האובד במצוקת בדידותו הטרגית, כן היטיב לבטא ב"השיבה" את מצוקתו הנסתרת של איש המילואים הצעיר, שרגליו נקטעו בעלותו על מוקש בבקעה, והוא חרד שמא איבד את היקר מכל לאדם צעיר – את אונו. וכך מצליח המחבר לעצב בצורה מרשימה גם את בעיותיו ותיסכולו של המורה לספרות (בסיפור "בשעת עייפות נוראה"), שהוא "סופר בכוח" שלעולם לא יצליח להגשים את אתגר חייו המוצהר, לכתוב את היצירה שלו – אולי משום שהיה לסריס-רוח עקב יחסיו הפרברטיים עם אשתו ובנו, ואולי מחמת דלות כשרונו.
                סיפור זה, שהוא מן המעולים בקובץ ואולי מן הטובים שנכתבו אצלנו לאחרונה, עיקר מעלתו בפאבולה הסיפורית, באופן שזירת העלילה. הסיפור המתאר את "שיבתו המאוחרת" של הגיבור המתוסכל, לאחר בריחתו הפתאומית מביתו, בנסיון נואש להוכיח את עצמו. בפתיחה מתגלה הגיבור במלוא עליבותו, בשבתו בחדר-המדרגות כעני בפתח ביתו שלו, מצפה לשובם של רעיתו הבוגדנית ובנו החותר תחת קיומו. בפתיחה התיאורית עדיין אין כל רמז למלוא משמעותה הטרגית של הסיטואציה "התמימה" לכאורה, לרקעה ולמשקעיה הדרמטיים. רק מעט מעט, מתוך רמיזה ואיפוק מכסימאלי, נגללת פרשת הסבל, ההתעללות והעינויים שעברה על אדם רך-לב ופאסיבי זה, עד שבאקט פתאומי של העזה הוא נמלט – אולם ללא הצלחה. שהרי בסיפורי גולן, הבריחות הן למרחקים קצרים בלבד.
                "עשרה סנטימטר עפר" מתאר את מצבו הנואש של חייל צעיר, הגוסס בשדה בצהרי-יום מפגיעת צלף ערבי. הקשר האסוציאטיבי של קרעי הרהוריו, ריפרופי זכרונותיו ומשאלות-לבו של הגוסס, מעיד על דקות והבנה בכבשון-נפשו-של-האדם, עד לזיעי הלב הזעירים ביותר, ומוכיח יכולת הזדהות מירבית של המחבר פליט-השואה עם עולמו של נער ישראלי צעיר, צבר טיפוסי, הנופל לפתע בשדה ומשווע באלם להצלה שאיננה. הגוסס אינו מסוגל להשמיע הגה מחמת הפגיעה בחזהו, ובעודו שוכב משותק וחסר-אונים על בטנו, נתחבת שיבולת-בר קטנה בפיו הפעור וסותמתו. שיבולת קטנה זו מהווה גורם קטלני לגבי הנער הגוסס בדד.
                הסיפורים "הלוויה" ו"קרנות המזבח", למרות כוח ההבעה והעיצוב האומנותי הנאה המשוקע בהם, נראים לי בלתי משכנעים ולא מוצלחים. קשה להאמין שפרופ' למוסר באוניברסיטה עשוי להדחף פתאום, בשעת נסיעה ללווית חברו הטוב, אל הרפתקת עגבים זולה עם מלצרית מחומצנת בפונדק שבדרך בין ירושלים לתל-אביב. וזאת, ספק כדי להוכיח לרעיו-מלוויו את הצלחתו הכבירה אצל נשים ספק לצורך עצמו, להספיק בטרם איחר את המועד (לנוכח תחושת המוות הקרוב) לטעום מאותו דבר אסור, שהוא עצמו עוסק בו כל הימים מבחינתו התיאורטית....
                בלתי משכנעת נראית לי גם עלילת "קרנות המזבח", הבנויה על דחף בלתי נכבש של העולה החדש מר סוקולניק, תושב שכונה הסמוכה לגבול (ליד כפר בתיר), דחף שהוא ספק רציונלי ספק דחף האינסטינקטים של אבות-אבותיו העברים הראשונים – להעלות עצמו קרבן על אותו מזבח-אבן עתיק שבמרומי רכס הגבול.
                ההיפך הוא הנכון בסיפור נישואיהם מלא-החתחתים של פליט-השואה נפתלי אונהיים והגברת אלדובי, הרווקה המזדקנת בת ___ (הנישאת לאיש החולה בלית-ברירה), בת למשפחה ירושלמית ותיקה המורישה לה את מיטת הפליסנדר המשפחתית, כנראה לשם מטרתם הקדושה של הנישואין – הולדת צאצא חדש לשושלת המשפחתית. חיי הזוג מיטלטלים בגלי-הטירוף של הבעל, החי בממשות חריפה את סיוטי-עברו וגורף גם את אשתו העדינה למעגל-תעתועי-דמיונו. ואילו חברי נפתלי "משם" הצליחו לשקם את עולמם, לאחר שהקימו בארץ את קיבוץ "שורשים", והם מנסים ללא ליאות לשקם גם את חברם החולה ורעייתו. הסיפור שקוי חמימות אנושית רגישה ועדינה, ועשוי מלאכת-מחשבת דקה ומעמיקה. המחבר הצליח לרסן לחלוטין את הפאתוס החבוי בו, ואף-על-פי-כן מתפרץ הפאתוס וכובש את לב הקורא ומותיר בו את רישומו העז לשעה ארוכה.
 
 
 
   ד"ר שרה כ"ץ - מרצה לספרו ת עברית באוניברסיטת בר אילן