שמאי גולן – חיים חדשים בנתיבי הזיכרון
הרצאה בטקס חלוקת "אות יקיר אגודת הסופרים העבריים" לשמאי גולן 08.06.2010
הרצל חקק*
 
 
 
שמאי גולן זכה בימים אלה בעיטור  "יקיר אגודת הסופרים העברים" היא אות כבוד לאגודה ולספרות העברית. שמאי גולן לא רק תרם מכוחו לביסוס האגודה ולהעלאתה על פסים של הצלחה, אלא השקיע כוחותיו בביצור מכון "גנזים" כמבצר של האתוס הספרותי שלנו.
 
ביצירתו המורכבת ידע שמאי גולן לתת לשואה ולתקומה להאיר כעמוד האש וכעמוד הענן לפני המחנה. סיפוריו משוררים חבלי גאולה הן ברגעים של התרוממות רוח, הן ברגעים של כאב .התקומה אינה יכולה לברוח ממסלול הזיכרון שקדם לכל, ממסלול הגלות, מגדרות התיל של השואה ומן הפרעות בגולה. ספריו וסיפוריו של שמאי גולן משרטטים את מסלול היחיד המתלבט ומתייסר בין גלות לגאולה, בין תופת שואה לחבלי התקומה – ומעבר ליחיד אנו חשים את נפש הדור,  את ההליכה הרוטטת על קו הקץ.
 
בעיניי ובעיני רבים שמאי גולן הוא יקיר הספרות העברית. זכייתו בעיטור יקיר אגודת הסופרים העברים היא אות כבוד לאגודה עצמה. מפעליו הספרותיים, פעילותו הציבורית, כל אלה ראויים לשבח.
ספרו האחרון של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב" היה נקודת פסגה, ובמידה מסוימת יש בו קווים מַשיקים לכל יצירתו לאורך השנים. בספר זה הציג גולן דרמה אנושית שיש בה לא רק תיאור של חוויות קיומיות אנושיות אלא גם עלילה מורכבת, רובד על רובד: הרובד הגלוי חומק  מן הרובד הסמלי, מאותם קולות נסתרים של העבר, אותם הדים לזיכרון השואה. הלב נצבט, והאמירות הנוקבות רוחשות בין השיטין. שמאי גולן נותן לעלילה ולגיבורים לדבר, אבל הכתובת ברורה: פנקס הזהות רשם ורושם הכול, והפצע פתוח. התחושה היא שיש בין המלים הצרובות חשבון עם החברה הישראלית של היום.
בספרו האחרון "ואם אתה מוכרח לאהוב", יודע גולן לחזור לשאלות היסוד של זהותנו ושל קיומנו. מעבר לעלילה ולדמויות – אנו חשים שהוא בא להשיב לנו על השאלה: "מאין נחלתי את שירי".
אביא לדוגמה קטע מספרו החדש, קטע שבו אנו חשים כי הכתיבה הציורית שלו באה להמחיש את השבר של הדור, את הקושי לחבר בין מה שהיה לבין מה שקורה היום.
"כעצים כרותי ענפים אנו נראים ללא ילדינו, בלי נכדינו. גם אנו שנינו מדי שנה מתכווצים יותר. וכבר הבגדים רחבים מאוד, כפות הידיים רועדות, רגלינו נגררות על הרצפה. בדממה אנו נאספים אל האולם, לבושים במעילינו הארוכים כמתגוננים מפני החמסינים, שולפים לאט את ארנקינו השחוקים..." – ובסוף הקטע הזה יורה שמאי גולן את השורה המבטאת את הפער בין הדורות, הפער בין יכולת הזכירה של דור העבר לבין דרך החיים של דור ההווה – וכך מסתיים הקטע:
"ליד שולחן השבת, נַרְאה אותו לילדים, לנכדים, וכביכול נאמר, אנחנו זוכרים, ואתם?".
 
מעבר לאור ולאהבה ולתקווה הקורנים מיצירתו, שמאי גולן מיטיב לתאר באמצעות העלילה הסבוכה את החושך הנורא: גולן מצייר בעדינות וברוך את הערפל, את השבר  ואת הצללים עד כאב – ומתלווה לגיבוריו במסלול המאבק שלהם לבנות מציאות חדשה.
יש תחושה שצל כבד פרוש מעל המציאות הנפרשת, והקול הדובר צלול מאד: שוב אותה תחושה של "גוף ראשון רבים". הלב רוטט: הדמות המתוארת היא שעון אנושי שחש את דופק הזמן, את הולם פעמיה של התקופה, והיא דמות בשר ודם, אנושיות רוטטת שחיה באופק היחיד ונאבקת על נפשה ועל קיומה.
מי שקושר בין ספרו החדש של שמאי גולן לספריו הקודמים,  יכול למצוא נתיבים למחוזות העבר שלו ולשזור לעצמו מארג עשיר של ציונות ויהדות, של רצון לנורמאליות המתנגש בזיכרונות העבר. הסבך הנפשי וההתנגשויות בין הגיבורים חושפים את הפצעים הנסתרים. התחושה כבדה: נורא לשאת את העבר על צלליו ואורותיו.
הכתיבה על הקורות שהיו ונותרו לעדות, היא לשמאי גולן סוג של שליחות. דומה שהוא נשבע לעצמו לקיים את הצו לחרוש את רגבי הארץ ולפרוש את העדויות, לטעת הכל בחיינו. וכל זאת,  כדי שהסיפור הציוני שלנו יהיה שלם, שלא יחסר את הכאב ואת השכול של הדור הקודם.
שמאי גולן כתב מדם לבו  עדות של דור שחש שהוא יתום – וכך הוא כותב בדמעות ובנשימה עצורה:
"עתה פתאום – בגילי, אני יתום, אולי אפילו מחויב לומר קדיש יתום. אולי מירה ומאירקה מבקשים שגם אני אעבור בין הערים והכפרים והקיבוצים, ואספר לכולם איך הם חיו וכמה אהבו ואיך מתו".
 
 
דיוקן של דור, של עם
 
מי שמכיר את כלל יצירתו של שמאי גולן, חש כי צלילה לעומק יצירותיו מציבה אותו במקום בולט כאוחז בפנסי המגדלור, כמי שמביט מחלון ההיסטוריה ובא בעטו לשרטט חוויה של דור. כך עשה גם בספרו על ספרים שנפשו אוהבת - "מסעותיי עם ספרים".
בימים שבהם רומנים וסיפורים נכתבים תוך ניתוק מציר הזמן ומציר המקום, יש בשיבה לכתיבתו של שמאי גולן, מעין ניסיון להבין איפה היינו ולאן אנו הולכים. אין ספרות אמת ללא שרטוט של לבטי נפש, לבטי זהות, משברים של התבגרות והשתנות – ושמאי גולן מיטיב לתאר את מאבק הקיום של העם ואת החוטים המקשרים בין עבר להווה. סיפוריו כמו משרטטים במכחול  עדין דיוקנאות של יחידים, אבל החיבור שלהם להיסטוריה היהודית-ציונית מספר את הכול.
 
הגיבור היהודי-ציוני קלוע בתווך
 
כדי להבין את יצירתו ראוי לגעת קודם כל ביצירה המרכזית של שמאי גולן – "מותו של אורי פלד".   ("מותו של אורי פלד", רומן, הוצאת עם עובד- הספרייה לעם, 1971 ). לאחר צאת הספר לאור, זכה הספר בפרס רמת גן לספרות. אורי פלד הוא סמל של עצמאות ושל ריבונות, קצין בצבא, לוחם ישראלי, אבל מעבר לזהות הישראלית הוא חש לעתים נטע זר, תלוש. מעבר למחלצות של הגיבור, נחשפים לאיטם רבדים נסתרים של עבר ושל פצעי גלות .
 
המשפט שמיטיב לתאר את דמותו המורכבת של אורי פלד:
"מה אתם מבינים", גנח ברגר במבטא הפולני שלו, "מי שהיה שם אצל הגרמנים - 
ז ה תמיד יחזור אליו".
 
סרן אורי פלד, לכאורה שם שנראה שם של "צבר" ודרגות הקצונה כמו מעניקות לו הילה של לוחם ישראלי שורשי- אבל מעבר לקנקן הישראלי הנוצץ, מסתתרת נפש יהודית רוויה צללים של גולה ושואה. סיוטי הזוועה של השואה והמוות מעבר לגדרות המחושמלות ממשיכים לקנן בנפש הישראלית, ודווקא מורכבות זו היא השלמות  הישראלית האמיתית. שמאי גולן בונה דמות שיש בה משל לחיי עם כולו: עם שהקים לו מדינה כדי להיות ככל הגויים, כדי לבנות מודל של ישראלי חדש שיודע ללחום על חייו, אבל עמוק בפנים – לא נעלם היהודי הקודם. דווקא ציור מורכב זה מיטיב לתאר את ההוויה החדשה שקמה  – ושמאי גולן כסופר השואה והתקומה יודע לשרטט את חייו של אורי פלד במגוון מצבים החושפים את הפצע שאין לו תקנה, את הניסיון לסלול דרך של הוויה נורמאלית על "פיגומיה" של נפש פגועה רדופת ביעותים.
העלילה כמו מובילה את אורי פלד בשבילי העלילה הציונית, בתלמיהן של חוויות יסוד בישראל העכשווית. אורי כותב בחייו פרקים במאבק הקיומי כקצין בצבא הגנה לישראל,  אבל העבר אינו נמוג בקלות: דיוקן ה"צבר" החדש נסדק ונפער לאיטו. הרובד הגלוי אינו אומר הכול: ההליכה של הקוראים בנתיביו של הגיבור מגלה מתחת לשכבה החיצונית פצעים סמויים, זיכרונות גולה, טראומה של שואה, ניכור ותחושות של נטע זר.
סיפור העלילה סוחף אותנו אחר נפשו הרדופה של פלד, ונתיבי הסיפור מטלטלים אותנו כמו בסחרחרת אחר סיוטי נפשו המיוסרת: ניסיונות להינתק, רגעי אימה של עבר תובעני שחוזר, התפתלויות של שיבה – וחוזר חלילה. קשה להימלט מצללי התופת שהייתה. יש משהו בדמותו של אורי פלד שהופך אותו לסמל קולקטיבי,  דיוקן של דור הקלוע בתווך.
אל נשכח:  אותם לבטים של זהות יהודית, אותן שאלות טורדניות שנעות בין אמונה לכפירה – הם חלק מהסיפור הציוני וחלק מזהותנו : אורי פלד אינו יכול לשכוח את זעקת הקורבנות, את תחושת חוסר האונים, הזעם כנגד האל , הציפייה המתסכלת לישועה – ואנו קשובים לעדויות של שבירה, ניסיונות התכחשות לדת ולאלוהים, לביקורת נוקבת כלפי השמים, לאותה תהייה מדוע השמים החרישו. ומעבר לעננים הקודרים  בוקעת בעוז אותה אמת שקשה לברוח ממנה, הנפש היהודית החבויה באורי פלד.
שמאי גולן בונה ביד אמן את ההימשכות של אורי פלד לחייט החרדי ר' יואל, המייצג לגביו את הרגעים היפים של יהדות ערכית, נרות של קידוש, תפילות של בית כנסת, מסורת של בית-אבא.
המורכבות הזו של ציונות ויהדות, של רצון לנורמאליות וזיכרונות העבר - כל אלה תולדה של חיים במדינה שאך זה קמה על בסיס עברה, מתוך שאיפה לשנות הכול. לבנות "ישראלי חדש". ההידבקות בזהות הישראלית נראית כתערובת של רומנטיקה וריאליזם – הפנמה של שאיפות להקים מדינה ערכית שתשמש חומת מגן, ציפייה למדינה שכל כולה אידיאליזם וסילוק תחושות חוסר האונים.  בתוך חבורת מהגרים יש כמובן אליטה של מייסדים, אליטה של מתקני עולם המבקשים להקים הווה חדש, לעתים מתוך התכחשות לעבר.
שמאי גולן משכיל לבנות הכול נדבך נדבך, לבינה לבינה, והחוטים העדינים רוקמים לנו אורי פלד כגיבור מיטלטל - דמות חיה, דמות מיוסרת, במציאות שבה החיים הם משל.
 
עצמאות על מגש של דם ודמעות
 
גדולתו של שמאי גולן היא ביכולת לתאר את נפש הדור, את צלם התקופה: גם אנו כעולים שבאו מעיראק, חשנו שמעבר לצבריות כביכול של ילדים הגדלים במדינה ריבונית, יש עבר ויש סיפור שקרה בגולה. התחושות שמתאר שמאי גולן הן תחושות של מועקה וכובד שאסור לברוח מהן. אלה חיינו כאן- ואת המורכבות הזו יש להנחיל לדור הצעיר.
בלב הקרב נסחף פלד אל עברו –כי זו דרכו להיאחז בזיזים בדרכו אל משמעות חייו:
"אולם אתה ידעת שהמלחמה שונה, שהמלחמה מביאה גרמנים והגרמנים מביאים את המוות. הגרמנים הוכנעו, אורי-יוזק ידידי, טפח לו מינץ על כתפו, וארצם חולקה, וארץ ישראל רחוקה ולכאן לא יבוא עוד המוות. כי לוחמי מלחמת השחרור מתו למענך, יוזק, מתגרה בו מינץ, ומביט אל אסנת המחייכת אליו את חיוכה העוגב. כדי שהארץ תוכל לקלוט אתכם הפליטים המגיעים משבעים גלויות.----
אבא מכר את מכונת התפירה, ואת כיכר הלחם השחור חילק בין שמשון אחיו לבין יוסלה-יוזק. למען תאריכו ימים, אמא אבא, כשחילק פרוסות ממכונת התפירה,
והוא מפזם את ניגונו של ראש ישיבת פשלנו ר' אברהם לייב אביו. יהודים גססו מעבר לחלון, ואבא ציווה על בנו לברך, ללעוס ולבלוע. כי זה קידוש החיים, קדיש, אמר. קדיש עליך ללמוד, יוסלה בני". שורות מצמררות, תמונות שקשה לשכוח.
 
כרוניקה של מוות ידוע מראש
 
גם בשני ספריו הקודמים ראינו ששמאי גולן אינו חסיד הריאליזם הטהור : שרטוטיו עזים, ושרטוט העלילה נבנה  בעוצמה ממצבים וממעמדים הנראים כל כך מציאותיים וממשיים  – אבל לכל נוסף ממד נוסף :  גוון  מעולם החלום, גוון סוריאליסטי.
גשר בין  התהום הפעורה והאפלה של אותו "שם" לבין ההוויה החדשה של ה"כאן" – גשר על נפשות סוערות, גשר להבין את חיינו כאן. הדיאלוג של הגיבור עם החברה הסובבת הוא אחת הדרכים לכך.
שני הספרים הראשונים של שמאי גולן – "באשמורת אחרונה" ו"אשמים" - היו 'להקות החימום' לקראת הדבר האמיתי, לקראת המופע המצמרר של פלד : אותן תמונות יסוד של עולם שלם והרמוני שמתנפץ הן הבסיס להבנת עולמו של אורי פלד. בית אבא נהרס ביד מרושעת – וכל חוויות החיים השלווים בתוך בית יהודי מסורתי מאמין ובוטח הופכות לסיוטי זוועה : בית אבא מתרסק, הכול נהרס באכזריות נוראה על ידי הגרמנים, ותמונות כאלה קשה לשכוח : הילד ההמום רואה את קרוביו ושארי בשרו היקרים לו  נלקחים או מתים לעיניו – והתחושה הקשה מכל נותרת לנצח: חוסר האונים.
שמאי גולן הכין אותנו לנורא מכל - "מותו של אורי פלד" –  הסוף ידוע - ואנו צועדים לקראת מותו כדרך של פתרון, סיום לפרשת מצוקה בלתי אפשרית. פלד מובל כגיבור יווני לקראת הסוף הטרגי  – וכל פרקי העלילה הם דרך ייסורים ולבטים וחיפוש פתרונות – ולרגע נדמה שזו הקלה ומנוחה. ברור לנו היטב: מות הגיבור הוא הנקודה הוודאית ביותר, המשמעות היא התחנה הסופית – כל השאר רק אפיזודות חולפות וצירופי מקרים.
השורות קשות ופוצעות את הלב: עם צרור היריות הקטלני, מול שער האריות, באה לסיומה פרשת חייו של אורי פלד, אך לא באו על פתרונן התהיות וההתלבטויות שהוצבו כתמרורים על דרך חייו. פלד ניסה לבנות לו חוף מבטחים, פתרון ישראלי שורשי – והסוף מר.
הדרך להבנת זהותנו היא דרך של התפכחות : הבנת הזהות מחייבת הפנמת כל מרכיבי הביוגרפיה הלאומית, אורי פלד לעולם לא יוכל לשאת תחפושת חיצונית ולחיות בשלום עם סביבתו. נגזר עליו לחיות עם אותה זהות מיוסרת, עם אותו עבר קשה בדמותו הקודמת, דמותו של יוסלה קופרמן. 
פרשת חייו של פלד היא ראי לחברה הישראלית : הניסיון הבלתי אפשרי, שאין לברוח ממנו,  להרכיב פאזל של זהות חדשה משברי זיכרונות וחלומות מרוסקים.
 
טרילוגיה של התמודדות
 
"מותו של אורי פלד" היה השלישי ברשימת ספריו של גולן- ואת חוויות היסוד של זיכרונות העבר, של התמוטטות האידיליה המדומה בקהילה - ראינו גם ביצירותיו הקודמות :  "באשמורת אחרונה" ו"אשמים" (שין קמוצה). 
שלושת הספרים מהווים טרילוגיה אחת, רצף תמונות של סיפור בהמשכים- ואנו עדים ל תיאור שלבים שונים בדרך חתחתים של התמודדות- מאבקם של גיבורים, אשר עברו את השואה באירופה.
בקובץ הסיפורים "חופה" משנת 1983 אנו עדים לתיאור נעורים בשואה- ואנו ניצבים לנוכח המציאות, קרב לטרון: בסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן" אנו מתרגשים לנוכח סיפורם של האב ניצול השואה והבן יליד הארץ: הם מנסים נואשות ליצור חוויה מתקנת. הבן מנסה לעצב לעצמו זהות ישראלית, להילחם כחייל של מדינה ריבונית, והתחושה היא שהוא קם מרבצו כדי לסייע לאב בעת מצוקה. השבר הוא בכך, שהאב אינו יכול להושיע את בנו במקביל.
תמונות השואה אינן מרפות : זכורה התמונה הנוראה בסיפור "באשמורת אחרונה" שבה ניצב הילד הזועק מול המוות, אופנוען גרמני בפלישה לפולין דורס חתול ברחוב, ומול גופו של החתול המרוסק באה ההתבגרות הפוצעת, כך צופה הילד את הבאות.
 
זהויות במצוקה - שיבה ובריחה
 
הספר "בריחות   למרחקים קצרים" , סיפורים , הוצאת  מסדה אגודת הסופרים העברים, 1975  - היה ניסיון נוסף בתיאור ההתמודדות של שמאי גולן.
                         ספר זה הוכיח שוב, כי גולן מתאר גיבורים החיים וחשים את ההוויה הישראלית בכללה. שוב נמצא שילוב של סבל ותחושת עוצמה ישראלית, שברון וחוסר אונים מול שאיפה להרואיות- והתמונות מגוונות.
                        גולן בונה  סיפורים המתארים ניסיונות לבנות זהות חדשה בתוך מציאות מורכבת. כמו בשאר ספריו – גם בסיפורים אלה ההתמודדות היא מאבק אך בו בזמן גם סוג של  בריחה. ציר הסיפורים – רגעי משבר, תיאור של סדקים נסתרים הפורצים מעבר למציאות הגלויה, השלווה.
                         בתוך ישראליות חדשה ומאמינה בנורמאליות שלה, הזר חש קורבן, חש עקוד. ניסיונות הבריחה של גיבוריו הופכים אותם לאנושיים, אך בה בעת הם סובבים במציאות כנמשלים של היסטוריה קשה מנשוא. גיבוריו נושמים וסובלים- אך ברגעים רבים אתה חש שהם אלגוריות, הם קלסתר של דור, דמויות המייצגות חוויות שבנו אותנו כעם בתקופה של בין שואה לתקומה.
                        "בסיפור "הלוויה", אנו עדים לתבוסה של דור, שברונם של לוחמי מלחמת  השחרור, פצעם של לוחמי השיירות. לא זהות ישראלית ריבונית הולכת ונבנית אלא התפכחות מול עולם חרב, ראיית השוקת השבורה: ריקנות של דור שברח ממקורותיו, מערכיו, מביתו האמיתי שהיה בית רוחני, בית סבא.
                         אנו רואים גיבורים שמנסים לבנות יחד עולם משותף והם נותרים איש בעולמו.
                        גם פנימה, בתוך הנחלה הפרטית, התחושה היא של חורבן. הדרך היחידה לשקם את ההריסות היא לבנות חיים מתוך שמירת העולם הקודם, מתוך שיבה לעולם האבוד. הדמויות בספריו מחפשות להן שביל בין הבריחות : שמאי גולן משרטט במכחולו דמויות מן האפוס הציוני .
                        גלריית הדמויות נותרת ללא "גלורי", ללא תהילה וללא ברק: הנה דמותו המיוסרת והסדוקה של  הקיבוצניק המזדקן, האובד דרך – והנה סבלותיו הנסתרים של  איש המילואים הצעיר בסיפור "השיבה" : איש מוכה, שרגליו נקטעו בעלות הקומנדקר שלו על מוקש – או ניסיון שיבה אחר: מורה לספרות הבורח מביתו . גם נתיב חיים זה אינו אלא משל.
 
 גולן בונה את האתוס המדמם של החלום הציוני ושברו, סיפור רוטט הנע בין שואה לתקומה. המסר של יצירת גולן משורר את השליחות שלו:  יש להנחיל לדור הצעיר את המורכבות, לטעת בהם את השילוב בין עבר להווה, את ההכרח לבנות כאן זהות חדשה, שלא שוכחת, חיה על שברי עולם מרוסק.
                        שמאי גולן טווה את סיפוריו על חבלים דקים, על קו שביר, על קו הקץ. "מותו של אורי פלד"  וקובצי הסיפורים הם  סיפורה של תקופה, סיפורו של עם. הכוחות הסוחפים של השואה ושל התקומה – חזקים מכל. חזון אבות ואידיאלים של "לבנות ולהיבנות בה" ימשיכו להפעים לבבות, והחלומות לבנות משהו חדש בתכלית יקבלו את מימד העומק מן הכאב, מן הזיכרון ומן המסורת. השאיפות לזהות "נורמאלית" יצטרכו לחכות.
 
 
 
   הרצל חקק, משורר, סופר  וחוקר ספרות
 
 

Go Back  Print  Send Page