שמאי גולן – בין היצירה הספרותית למציאות הביוגרפית ב'
 
   
ב.
 
בהמשך לבריחתנו ונדודינו, לאחר שכבר חצינו את הגבול לברית-המועצות, שעדיין לא היתה נתונה במלחמה, הגיעה פרשת הגירוש אל מה שכינינו אז בשם "סיביר", ולמעשה היה זה חבל הארץ הצפוני ביותר של אזור וולוגדה, ובדיעבד הסתבר כי לא היה רחוק מאגם אוניגה, שמבחינת תנאיו הגיאוגרפיים והאקלימיים דומה היה לסיביר.
לאזור זה גורשנו כאזרחים פולניים, שמדינתם עומדת במלחמה עם הגרמנים, השרויים אותו זמן בברית שלום עם הרוסים ("הסכם ריבנטרופ-מולוטוב" הידוע לשימצה). על כן דנו אותנו לעבודת פרך בכריתת עצים באזור המושלג במרבית ימות השנה. זיכרונותי משם היו עמומים אף הם אבל כאובים, ועתידים היו למצוא את ביטויים הספרותי, כמין קתרזיס הכרחי וכפוי.
באותם ימים בהם כתבתי את "באשמורת אחרונה" זכרתי את הגירוש לצפון הרחוק, לקור הנצחי. בלילה באו השוטרים הרוסים מן ה-נ.ק.וו.ד. הידוע לשימצה, הודיעו לנו שאנחנו "אלמנט בלתי מהימן", כלומר יסוד חתרני. הם הוליכו אותנו לתחנת הרכבת, אל קרונות המשא שעמדו שם, והעמיסו אותנו עליהם. זכרתי נסיעות ביום ובלילה, המתנות ממושכות בתחנות נידחות, חיפוש מתמיד אחרי דבר מאכל, הליכה לקטר לקבל קצת "קיפיאטוק" מים רותחים הנפלטים מן הצינור ליד גלגלי הברזל הגדולים, חרדה גדולה שמא נאבד זה את זה תוך חיפוש האוכל והמים. ואחר-כך היתה הפלגה ארוכה בספינת-משא נגררת בנהר . ושוב הליכה, הפעם בשלג העמוק אל מחנה הכפיה , וסביב סביב רק עצים עטויי שלג וכפור. ובכל זאת עדיין אנחנו משפחה, אבא ואמא ואח ואחות הגדולים מעט ממני, ואחות קטנה שנושאים היינו אותה בידיים. את סבתא כבר קברנו בביאליסטוק, הקורבן הראשון במשפחתנו המצומצמת. ואחר-כך, במחנה הכפייה, בין כריתת העצים וניסורם לבולי עץ קטנים וביקועם ל"צ'ורקי" שיתאימו להבערת האש בדודי המשאיות, שוב פוקד אותנו המוות – מותה הפתאומי של האחות הקטנה שיינדלה, שלא זכרתי מה אירע לה, וקבורתה שם בצפון הרחוק בקבר שזכרו נעלם.
אלא שלפרשה זו היה המשך – ובמציאות, דווקא המשך העולה על כל דמיון. לאחר עשרות שנים, ואני אז איש השגרירות הישראלית במוסקבה, כשמעבר למילוי תפקידו עוקב בחרדת קודש אחר עברו בארץ הענקית ההיא, שנים שבהן הייתי מגורש, רעב, חסר אזרחות ובטחון בקיום היום-יומי, והפגישות עם המוות נעשו תכופות יותר.
מישאלה דימיונית היתה לי כל השנים, לשוב ולפקוד את המקום של מחנה הכפייה. בעיני רוחי ראיתי את הצריפים המבודדים, הנטועים בארעיות בתוך השלג, מוקפים יערות צפופים, ועצים גבוהי צמרת סביב. למטה, במדרון הנהר הקפוא, שלקראת הקיץ מפשיר וזורם בשצף-קצף. ובנהר נקשרים גזעי העצים למעין רפסודות רחבות וארוכות, המפליגות עם המובילים שלהן אל מרכז הארץ, אל החופש, אולי אפילו למוסקבה – מחוז החפץ של כולנו. אך יותר מכל חזר אליי מראה החורף הלבן, הקשה והאכזר, המביא עימו רעב וכפור תמידי ומוות, שלקח אליו את שיינדלה האחות הקטנה. מעט-מאוד זכרתי מיום מותה וקבורתה, אף-על-פי-כן העליתי את קבורתה ביום ההוא, מתוך כורח פנימי להפוך את הזיכרון העמום ל"מציאות" ספרותית מוצקת, קיימת, נושאת משמעות, למצוא נחמה ולהשקיט את הזיכרונות שגעשו ונדחקו. מראות התשתית נותרו בי: השלג הנערם, הויכוחים בין אבא, הממשיך להיות דבק באמונתו הדתית, לבין אימא הנואשת מן הדת, תובעת צדק אלוהי, והתנהגות מותאמת לנסיבות. ועוד פרט זכרתי מאותו מקום: כתובתו. כאילו בתת-התודעה חרטתי לעצמי את הפרטים, כאילו בסתר ליבי "ידעתי" שבאחד הימים אשוב לשם.

שמאי גולן, נספח תרבות במוסקווה עם השגרירה עליזה שנהר

ואכן, חלפו שלושים שנים נוספות, וזכיתי לעימות חדש שבין המציאות ה"בידיונית" שבניתי לי לבין קטעים מן המציאות הממשית שנשתמרו מאז. עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין רוסיה לישראל, התמניתי בשנת 1994 נספח לתרבות במוסקבה (1994-1999). מיום בואי לשם עוררו בי התרגשות פנימית השפה הרוסית, התרבות, שירי מלחמת העולם השנייה, והמפגש עם העולם הרוסי שבתוכו חייתי כמעט שש שנים (1940-1946), ואף התחנכתי בבית-היתומים. והנה, לא עוד חוסר ביטחון כמו באותם ימים, אלא גאווה ובטחון כנציג של מדינת היהודים העצמאית.
בהכרח עם הזמן חשתי צורך עמוק לשוב ולבקר באותו מקום שבצפון הרחוק, לראות האם הוא כדמותו בזיכרוני, ואולי אף להפחית מאימתו. באותן שנים עודד משרד החוץ את עובדי השגרירות לבקר גם בפרובינציה, ליצור קשרים תרבותיים ואחרים גם עם ערים נוספות, להביא את דבר ישראל גם בערי המחוז מחוץ למוסקבה ולפטרבורג. כחלק ממדיניות זו יזמנו, יחד עם רעייתי ד"ר ארנה גולן, פעולות תרבות ביקטרינבורג (סברדלובסק) בהרי אורל, במרחק כ-1700 ק"מ ממוסקבה, בניז'ני-נובגורוד (גורקי, עירו של הסופר מקסים גורקי) שעל נהר הוולגה, ביארוסלבל, העיר העתיקה בת כאלף שנה ואחד ממרכזי התעשייה החשובים של רוסיה, בוולגוגראד (היא סטלינגראד, העיר שנלחמה בגבורה נגד הגרמנים ואף הצליחה לעצור אותם), ובמקומות נוספים. אבל הרצון לבקר בוולוגדה הרחוקה, באחד ממקומות המחוז שלה הנידחים, שאת כתובתו שיננתי וזכרתי במשך כל השנים, לא חדל להציק לי.
והנה, באחת הפגישות הקבועות, שהיתה לי עם סמנכ"ל אקו"ם הרוסי אלקסנדר טקצ'נקו, הבעתי בפניו את משאלתי לבקר בצפון הרחוק. לבקר בבירת המחוז וולוגדה, ומשם להמשיך צפונה.
הוא שאל אותי בסקרנות אם בדעתי להגיע למקום מוגדר, ובתשובה פלטתי מוכנית את הכתובת שזכרתי כל ימי חיי:VOLOGODSKAYA OBLAST, OSHTINSKI RAYON, MEGORSKI LESOPUNKT, VASILKOVSKIYE OSTROVA.
הוא הביט בי בפתיעה, חייך חיוך חבוי, ואמר שאיננו מאמין שקיים מקום כזה, אך הבטיח לברר ולתת לי תשובה. איש נבון היה טקצ'נקו, ואף שימש שגריר רוסיה במספר מקומות, על כן לא התאפק ושאל מה לי ולמקום נידח כזה, אם אמנם הוא קיים.
סיפרתי לו בקצרה על מחנה הכפייה, והוא שב והבטיח לברר.
ואכן, כעבור כעשרה ימים, כאשר חשבתי ש"העניין אבוד", הוא הפתיע אותי בפגישתנו במשרד החוץ הרוסי, ואמר שמשרד החוץ ישמח לביקורי בוולוגדה וצפונה, באותו מקום שביקשתי ושאינו זוכה לביקורים רבים, על כן משרד החוץ יארח אותי שם, ונציג שלהם, המתגורר בבירת המחוז, אף יתלווה אלינו.
כמובן שקיבלתי על עצמי לבדוק אפשרות של פיתוח קשרי מסחר ותרבות עם עיר המחוז וולוגדה, הידועה באדריכלות של כנסיות העץ שלה, וגם ידועה כמקום גלות של רבים מן המהפכנים בתקופת הצאר. העיר מפורסמת גם בזכות דברי הריקמה שהיא מייצרת, בעבורם זכתה במדליות זהב בתערוכות בפריז ובבריסל, וכן נחשבת החמאה המיוצרת במחוז, לחמאה הטובה ביותר ברחבי רוסיה ואף נקראת " וולוגודסקויה מאסלו" (VOLOGODSKOYE MASLO). אף התייעצתי עם הנספחת שלנו למסחר, קירה טל, וכמובן עם השגרירה פרופ' עליזה שנהר.
וכך יום קיץ אחד טסנו, עם רעייתי בת הקיבוץ, שבינתיים אף למדה רוסית, ממוסקבה לוולוגדה. נפגשנו שם עם ראש העיר, עם מנהל מחלקת התרבות, ועם מנהל מחלקת התיירות, ואף עם סופרים ועיתונאים, שהגיבו בהתלהבות לפגישה עם נציגי ישראל. אחרי לינה בעיר, טסנו למחרת בבוקר לעיר ויטגרה (VITEGRA) צפונית לוולוגדה, במרחק כאלף קילומטר ממוסקבה, מלווים בראש העיר שאליה טסנו. כמובן שהיינו אורחיו של ראש העיר, אולי גם מפני שנדירים הם הדיפלומטים המגיעים לשם. הוא העלה בפנינו את האפשרות שמיליונרים מישראל ישקיעו אצלו ויבנו בית מלון לתיירים שיבואו לצוד דובים ביערות מסביב. הבטחתי לו, כמובן, שאעביר את הנושא לנספחת המסחרית שלנו. הוא גם העמיד לרשותנו נהג ומכונית "וולגה" מרווחת, בליווי נציג משרד החוץ שהתלווה אלינו כבר בוולוגדה בירת המחוז.
הפלגנו, אם כן ב"וולגה" המרווחת והכבדה (הרכב הרשמי של הפקידות הבכירה), לאותו מקום נידח במרחק מאתיים ושישים קילומטר, לתוך היערות, בדרכי עפר מאובקות, למקום שהיה מחנה הכפייה שלנו בחורף וקיץ שנת 1940, ונקרא "ואסילקובסקייה אוסטרובה", כלומר "איי ואסילקוב".
אחרי שעות רבות של נסיעה וטלטולים, בכניסה ל"שומקום", ליד דרך העפר הבוצית, בצילה של כנסיית עץ עתיקה, קיבלה את פנינו, לתדהמתי, מקהלת נשים רוסיות, לבושות במיטב המסורת הרוסית: חולצות לבנות רקומות באדום. הן שרו לכבודנו, האורחים המכובדים מישראל, שירי עם עתיקים וחדשים, הושיטו לנו מגש ועליו כיכר לחם שחור ומלח, וברכו אותנו כאילו היינו נציגי ממלכה אדירה, או נשיא רוסיה בכבודו ובעצמו. זו היתה כנראה ההפתעה שהכין לנו נציג משרד החוץ כבד הבשר, איש שיחה נעים, בעל אף אדום, המעיד על אהבתו לטיפה "הבהירה" היא הוודקה.
 ליבי החסיר פעימה עם שירת מקהלת הנשים. הנה נסגר מעגל. אותו ילד חיוור, פליט יהודי חסר ארץ ומולדת, אסיר המחנה, שב עתה אל אותו מקום כנציג מדינת היהודים העצמאית, כמו שאנו בארץ מלגלגים בציניות "אחרי אלפיים שנה". מי מילל ומי פילל בשנת 1940! – שהילד הקטן ההוא יעמוד לבוש חליפה ועניבה כיאה לנציג מדינה ריבונית ואף יחלק ממתקים לזאטוטים.
במרחק כעשרה קילומטרים ממקהלת הכנסייה והכפר הגענו אל המחנה. להפתעתי, המקום כאילו לא השתנה. עדיין עמדו שם הצריפים המוארכים, זקנים עתה מאוד, כמו צומחים מתוך האדמה, שחורים, בהם התגוררנו מספר רב של משפחות, מובדלות במחיצות דקות ביניהן. והיה היער מסביב, אך השמש זרחה והתגלו בו קרחות רבות. הכול הצטייר עתה פחות מפחיד. לא היו בו החיילים-השומרים סביב, ולא מפקד המחנה הגוץ והמפחיד. אולם ההפתעה הגדולה ביותר היתה הנהר. לא נהר היה זה, שהשיטו בו את קורות העץ המרובות שכרתו הוריי ושאר האסירים, אלא ואדי יבש, קרח בשתי גדותיו, ומים מועטים זרמו בתחתיתו. רק זקנים בודדים מתושבי המקום, שליוו אותנו, זכרו שהיה כאן מחנה אסירים. הם, כמובן, לא התגוררו כאן, אלא בכפר שלהם במרחק כעשרה קילומטר, ליד הכנסייה. הם הבטיחו שהנהר מתמלא לפעמים שוב, בחורף, אך עצים כבר לא כורתים כאן. המקום נראה מוזנח מאוד, עני, כאילו קללה תמידית רובצת עליו מאז.
שאלתי על בית הקברות של הימים ההם וסיפרתי להם על אחותי הקטנה, וזקנה אחת לבושה מטפחת ראש דהויה וחצאית ארוכה כהה, הובילה אותי אל קרחת קטנה ביער, הצביעה על אבנים בודדות פזורות בשטח, ואמרה שכאן נקברו ילדים שמתו אז, ואם כך ודאי גם אחותי הקטנה. האם אמרה זאת כדי שאשאיר להם כסף לבניית מצבת שיש, או יותר נכון לצורכי קניית מזונות?

לזכר המשפחה בספר קהילת פולסטוק

וכך, במרחק כ-1250 ק"מ ממוסקבה, לא הרחק מן הגבול הבינלאומי הפיני, עמדתי ואמרתי "קדיש" לנשמת אחותי, הוריי, לנשמת סבתי ומשפחתי. אכן גיליתי את ימי ילדותי האבודים מלפני כשישים וחמש שנה. אך קשה היה לי לשוב בדימיוני אל אותם ימים רחוקים, לשחזר בחום הקיץ את הקור הנורא בחורף, את האושר של מציאת גרגרי היער והפטריות בקיץ. אולי אפילו התאכזבתי מאותו המקום שהפחיד אותי ימים רבים גם אחרי ששיחררו אותנו. גם לא הייתי בטוח אם אמצא כאן אישור מציאותי לפרטי זיכרונותיי. והנה עתה ניטלה מן המקום אימתו, אבל חשתי שהוקל לי.
וכך אני מתאר בספרי "באשמורת אחרונה" את קבורתה של אחותי שיינדלה מבעד לעיניו של ילד כבן עשר, הנחשף להתמודדות שמעבר לכוחותיו, להתמודדות עם המוות ועם שאלות של צידוק הדין, שאלות מהותיות לעולם שבצילו גדלתי וממנו נותקתי. אך פעמים רבות תהיתי אם לא האמונה השלמה של אבי, שסרב לסור ממנה וממצוות הדת, אם לא היא שדירבנה את מות הוריי.
 
חנה'לה מתה בשקט. היא נרדמה ולא פקחה עוד את עיניה. אבא הוריד את הגווייה הקטנה העטופה צחורים לתוך הגומה המושלגת ולא ניכר כי חנה'לה באה אל קרבה. גופתה שקעה בתוך הלובן הפריך והשלג היורד הזדרז לכסותה. נשא אבא את עיניו השמימה ואמר:
"ברוך דיין אמת". הוא ביקש להוסיף ולהמשיך , אלא שאמא קטעה דבריו בקול זעקה:
"אין דיין ואין אמת!"
הניח אבא את כפתו על כתפה הרזה ואמר בשקט:" יתגדל ויתקדש שמו הגדול. כיוון שרצה נתן וכיוון שרצה לקח, יהי שמו מבורך." הוא לקח לידיו את את-החפירה והתחיל לכסות את הקבר.
הגביהה אמא את גופה על קצות אצבעותיה:
"מי נתן?! אני הריתי אותה. כאן, בבטני," הוסיפה בקול נמוך, "היו תנועות רגליה. אני כאבתי את לידתה. מתוכי יצאה. שערות רכות היו לה. עכשיו בא לו הוא ולוקח את ילדתי?! ואתה עוד מברך אותו!"
היא השתטחה על הקבר, מחבקת את תלולית השלג הנערמת והולכת. - - - - - - - - - - "תשעה חודשים," בכתה אמא, והיא גורפת ומטאטאה בזרועותיה את השלג הנערם על תלולית קברה של חנה'לה. מעטה השלג תחת לחיה היה מחורר מדמעותיה החמות.
בין בכי לבכי עמדה דממה לבנה. והיתה הדממה מכסה בחיוורונה את שערה הערמוני ואת כתפיה הרועדות. חיימק חש צימאון. הוא הושיט את לשונו והיה קולט נוצות שלג שנמסו מיד והפכו למים צוננים. משך אבא בשרוולו וגער בו:
"חנה'לה מתה."
גילגל הילד את לשונו לתוך פיו, מיצמץ בשפתיו ואמר:
"מתה."
הרבי סיפר שתינוקות מתים עולים מיד לשמיים, אפילו ללא חיבוטי קבר, כי עדיין לא הספיקו להתלכלך בחטאים. מלאכים צחורים שוזרים כיסא מכנפיהם האווריריות, מושיבים בו את התינוק ועולים עמו מעלה-מעלה. - - - - - - -  חנה'לה עירומה ורזה היתה דואה ועולה. ידיה לא היו לה ובמקומן צמחו כנפיים של תרנגולת מרוטת נוצות. כנפיים קטנות ורחומות. לאיטה לאיטה היתה דואה ומגביהה כשהיא מפרכסת בכפות רגליה שהאדימו מן הכפור. לבדה היתה דואה מפני שהמלאכים הסתתרו בגלל פתותי השלג הקפואים, מחשש לכנפיהם העדינות העלולות להיפגע.
"קר לה," אמר חיימק וכינס את ראשו בין כתפיו.
"חנה'לה מתה. כבר לא קר לה," לחש אבא לאוזנו של הילד כשהוא מלטף את כתפה של אמא שהיתה שעונה אל כתפו.
אמא הביטה בעיניים מזוגגות אל-על. עפעפיה לא מצמצו למרות השלג שירד ללא הפוגה. כבר נערם פס לבן ודק על גבותיה, אף במשקעי לחייה הנפולות נראו תלוליות של שלג.
"אבא, השלג לא נמס על הפנים של אמא!"
"רבקה," אמר אבא, וכיוון שלא קיבל תשובה, לקח את פניה בכפות ידיו והיפנה אותם אליו, "רבקה, הביטי, תסתכלי על חיימק. אנחנו מוכרחים להמשיך לחיות."
אמא מצמצה בעיניה כמתעוררת מחלום, ואמרה בקול שקט, מוזר:
"חנה'לה הרי מתה."
"ואף-על-פי-כן."
הביטה אמא בבנה, רכנה אליו ושאלה:
"מה דעתך, חיים, לחנה'לה קר באדמה הקפואה?"
"קר לה מאוד, אמא. ראיתי את רגליה הקפואות."
"מוכרחים להלביש אותה גרבי-צמר שסרגתי לה."
אותו רגע התגלגל ובא מפקד המחנה. כולו עטוף בבגדים של צמר-גפן, ורק פניו הסמוקים הציצו מתוך עטיפות כובעו. בקול רם בירך אותנו, ומיד הוסיף:
"רואה אני שהמוות פקד אתכם. אין דבר. כאן אצלנו צריך להתרגל גם אליו. איך אתה אומר, יענקל, מי שלא מתרגל מתפגל, או מתפגר, אותו הדבר, לא?"
הקומנדאנט פרץ בצחוק וטפח לו לאבא על גבו בכפפת הצמר-גפן שלו העטופה בד כחול.
 
ואמנם התרגלתי לנוכחותו של המוות בקרבתי.
עם פרוץ המלחמה בין בריה"מ לגרמניה שוחררנו ממחנה הכפייה. ושוב יצאנו לדרך הנדודים, והפעם – דרומה, לכיוון טאשקנט שבאוזבקיסטן. אבא אמר, "הפירות שם בשפע ודומים לפירות ארץ-ישראל." אלא שלא זכינו לאכול פירות בטאשקנט, שכונתה אז "עיר הלחם". ואבא, ששרד את המחנה ואת הנדודים, חלה, וניסה להתקבל לבית-חולים שם. על מותו נודע לנו מפי אישה אחת, שסיפרה לנו, שהוא מת ברחוב כמו פליטים רבים אחרים. ואנחנו באותו זמן ב"קולחוז", מפני שלתוך העיר לא הירשו לנו לבוא. אמנם ניסינו לעמוד במיכסה של קטיף הכותנה, בחום של למעלה מארבעים מעלות, ללא מזון, אך לא עמדנו בכך.
ושוב נדדנו והגענו לעיירה בשם "גולודנאיה סטפ" ("ערבה רעבה"), ואף שם לא נמצא לא מזון ולא מקום מגורים. בבקתת חימר עם פליטים אחרים הצטופפנו, בקתה לוהטת ביום וקפואה בלילה. והרעב המרחף מעלינו כל העת, הדימיון השוגה במציאת מזון, אולי פרוסת פיתה מאלו שהאוזבקים מביאים מכפריהם, אולי שארית של גזר שנפל אצל מוכר הירקות בשוק, אולי שארית של קליפת אבטיח.
המאבק היום-יומי ברעב הביא למותה של אמא, שחסכה את הפירורים מפיה. וכך מצאתי את עצמי ללא אמא, ללא אבא, האחות הקטנה באדמת הכפור, הסבתא קבורה בביאליסטוק, ואנחנו בדרך לבית-יתומים, אחי מיכאל, ואחותי יונה הגדולים מעט ממני, ואני הקטן, נפוח בטן מרעב ומחלות, וקודח במלריה. רק המיטאמורפוזה הספרותית שעשיתי בחומרים הקשים הללו היא שאיפשרה לי לשחררם ממרתף ההדחקות ולדבוק, מתוך מודעות שלמה, בזהות הישראלית החדשה.