שמאי גולן
בין היצירה הספרותית למציאות הביוגראפית
[הרשימה התפרסמה בגיליון "אפיריון", 96, תשס"ו, 2006, מיסודו של
 ארז ביטון]
 
 
 
 
א.
 
כתיבת יצירתי הספרותית, בעיקר בראשיתה, היתה מעוגנת בחוויות הקשות והמורכבות של שנות ילדותי בתקופת השואה. עולם ילדותי שנהרס והמציאות שהוטלתי אליה כילד, בלי הבנת סיבותיה, פרץ אל כתיבתי בלא כוונה מודעת. או נכון יותר למרות המחסומים שהיצבתי באופן מודע. ביקשתי לכתוב על הארץ הזאת, שקלטה אותי והעניקה לי זהות ישראלית בוטחת, שבה קינאתי כילד שנרדף על חייו, אבל לא עלתה בידי. כאב הזיכרונות פרץ את המחסום ועלה בי בשטף. אמנם לא הרבה זכרתי, שהרי ביקשתי לסלק את הזיכרונות האלו. זכרתי רק תמונות עמומות מלפני המלחמה, כאודים לוחשים מתחת לפני הקרקע המוצקה של הזהות החדשה הנחשקת, זו של מעין "צבר". מסיפורי המקרא: התינוק משה ביאור, פרעה האכזר עד שהוכה בעשר המכות. זוכר גם את משחקי הכפתורים בהפסקות ב"חדר", זוכר את אבא העומד ליד תיבת החזן בבית-הכנסת "השטיבל" שבחצרנו, זוכר את אמא העמלה תמיד, סוחבת בקיץ סלים ענקיים עם דברי אוכל לבית הקייטנה ששכרנו בקיץ. הכול ללא-סדר, ללא ביטחון שאכן היו הדברים. פני ההורים מיטשטשים והולכים ככל שחולפות השנים, היכן המציאות והיכן הדמיון?

הוריו של שמאי גולן

(שנים רבות לאחר מכן קיבלתי צילום נדיר של הוריי שנשמר אצל בני-משפחה שהיגרו לקנדה לפני המלחמה). אבא גוזר בדים, מעביר אותם לשני החייטים שעבדו אצלנו, מביא חליפות מווארשה וגם ממתקי חלווה לילדים, אמא מסייעת לו בחנות, עובדת במטבח ללא לאות, סבתא שוכבת רוב הימים חולה במיטה, כיכר השוק הנשקפת מבעד לחלון ביתנו, הכנסיה המאיימת עלינו תמיד מקצה רחוב השוק.
הזיכרונות המעומעמים התחלפו במראות חדים יותר מרגעי האסון שהומט עלינו. הרדיו המודיע על פרוץ המלחמה בבוקר של 1 בספטמבר 1939, בדיוק ביום שאמור הייתי להתחיל ללמוד בבית-הספר, כניסת הגרמנים לכיכר השוק, פקודות הגירוש בלשון הגרמנית המפחידה, המלוות יריות, אנשים נפגעים ונופלים מן הגשר אל הנהר, אנחנו עמוסי חבילות מצטופפים סביב אבא ואמא ורצים על פני גשר העץ, ההליכה האינסופית בלילות לגבול הרוסי, לביאליסטוק.
זכרתי פרטים בודדים בלבד ממותה של סבתא שם: בית-כנסת גדול, נברשות מוארות משתלשלות מן התקרה, ואנחנו הפליטים על שמיכות דקות שוכבים זה ליד זה על הרצפה. אך בשעות היום רק המתים נשארים על הרצפה, וביניהם יום אחד גם סבתא.
זו "המציאות" שכפתה את עצמה עליי ותבעה לעצב אותה. בספרי הראשון "באשמורת אחרונה" ("מסדה", תשכ"ב, 1962), יצרתי "מציאות" הדומה רק באופן כללי לזו "האמיתית". לא רק זיכרוני עומעם, ולא רק מפני שההקשר הכללי של האירועים לא הובן לי, אלא גם מפני שבכל כוחי ניסיתי במשך שנים להדחיק את המראות הללו מן התודעה, ועתה כששבו ועלו – נפגמו מעט, ואולי אף היו כבר בפיקוח תודעתו של אדם מעוצב, הגדל במדינתו. ואולי יותר מכול ביקשתי להבין את שאירע, להביא סדר בדברים ולהקנות להם משמעות כלשהי, שחסרה להם.
והנה תיאור מותה של סבתא בספרי "באשמורת אחרונה", כפי שנכתב לפני למעלה מארבעים שנה (בשינויי שפה קלים), והובא מנקודת תצפיתו של "חיימק", הדומה ולא-דומה לי:
 
סבתא שכבה על רצפת בית-הכנסת שבצ'ארניסטוק כשראשה נשען אל מרגלות ארון-הקודש. רבים שכבו על אותה רצפה ממורקת, אלא שלא כולם היו מתים. זה בצד זה שכבו צעירים, זקנים וילדים. כל אותם שחצו את הגבול ועברו אל הרוסים, עתה נחים היו תחת התקרה הגבוהה, שנברשת של בדולח השתלשלה ממנה. אחדים ביקשו מים בשפתיים חרבות, אחדים הלכו להשיגם ואילו אחרים תלו את עיניהם האדישות בחלל האולם ושתקו. חיימק ידע שרק אותם שהשמיכה הסתירה כליל מעיניו, רק הללו היו מתים. אישה אחת עסקנית וצמוקה, ששמלותיה הרחבות הדיפו ריח ישן ונעים של נפטלין, עוברת היתה מאחד לשני, מסירה את כיסויו מראשו, מקרבת נוצה לבנה אל אפו, שולפת שני מטבעות של נחושת, קובעת אותם בעיניים, ומיד מושכת את השמיכה מעלה עד כיסוי הראש, וברשרוש שמלותיה חופזת הלאה הלאה ללא לאות, כשמחה למצוא עוד ועוד מתים. אף חיימק מאוד השתוקק לאותן מטבעות הנחושת: הרי אפשר לקנות בהם סוכרייה, או פרוסת לחם. הזדרז והשחיל את עצמו תחת שמיכה, עצם את עיניו וכלא את נשימתו. שמע את צעדי האישה המתקרבים. כיסויו הופשל מעליו והבל של נפטלין היכה באפו. הריח גירה את נחיריו, וכבר עמד להתעטש, אלא שהתגבר על עצמו ולא זז. אך כשהאישה העבירה את נוצתה וקצותיה השתלחו לנחיריו בדגדוג, לא התאפק, שלח את ידו לאותו מקום ומפיו פרץ צחקוק קל. תיכף לכך התעשת, מחה חיוכו מפיו ובתנועה זריזה דחף את ידו מתחת לגבו.
הוא האזין לדממה רווית המתח שהשתררה בקרבתו. אפילו ריחותיה של האישה התנדפו, כביכול אף הם כלאו את הבל נשימתם. לפתע חש שאוזנו נמשכת בחוזקה כעומדת להינתק מגולגלתו.
"אוי," צווח, "כואב!"
הוא פקח את עיניו. רכונים מעליו נתלו פניה המוארכים, המפורכסים של האישה, כשנוצתה תקועה לה מאחורי אוזנה כעפרונו של פקיד זריז.
"ולמה העמדת פנים של מת, ילד שקרן?!" קראה בקול נעלב, "הרי למענכם טורחת אני, ואתם מה?! מנסים לרמות אותי?!"
פליטים אחדים שהיו יושבים באפס מעשה התקרבו, והיו עומדים במעגל, שותקים, מחייכים, סוקרים אותה ואת הילד. והאישה כאילו ציפתה לקהל זה שיאזין לדבריה:
"הרי פליטים אתם," פתחה וגילגלה את עיניה סביב-סביב, "והרי באתם אלינו ואנו, יהודי צ'ארניסטוק, אף-על-פי שלא קראנו לכם בכל זאת מקבלים אתכם בסבר פנים יפות, אחת," האישה כיווצה את זרת שמאלה בעזרת יד ימינה. מכאן ואילך היתה ממשיכה ומונה על אצבעותיה, "את בית הכנסת העמדנו לרשותכם שיהיו הגוססים משיבים את נפשם לבורא במקום קדוש. שתיים, בחרנו בוועד של נשות העיר, שישגיחו על בריאותכם. שלוש, נידבנו שתי נשים לחדר הטהרה לטהר את גופותיכם. ארבע, שכרנו סבלים לשאת את מתיכם. ועוד תוסיפו לחשבון את אנשי חברא-קדישא שאנו משלמים להם בעין יפה שיהיו קוברים אתכם כדת וכדין, והרי לכם חשבון של דמים מרובים. וגמולכם מהו? מהו גמולכם שואלת אני?" וכבר עמדו דמעות בעיניה, אלא שהיא התאפקה והמשיכה, "אמרתי בליבי: יהודים פליטי המלחמה באו. לכי מהר ועיזרי להם. ילדיי עדיין לא אכלו ארוחת הצהריים, והם ודאי מצפים רעבים. ייתכן אפילו שהמרק נשרף. העוזרת חדשה, פליטה, שעוד לא התרגלה לבשל את המאכלים שלנו,אבל אתם, מהו גמולכם?!"
עצרה רגע בדיבורה, העבירה את עיניה סביב, כמבקשת תמיכה בתלונותיה.
הפליטים עמדו במעגל, עיניהם המכווצות, שזדון וטוב לב נמזגו בהן, הביטו גלויות אל האישה. חיוך כמעט סמוי היה משוך על שפתותיהם. אוזנו של חיימק עדיין להטה, פניו בערו מבושה. בעיניו חיפש סדק להסתתר בו, קיווה שהרצפה תפער את קרשיה והוא יצלול מטה. הוא ניסה לפרוץ מן המעגל, אך האישה אחזה אותו בצווארון חולצתו והמשיכה בדבריה:
"מהו גמולכם?! אני שואלת. זאטוט זה מכוסה עד למעלה מראשו. חושבת אני בליבי, הוא מת. הנה אני מקרבת נוצה זו אל אפו," משכה את הנוצה מאחורי אוזנה והציגה אותה מול עיניהם של העומדים סביב, "ומה אתם חושבים עושה לי זאטוט זה? הוא פורץ בצחוק! וכי נאה למת לצחוק?! והרי בצחוק זה עלול היה להפריח את נשמתי מרוב בהלה. כשלעצמי, אינני עושה אלא לשם שמיים, אמרתי בליבי, באו פליטים חובה לעזור להם. השארתי באמצע את המרק על האש, לקחתי את הנוצה"
הפליטים מסביב התחילו לנוע בחוסר סבלנות, ללחוש, לקרוא:
"מספיק!"
"תפסיקי לקשקש!"
שניים אחזו בזרועותיה ובצחוק רועם הובילו אותה אל מחוץ לבית-הכנסת. אחדים התקרבו אל חיימק, חייכו אליו, צבטו את לחיו, והיו טופחים על כתפיו תוך קריאות חדווה:
"איזה שייגץ!"
"איזה חברה'מן!"
עד שבאה אימא במרוצה, סוככה עליו בזרועותיה, וקראה:
"מה נטפלתם אל בני אל אפרוחי. תסתלקו לכם אל ילדיכם!"
ואף-על-פי-כן הצטער חיימק בליבו שלא הצליח להערים על אותה אישה ולהכניס את שני המטבעות לכיסו. על כן הציץ בקנאה בסבתא שכבר נעוצים היו לה בתוך עיניה מטבעות הנחושת של מתים.
 
*
שמאי גולן נולד ב-5 באפריל 1933 בפולין, בעיר פולטוסק, לאביו שלמה גולדשטין ולאימו סימה לבית גולדמכר. בשנות מלחמת העולם השנייה 1939-1945 היה תחת הכיבוש הנאצי, ובברית המועצות. באותן השנים ניספו הוריו, אחותו וסבתו, שנדדו יחד איתו, ורוב בני משפחתו נהרגו בשואה. הוא עלה לארץ ב-18 באוגוסט 1947, בעלייה ה"בלתי-ליגאלית" ולאחר מעצר במחנה בריטי בקפריסין במשך חצי שנה. התחנך בקיבוץ רמת-הכובש. שירת בצה"ל גם כקצין בצבא הקבע (1951-1957). בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לספרות והיסטוריה, והמשך לימודים לתואר מ. א. (1957-1961). פרטים ביוגראפיים נוספים וביבליוגראפיה יבואו בסוף הסידרה.
בחלק מהתקופה שבה שהה מר ש. גולן בן ה-14 ברמת הכובש גר לא רחוק ממנו מר א. בן עזר בן ה-11 בקלמניה, אלא שטרם הכירו זה את זה.
 
המשך יבוא