שירת הברבור
מאת: שמאי גולן
פרק מתוך הספר: "ואם אתה מוכרח לאהוב"
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן
 
     
א
צליל קולו של החליל הגיע אלי כמו ממרחקים, מעבר לחומת העיר העתיקה, אף כי הרועה ישב ודאי פה ממש לידנו, על כיסוי הספה שלנו הרכה, והצליל מתוק והמתיקות מתפשטת בכל גופי. תקשיב, שמואל, אמרתי וחייכתי אליו בעיני הלחות, תקשיב לנגינת החליל, היא מזכירה לי את הטיול שלנו ביער במדרון ההר ליד הבור, זוכר? אבל שמואל שלי כעס עלי, כמו תמיד בזמן האחרון, הביט בי בעיניו הנרגזות, די, לאורה, תפסיקי עם זה.
הסבלים נכנסו ויצאו ולקחו את קופסאות הקרטון הארוזות. מדי פעם היו חוסמים את קרני השמש הראשונות שליטפו את פני. ליטוף רך של אור ראשון בראשית החורף בשעת בוקר מוקדמת זו. אימצתי את עיני לגלות את החלילן, אף כי לדברי שמואל, הראייה שלי נחלשה מאוד, וגם השמיעה כמובן. הרועה, אמרתי בהיסוס, על הספה שלנו. ניסיתי לעבור מן הכורסה ששמואל הושיב אותי עליה בבוקר אל הספה, להתקרב אל הניגון, אך רגלי כאבו. על כן התחפרתי עמוק יותר בכורסה, כמו לא אכפת לי. רגלי היו זרות לי, משתלשלות כרגלי בובה. סתם כאב פסיכוסומטי, קבע שמואל שלי, שהוא גם רופא מוסמך של קופת חולים. מצאה לה זמן עם כאבי הרגליים שלה, אמר שמואל שלי לסבלים, דווקא היום. הם המשיכו לבוא ולצאת כמו לא שמעו. ליתר ביטחון דיברתי לאט והדגשתי כל מילה, אני לא נוסעת מפה לשום בית אבות בתל אביב.
שמעתי איך שמואל מזהיר את הסבלים שלא ייגעו בי, וידעתי שאני לא צריכה לדאוג עוד. פתאום היה לי קל על הלב. אולי גם בזכותו של פרופסור שימרון. הוא אמר לי, לאורה יקירתי, במצבך כיום ובגילך מוטב להרגיע קצת את הלב שלא ידפוק חזק מדי. ונתן לשמואל אבקה לבנה בשבילי. זה ירגיע, אמר, חדש ויעיל. הוא חשב שאני לא שומעת, אף כי עבדתי אצלו במחלקה כאחות ראשית. הוא ידע שבזמן האחרון אני לא פותחת את מכשיר השמיעה שלי בגלל הרעשים החזקים מבחוץ שאני לא רוצה לשמוע. הוא אמר לשמואל שלי, המעבר מירושלים לתל אביב ועוד ישר לבית אבות, שתק רגע והוסיף, קצת מוגזם ביום אחד, לא? אפילו אם הילדים גרים על יד, וגם הנכדות, ואפילו אם הים קרוב מאוד. הוא דואג לי גם עכשיו המנהל שלי, אף כי עבדתי אצלו לפני זמן רב, עד ששלחו אותי לפנסיה, וגם אז המשכתי לעבוד יום בשבוע.
בינתיים התאספו על כיסוי הספה הברבורים הלבנים, שצוואריהם הגבוהים רקומים בחוטי משי לבנים, הרקדניות הלבנות המרחפות באוויר, הכבשה העטופה צמר צהוב, והרועה השחום שישב על שוקי-רגליו וניגן. עכשיו שמעתי בקול חזק מאוד את נגינת השיר שהיינו מזמרות בסתר בבית הספר הפולני לנערות בסוצק, על החיילים הגיבורים שלנו:
 
  הוי נערה הוי אומללה
  חיילים קרבים ובאים
  הסתתרי מאחורי החציר!
 
  הוא ייקחך ויברח
  וייפול בשדה הקרב
  הסתתרי מאחורי החציר!
 
  אלמנה תישארי
  אלמנה צעירה תהיי
  הסתתרי מאחורי החציר!
  הוי הסתתרי!
 
בקצב השיר התחלתי להניע את רגלי. וכך ישבתי לי בכורסה, שערי מסורק כבר מהשכמת הבוקר. כי בכל זאת בבוקר שמעתי בקולו של שמואל, שהבטיח כי אלחנן בננו ומירי הנכדה יגיעו אלינו כמעט כל יום, וגם הבטיח שכל יום נצא לבית הקפה מול הים, ונזמין לנו עוגות סברינה גם בשביל מירי. שמואל יודע את אהבתי לים ולסברינה, ולמירה הנקראת על שם אחותי שלא זכתה. ועוד הבטיח שתמיד נוכל לשוב לירושלים. שמואל שלי, בשערו הלבן, הדליל, ובעיניו החומות הלוהטות, היה מאוד משכנע, כמו בימים ההם, כשהגיע אלינו לסוצק כקצין רפואה צעיר בחטיבת הצבא הפולני הנסוג מפני הגרמנים.
אבל כשעמדתי מול המראה, מפדרת את אפי וצובעת את שפתי, אמר שמואל פתאום שלא חייבים כל כך להקפיד על ההופעה, מפני שכבר שילמנו מראש ורק חיכינו שיתפנה המקום. ועכשיו, לאורה, כבר חייבים למהר, כי גם מכרנו את ביתנו.
הרגשתי גל של חום שוטף את גופי, מערפל את ראשי. אני לא זוכרת שחיפשנו בית אחר, אמרתי, והמשכתי להתאפר. ושמואל אמר בכעס, הרבה דברים את לא זוכרת, לאורה, וזה לא טוב, מפני שהבטחתי למנהל הבית שהבריאות של שנינו טובה. עניתי לו מתוך עלבון: כאילו שאני התאוננתי על מחלות.
כל הבוקר שמואל שלי כועס. אני יודעת לפי הגבות שלו היורדות ומכסות את העיניים הגדולות שלו בפרווה לבנה, והן נעלמות בתוך הארובות האפלות. בכל זאת הוספתי לי קצת אבקת פודרה לאף, ללחיים, כי בגיל שבעים ושש יש גם מה להסתיר, לא? הוי נערה הוי אומללה, זימזמתי לי בלב, מבלי להניע את שפתי, כדי ששמואל לא ישמע, מפני שמיד יאמר, את שוב לא בסדר, לאורה, ויצביע על הראש שלי. אמרתי לו, אנחנו נוסעים להיפגש עם אלחנן שלנו ועם דניאלה כלתנו היפה, לכן גם אשתך צריה להיות יפה, שמואל. אפילו הנכדות מבקשות סבתא יפה.
אבל באמת פתאום נבהלתי, מדוע לנסוע לשם? מדוע שלא יבואו אלינו בחגים, ובשבתות, כמו תמיד? לכן אמרתי לשמואל בקול החלטי, שאני שוכבת לי לנמנם בכורסה שלי, ולא אכפת לי משום דבר, ורק שהסבלים לא יפריעו. מיד פרשתי על עצמי את הכיסוי הרקום שאלחנן הביא לי משליחות ההרצאות שלו במקסיקו. הרועה השחום והברבורים הלבנים עשו לי טוב על הלב, וגם הרקדניות בחצאיות האווריריות הבהירות. אבל כשראיתי שוב את הסבלים נכנסים הרגשתי חולשה ברגליים, וגם הכתמים השחורים הופיעו לי שוב לפני העיניים. שמואל מיד הושיב אותי בכורסה, ואמר שאני לא צריכה לעשות שום דבר, רק לשמור על כוחי. כאילו אנחנו שוב במלחמה. הבטתי החוצה וראיתי מבעד לחלון את צמרות הברושים הירוקים התומכים בשמים המעוננים, הנמוכים. בלילה ירד גשם ראשון, לכן ביקשתי משמואל שיוציא מקופסת הקרטון את שמיכת הפוך.
בכל זאת התגנבו לאט אל חלוני קרני השמש, ודאי כבר האירו כהרגלן את כיפת הזהב ואת כיפת הכסף על הר הבית, וגם את הכותל ואת האנשים המתפללים שם תמיד. אפילו שמואל שלי התחיל ללכת כל שבת לכותל. הוא סיפר לי איך הוא יורד ברחוב ממילא ומשם מטפס ועולה לשער יפו, ובדרך לרובע היהודי הוא עובר ליד הכנסייה הארמנית היפה, ממשיך דרך כיכר בתי מחסה ויורד עד לרחוב משגב לדך ועד לכותל. שבת אחת, אפילו סיפר לי, השאיר שם פתק בין האבנים: אל תשליכנו לעת זקנה ורוח קודשך אל תיקח ממנו. אבל שמואל אמר לי, שהוא עם האלוהים גמר...
הברבורים פרשו בינתיים כנפיים לבנות מעל האגם הכחול. אצבעות הרועה ממשיכות לנגן בחליל, אצבעות בהירות ושקופות, והמנגינה זורמת רחבה ונעימה, אף כי לא פתחתי את מכשיר השמיעה שמאחורי האוזן. בכל זאת, אולי שמואל צודק. בגילנו טוב לגור ליד הילדים, וגם בחר בדירה בקומה גבוהה נגד שודדי קשישים. הוא סיפר לי איך נעלה במעלית, שמראות מצוחצחות מקיפות אותנו סביב, ואפשר לתקן את הפנים והשערות, לא כמו בירושלים שצריך לטפס ברגל ארבע-עשרה מדרגות. מזל שיש לנו מעקה חזק. אבל הידיים כבר חלשות. שם יפים החול והים, ואפילו ארובת רידינג מאירה כמו מנורת המדינה בליל העצמאות.
 
ב
סבל אחד במכנסיים קצרים נכנס פתאום, קיפל במהירות את הרועה עם נגינתו ואת הברבורים במעופם, תחב אותם לקופסת הקרטון החומה, עטף אותה בנייר דבק חום ומיד משך את הקופסה החוצה. גדנקר חושב שלא שמתי לב איך סימן בידו לסבל. עכשיו ידעתי כי שניהם מן הכנופיה. גדנקר אמר בקול של קצין, צריך לנעול את הנעליים, לאורה.
אל תהיה נבל, גדנקר! צעקתי עליו שגם השכנים ישמעו, ואולי יבואו להציל אותי. בינתיים הרמתי את רגלי לכורסה, קיפלתי אותן כמו בתרגיל יוגה, ומשכתי את גופי לשמים.
שלוש שנים חיכינו, לאורה, התחיל שמואל להתחנן, כבר מכרנו את דירתנו כאן וכבר שילמנו שם.
ידעתי את עקשנותו, זו שהצילה את חיינו שם, ובכל זאת קיוויתי. איך אפשר ככה, שמואל, אחרי ארבעים שנה לעזוב הכול?! אבל גדנקר כרע על ברכיו ואצבעות ידיו הנוקשות דחקו את כף רגלי אל נעל-הנסיעות שלי החומה בעלת האבזם המוכסף. חשבתי בלבי, בכל זאת אלה אותן האצבעות שהיו מעבירות בי צמרמורות של עונג כשהיו מלטפות את גופי בכל אותם מקומות שאפילו במקלחת לבדי מול המראה לא העזתי להסתכל. עכשיו אחז גדנקר בכף רגלי באצבעות של צבת. די, לאורה, עם משחקי הברוגז שלך, אלחנן מחכה לנו במכונית, והוא ממהר מאוד לבית המשפט.
הבלרינות בחצאיות הלבנות האווריריות רקדו בקלילות על עטיפת הכרית האחרונה שנותרה על המיטה, שערן קלוע ככתר סביב מצחיהן, ורגליהן הוורודות-גמישות חותרות באוויר.
שוב נכנס סבל לחדר והושיט את ידו אל הרקדניות. קישטה! צעקתי עליו כמו על החתול שלנו, שיסתלק מכאן.
רציתי לבקש משמואל, הנה עבר לו הגשם של הלילה ושוב אפשר לפתוח את החלון אל הברושים שנטענו לפני הרבה שנים, אך ראיתי את פניו חיוורים מאוד, ואת גבותיו מכווצות, וידעתי שהוא כועס. אף על פי כן ביקשתי, אולי נחכה עוד מעט, עד שיגיעו גם אלינו קרני השמש הנעימות, שינשקו את עיני ואת שפתי שאתה שכחת, שמואל – אותן הקרניים שאולי כבר הספיקו ללטף את המצבות הלחות בהר הזיתים, את הכיפות על הר הבית, את אבני הכותל. עכשיו אני בוכה, שמואל, ויודעת שאתה לא אוהב דמעות, אבל מה אני יכולה לעשות, הן יורדות מעצמן. פרופסור שימרון אמר שדמעות בריאות לנפש – וזה מותר האדם מן הבהמה. תן לי נשיקה, יקירי, קר לי כל כך.
אז הגיע אלי פתאום קולו הגבוה, הבכייני של אלחנן: מה היא יושבת לה עוד בכורסה, אבא, תגיד לה! – זה אלחנן שנשאר לנו בחיים בזכותה של אם המנזר, ואחר כך טילטלנו אותו ברגל, ובמשאיות, ובספינת המעפילים. אך קולו המשיך להתלונן: הדרך לתל אביב סתומה, אבא, ועד שנזוז ועד שנעבור את הפקקים, ועד שהמשאית תגיע ונפרוק...
זה מה שמפחיד את עורך הדין שלי שזכה במשרדו של מיכאל לוין ובדניאלה בתו בזכות ההבטחה שמיכאל הבטיח לי שם, בסוצק שלפני המלחמה.
הפקק בעלייה לקסטל, המשיך קולו של אלחנן, ואחר כך בשער הגיא, והמכוניות המתאספות בכניסה לתל אביב מנמל-התעופה בן-גוריון.
ארגון וסדר אוהב אלחנן שלנו, שלא הסכים ללכת יחף אפילו בחול על שפת הים. ביומן המשרדים שלו, המונח על שולחנו החום הכבד של מיכאל לוין, ודאי רשום: העברת הזקנים מירושלים למושב-הזקנים בתל אביב עד השעה אחת-עשרה אפס-אפס.
אם אסגור את עיני אולי לא ישגיחו בי. כמו אלחנן הקטן שהיה מכסה את ראשו בשמיכה וקורא, 'חנן לא פה!'
אך כשפקחתי את עיני, לא אלחנן עמד לידי אלא אחד בשיער מקורזל, בחולצה כחולה ובמכנסי ג'ינס דהויים. גברת, אמר בקול מלטף, מתנצל, עוד צריך לקחת את הכורסה שלך, ולנסוע מהר לתל אביב, מפני שבשתים-עשרה יש לי נסיעה מיוחדת בחזרה לירושלים. הוא שתק רגע, פוסח כמתנצל מרגל לרגל, והוסיף, זה סידור העבודה של היום, גברת, הבוס יכעס עלי, ואין מה לעשות.
כשנשאתי את עיני בחיפושי עזרה, ראיתי מאחוריו את בני בחליפת הקברנים שלו השחורה בת השלושה חלקים שהוא לובש להופעה בבית המשפט, כותונת לבנה מעומלנת ועניבה אדומה זרועה מעוינים בצבע החליפה שקניתי לו ליום הולדתו. עתה התרומם על קצות אצבעותיו מאחורי הראש השחרחר המקורזל, ובימינו הצביע על שעונו שעל ידו השמאלית. לבסוף התקרב אלי ואמר בקול שוודאי הוא משמיע לקליינטים שלו הטרחנים: אנחנו מאחרים, אמא. הוא הניח את כף ידו על אצבעותי כמבקש להתיקן ממסעד הכורסה. יד חזקה לו, שזופה, שאותה היה מאמן במשחק הטניס פעמיים בשבוע. אך אצבעותיו ארוכות ורכות כידיה של אחותי מירה.
אני יודעת שאתה ממהר, אלחנן, לחשתי, מבקשת בלבי להביא שוב את אצבעותיו אל פני. זוכר שהיינו מטיילים יחד בשבת, יורדים במדרגות התלולות מרחוב חרל"פ לדרך עזה, עד לפילבוקס? ובלילות החורף, הוספתי, אחרי שהיינו מכבים את תנור הנפט, היית מגיע אלינו למיטה ומתכרבל ביני לבין שמואל? ארבעים שנה חלפו מאז, אלחנן.
אולי הוא לא שמע אותי, אולי לא השמעתי את קולי, אולי רק חשבתי בלבי. כי פתאום הרגשתי את זרועותיו השריריות נדחקות תחת זרועותי, מנסות לשאת אותי מן הכורסה. רכנתי אל כף ידו ונשקתי לה. כמו בימים ההם כשאצבעותיו היו מלטפות את פני, את אפי, מבקשות לדעת איך תנשום אמא עם נחיר אחד, וכמה שיניים לי בפה, ולמה עפעפי ממצמצים כשהוא מניף את ידו פתאום, ושאפסיק לדגדג את תנוך אוזנו בשפתי.
מה-מה? נסוג לרגע מן הכורסה, מה פתאום נשיקות עכשיו, אמא? צריך לקום ולנסוע! לפיתת כף ידו התהדקה על זרועי.
שלא תיגע בי, אלחנן, לחשתי בקול תקיף באוזנו, לא אתה ולא חליפת הקברן שלך, ולא חברי הכנופיה שלך ושל אביך! וכדי שיניחו לי גם שלפתי את גשר שיני המלאכותיות, נופפתי בו ואמרתי שהיום בשעה חמש חייבים ללכת אל ד"ר מואיס רופא השיניים. כי איך אפשר לנסוע ללא שיניים, מה יאמרו דניאלה והנכדות?
שמעתי את צעדיו הבורחים של אלחנן במדרגות. גדנקר חזר אלי והבטיח רופא שיניים מיד כשנגיע לדירתנו החדשה. התעקשתי ואמרתי, שד"ר מואיס מכיר אותנו כבר שלושים שנה. שבתי וקיפלתי את רגלי תחתי, הידקתי את עפעפי אל עיני, והפניתי את פני אל החלון, מצפה לקרני השמש. אך הנהג בג'ינס ובריח הזעתר הופיע שוב וביקש שלא אדפוק לו את סידור העבודה של היום.
אחר כך היתה דממה חשודה. בזווית עיני ראיתי שוב את אלחנן בחליפת עורכי הדין שקניתי לו בפולגת. עיניו הכועסות היו נעוצות לסירוגין בי ובשעונו, אך יד ימינו נשארה בכיסו. נבהלתי, אולי הוא מסתיר שם את אולר-אלף-הלהבים שהבאתי לו משווייץ? מיהרתי לסגור את עיני, לישון, ולא אכפת לי שום דבר.
כשבכל זאת נשאו אותי זרועות חסונות, חשתי את עצמי לרגע ילדה קטנה בזרועותיו של אבא עם שובו מבית-הכנסת בערב שבת. אך אבא הרי נשאר שם, ואני כאן לבדי, ורגלי מפרפרות באוויר. שמואל, קראתי, איך אתה נותן לבריון הזה אלחנן לפגוע בי! הרמתי את קולי וצעקתי, גנבים! רוצחים! כדי שהשכנים ישמעו ויבואו לעזור לי.
 
ג
ושוב הייתי חבוקה בכורסה שלי הרכה והטובה, וידיו העדינות של שמואל מסירות את נעלי מכפות רגלי, שפתיו מרחפות על פני, על עיני. איך אפשר ככה? גוער הוא בבריונים. ובאמת, מה אם פתאום יחפש אותי פרופסור שימרון כדי שאבוא מיד למחלקה פנימית גימל – מצב חירום, אולי פיגוע במדרחוב בן-יהודה, אולי תאונת שרשרת בכביש המהיר, ומה עם הילדים מצ'רנוביל? למי יקרא פרופסור שימרון אם לא לאחות הראשית שלו לאורה, שזוכרת אותו סטודנט שנה רביעית, מסתובב במחלקה עם סטטוסקופ כדי שיחשבו שהוא כבר רופא מושלם? הם צריכים אותי במחלקה, לחשתי על אוזנו של שמואל הרכון מעלי, ועכשיו סלק ממני את הבריון הזה עם ידי-הטניס שלו וחליפת הקברנים.
ושמואל הטוב שלי לחש, כמובן, לאורה, אנחנו לעצמנו, רק את ואני. קולו היה רך כמו בימים הרחוקים כשחיזר אחרי בחורשה ליד הנהר בסוצק. הוא המשיך ודיבר אלי בלחש, ואני התערסלתי לי לצלילי קולו הרך, עד שהבנתי שהוא מדבר על הדירה החדשה המחכה לנו בתל אביב, בבניין הגדול, בקומה השביעית, עם שומר בכניסה נגד שודדי קשישים, ורופא ואחות, וכבר שלוש שנים אנחנו מחכים עד שיתפנה שם מקום שכחת, לאורה? הוא שאל.
לא שכחתי, שמואל, עניתי לו באותו לחש והנדתי את ראשי משמאל לימין, שידע שאני זוכרת. אבל, אמרתי לו, אנחנו לא יכולים לנסוע דווקא ביום שאני צריכה את ד"ר מואיס, וגם מחכה לצלצול הטלפון מפרופסור שימרון. אתה יודע שהחלוק הלבן שלי תמיד מוכן.
החלוק שלך כבר במכונית, אמא. היה זה שוב קולו של אלחנן, אבל הפעם הזאת רך ונעים כמו מנגינה מוכרת מימים רחוקים, כמו בן אמיתי הדואג לאמו, וגם הוסיף והציע, נלך יחד ונביא את החלוק. הבטתי אל שמואל שלי, שמיד הניד בראשו להסכמה. הוא מיהר לשים את נעלי על רגלי, ותמך בי עד שקמתי ונשענתי על כתפיהם של שני הגברים האהובים שלי, ולאט ירדנו לנו את ארבע-עשרה המדרגות אל הרחוב.
כשנכנסנו למכונית הם סגרו עלי את הדלת וקשרו אותי בחגורת הבטיחות, למען ביטחונך, אמא, נשק לי אלחנן על שתי לחיי, ומיד התניע. אמרתי בכעס שהרועה והרקדניות נשארו למעלה לבדם, אך שמואל שלי, שישב מאחורי וליטף את כתפי, אמר שהם כבר הקדימו אותנו ונסעו במשאית, ויחכו לנו בבית החדש.
בית אבות – בית-קברות, אמרתי בקול, שידעו שאני יודעת. חגורת הביטחון לחצה לי על הבטן. ביקשתי לעצור ולרדת על יד גן הוורדים של הכנסת, שם אהבנו לטייל עם שמואל בימי החורף הבהירים, בדיוק בעונה זו של השנה. אהבתי שם את פרחי אמנון ותמר הקטיפתיים הסגולים-אדומים. אחר כך דרשתי לעצור ליד בנייני האומה, שם הקימו אנדרטה חדשה ללוחמי ירושלים.
שמואל אמר, שעוד נשוב ונטייל בחוצות ירושלים כבראשונה. דמעות התגלגלו על לחיי. אל תבכי, לאורה, אמר שמואל שלי, ועוד אמר, תישני קצת ותרגישי יותר טוב. את מקטורנו השחור של אלחנן הוא הפך לכרית ושם אותו מאחורי ראשי. לרגע סגרתי את עיני, ריח המקטורן נעם לי, אך בכל זאת דרשתי מאלחנן שיעצור. הוא האט בירידה מן הקסטל ואני ניסיתי לפתוח את החגורה, וגם לחצתי על ידית הדלת. שמואל ליטף את ראשי ולחש: הכול בסדר, יקירתי. שום דבר לא בסדר! צעקתי, מיד אקרא למשטרה! שמואל הגיש לפי קצת מים עם אבקה לבנה שהיה לה הטעם המתקתק המוכר לי. אך לא ויתרתי. אני לא רוצה לנסוע עם שקרנים ושודדים, התחננתי. אנחנו בשבילך, אמא, דיבר אלי אלחנן בקול מסכן, הערב תדליקי אצלנו נר שני של חנוכה והנכדות שלך, אמא... לא אצלכם, אמרתי, רק בביתי בירושלים. את סתם עקשנית, אמא, אמר אלחנן. הפניתי את ראשי לאחור ואמרתי, מעליבים את אשתך, שמואל, ואתה יושב ושותק. עכשיו הוא ליטף את לחיי, לא צריך, לאורה, הכול יסתדר.
הבטתי החוצה וראיתי גבעות עגולות רכות בורחות אחורנית, ורקדניות בחצאיות בלרינה לבנות מרחפות בין הגפנים התלויות על חוטים דקים, וכובע הקצינים המעוין של הצבא הפולני, העטור פסי כסף נוצצים, מחביא את פניו של שמואל שלי, המציץ ונעלם.
התעוררתי לקולותיהם של עורבים שחורים ושחפים לבנים שהתעופפו ונחתו על הר הזבל. סגרתי את עיני. אולי נרדמתי שוב, כי התעוררתי כשחלפנו בשער ברזל. עצרנו ליד בניין גבוה ורחב. משאית ריקה עמדה שם, דופנותיה פתוחות ככנפיים הנכונות להמריא. מאחורינו הרעישו מכוניות שעלו וירדו ברחוב הנטוע דקלים. אמרתי לשמואל שהבית כאן גדול ופרוץ ומסוכן, ועלינו לשוב הביתה תכף ומיד. שמואל אמר, שהקומה שלנו גבוהה מאוד ושער הברזל מבטיח שקט וביטחון. אך קולו היסס, ובלבי התעוררה תקווה.
דף נייר צהוב התעופף ברוח הקרירה. אלחנן רדף אחריו עד שתפס אותו בכף ידו. שמואל הציץ בו והביט בי. לפי הנייר ידעתי שהוא מכתבו של שמואל מן הימים ההם כשהיה כותב לי מנסיעותיו. בימים ההם היה נוסע לגליל, לעמק ולנגב, ומספר להם, וכותב לי במכתביו איך מתו שם החברים מן ההכשרות, ואיך מתו אחיהם ואבותיהם ובני המשפחה; איך הגרמנים לא ריחמו על איש, אפילו לא על הילדים והתינוקות, ופעמים היה מרטיב בדמעותיו את המילים שהיה כותב אלי. ואני פיענחתי את הכתוב, אוספת את המילים המטושטשות, ובוכה גם אני. במכתביו שמואל הבטיח שימשיך לספר עד שכל הארץ תדע, ומי שלא ידע סימן שלא רצה לדעת.
אישה אחת, בעלת שיער מחומצן וקצר, התקרבה אלינו והושיטה לי מפתח קטן בטבעת ברזל. הפניתי את פני ממנה, אך שמואל לקח את המפתח, חייך אליה ואמר, תודה רבה. מיד ידעתי שהיא יחד עם גדנקר זממו את התוכנית. היו לה עיניים ירוקות-שקופות, וחיוך שקרי על שפתיה האדומות. גבוהה היתה ממני בצוואר וראש. דירתכם בקומה שבע, אמרה במבטא רוסי, וגם ניסתה לשלב בזרועי את זרועה, שהיתה בחלוק לבן של אחיות, כאילו אחות היא לי. אך אני משכתי את ידי והודעתי לה מיד, שדירתנו לא בקומה שבע ולא כאן, אלא בקומה השנייה בירושלים, ברחוב הלוחמים. גם הוספתי שבטעות הגענו לכאן, ורק נחכה עד שאלחנן יגמור את התיק שלו בבית המשפט, ומיד נשוב לירושלים. עוד אמרתי שאנחנו לא צריכים אחות שתעזור לנו, מפני שאני בעצמי אחות ראשית במחלקה פנימית גימל. חיפשתי בעיני את שמואל שלי שיגרש אותה מכאן, אך במקומו הופיע אחד שדומה לשמואל שלי, בידו מפתח, ובקול שלא הכרתי אמר, אנחנו עולים הביתה, לאורה. שאלתי אותו אולי ראה את שמואל שלי שפתאום נעלם וגם את קולו אני כבר לא שומעת, אך מיד ראיתי לפי עיניו המבוהלות וההתלחשויות שלו עם הבלונדינית שתפסתי אותם ברמאות.
הם התקרבו אלי משני הצדדים, והגבר אמר בקולו השקרי, אני לידך, יקירתי. הוא אפילו נשק לי במצח עוד לפני שהספקתי להסב את ראשי ממנו. ופתאום היה לו הריח של שמואל, והיה לבוש בבגדי-החג של הבוקר – חולצת תכלת ומכנסיים שחורים ומקטורן אפור. קירבתי את פני אל לחיו הבלתי מגולחת ואמרתי לו, לפי הבגדים אתה באמת שמואל, אז מדוע אתה לא לוקח אותי הביתה? האישה הגבוהה אמרה, כדאי היה לכם לחכות שלוש שנים כדי לקבל את הדירה הזאת בקומה השביעית עם המרפסת והים והגנים הירוקים למטה. ועוד הוסיפה, אני בטוחה שתרגישו אצלנו כמו זוג בירח דבש בבית מלון. עניתי לה בכעס, כבר אמרתי לך שבמחלקה גימל בירושלים מחכה לי פרופסור שימרון, וד"ר מואיס מחכה לי בשעה חמש. כמובן, יקירתי, התערב זה שקורא לעצמו שמואל, רק נעלה ונראה את המקום ונרד.
הם הוליכו-נשאו אותי למעלית דרך פרוזדור ארוך מואר בניאון לבן. פחדתי מפני הגבר הזר עם המפתח ביד, על כן התקרבתי אל האחות ושאלתי אותה בנימוס אם גם היא גרה כאן. היא אמרה, הלוואי, ואני חייכתי אליה, אף כי לא הבנתי את תשובתה.
כשנכנסנו לדירה מיד הכרתי את המקרר הוותיק שלנו מירושלים שעכשיו מילא את המטבח הקטן, ועוד ראיתי מאחוריו חדר גדול יותר מלא בקופסאות קרטון. זה הג'נרל אלקטריק שלנו, הסברתי לאחות, הוא גם מכין לנו קוביות קרח, ומיד התחלתי לשיר את השיר שהמצאתי עם קניית המקרר לפני הרבה שנים:
 
  איזה פלא
  איזה פלא
  שישנם מקררים כאלה...
 
ככה שרתי לה לאחות הגבוהה כדי שלא תשאיר אותי עם הגבר הזר, והוספתי להחזיק בזרועה. סיפרתי לה שקנינו אותו בתשלומים בבניין סנסור בכיכר ציון, ועוד שאלתי אותה אם כבר ביקרה בכיכר היפה שלנו בירושלים שקוראים לה כיכר ציון, כי עד שקיבלנו בחזרה את הכותל המערבי היתה הכיכר בלב כולנו.
לקחתי כוס ריקה כדי למלא אותה בקוביות קרח בשביל האחות הבלונדינית, אך המטבח היה צר מאוד, ולא יכולתי לגשת אל דלת המקרר ולא אל כיור המטבח. שמואל לקח את ידי בידו, חיבק את כתפי ואמר, כבר עשרים שנה לא החלפנו את המקרר, יקירתי. הוא התלחש עם הסבלים, והם מיד גררו את המקרר החוצה. עכשיו שוב חיבק אותי ונישק את עיני, כמו שתמיד היה עושה כדי שאפסיק לבכות. הוא הוביל אותי אל הספה שלנו שכבר עמדה ליד הקיר. אל תדאגי, לאורה, הבטיח, נקנה לנו מקרר חדש וקומפקטי.
הוא פתח קופסת קרטון אחת והוציא מתוכה כלי מיטה. שוב אנחנו פליטים, אמרתי ונאנחתי בהשלמה. שלא תדברי ככה, ביקש, אנחנו דיירים חדשים ולא פליטים. והוסיף לדבר על הגן הירוק למטה ועל הים הכחול הנושק לשמים. קולו התלהב, כמו ביקש לסחוף אותי מיד אל החול הרך על שפת הים שלא זכינו לו בירושלים. ידעתי שהוא שמואל שלי עם החיוך היפה שלו המיישר את הקמטים בפניו, וגם את הצלקת שלו על הפנים שהשאיר השוט של אוברשטורמפיהרר קלאוס. שמואל גם אמר שבערב נשב כאן על המרפסת, נדליק נרות חנוכה ונשיר יחד עם מירה וכרמליתה, חנוכה חנוכה חג יפה כל כך.
אבל כשהפסיק לרגע מדיבורו, אמרתי, שמואל, אני חייבת לשוב הביתה. יצאתי במהירות למרפסת, טיפסתי ועליתי על קופסת קרטון וצעקתי בקול: אם לא תיקח אותי מיד הביתה אקפוץ ואסע לבדי. שמואל כרע על ברכיו, אחז בקצה שמלתי הכחולה החדשה שקניתי לחורף, והתחיל להתחנן, לאורה-לאורה, יקירתי, הנכדות הרי מחכות לנו. הוא ידע שאני לא יכולה לעמוד נגד הדמעות שלו ונגד מירה'לה הנקראת על שם אחותי. ישבתי מיואשת על קופסת הקרטון והוא חיבק אותי בשתי ידיו ולחש, לא ניתן לאוברשטורמפיהרר קלאוס לנצח אותנו, לאורה יקירתי, תראי ששנינו עוד נרקוד על קברו. הוא הוסיף מן האבקה הלבנה למים שמזג לי בספל, וגם הבטיח לי חלומות על הרועה והרקדניות והברבורים הלבנים.
 
ד
בבוקר-בבוקר קמתי בחשאי, משכתי את השמיכה כלפי מעלה, כיסיתי בה את כתפיה הרזות של לאורה, ויצאתי בלאט אל המרפסת. הכוכבים דעכו בדממה, מסתלקים בחשאי לפני שיתחיל יומנו הראשון בעיר החדשה. אולי צדקה לאורה בסירובה. אולי בכל זאת השמים בירושלים גבוהים יותר, וגם הכוכבים שם לא ממהרים להסתלק, ואורם הבהיר נשפך וזורם מבנייני האוניברסיטה הגבוהים והמוצקים במזרח. ואילו כאן הים נחבא עתה בערפילי הבוקר. הזזתי את החפצים במרפסת, פיניתי מקום לכורסה של לאורה, אולי בכל זאת המקום ימצא חן בעיניה, ושבתי לחדר על בהונות רגלי. לאורה זעה במיטה, מגששת בידה על הסדין, מניחה את אצבעותיה הקטנות, הצהובות-שקופות, על עפעפי עיניה, אולי בודקת אם היא רואה מציאות או חלום. אבל סגרתי את דלת הזכוכית הגדולה של המרפסת ואת המפתח החבאתי בכיסי. לאורה נשאה את עפעפיה והביטה בי בעיניה השחורות הלחות. בוקר טוב, בירכתי אותה בקול עליז. אולי עליז מדי. עקבתי בחרדה אחרי אישוני עיניה, האם שוב אני זר לה? נתלבש ונרד לאכול ארוחת בוקר, הצעתי, אף כי ישנו בבגדינו. לפני שנרדמה, לאורה הסבירה לי שהיא תישן בשמלתה הירושלמית כדי להיות נכונה בבוקר לצאת לדרך בחזרה. גם אני נשארתי בלילה במכנסיים ובחולצה מוכן אף אני.
פני-הקלף שלה הקטנים, החרושים, נעו בחרדה. לאן נעלם גדנקר שלי? שאלה בחוסר ביטחון. רכנתי אליה, וכשפני סמוכים אל עיניה המביטות בי באימה אמרתי, אני כאן, יקירתי, והושטתי את ידי לחבקה, לקרב את ראשה אל חזי, ודמעות עולות לגרוני כמו בימי האימה. מי אתה? שבה ושאלה בקול מבוהל כשהיא נעה אל קצה הספה. אני שמואל שלך, אמרתי בקול רך, אנחנו יחד, קרובים עכשיו לילדים. איזה ילדים? שאלה באותה חרדה. אלחנן ודניאלה, יקירתי, אמרתי משתדל לא להרים את קולי, לא להבהילה. הרי ביקשנו לגור על ידם, זוכרת? ניסיתי לדלות מתוך פניה שביב של הכרה, של ידיעה. את המילים הוצאתי לאט כדי לא להחרידה, עדיין מקווה. שלא תעיז להתקרב אלי, שוב הרימה את קולה הזר, הצורם. אני שמואל שלך, חזרתי בקול מתחנן. לקחתי בידי את כף ידה והעברתי את אצבעותיה על פני הצלקת שלי, מן הרקה אל הסנטר. זוכרת שאהבת ללטף את הצלקת? אמרת שקלאוס ייחנק לו ואנחנו נחיה לנו בארץ-ישראל.
ראיתי את מבטה מגשש על פני, ראיתי את קמטי מצחה מתכווצים כמנסים להיזכר מי אני. והרי במרתף אצל קוז'צ'קה היתה מתכרבלת בין זרועותי, לוחשת מילים רכות-מתפנקות בתוך החשכה הקרה, מעבירה את כריות אצבעותיה על גופי, מחליקה עלי בשפתיה, בלשונה, עד שהייתי חודר לתוכה בתאווה פרועה, ידי מגששות בה וגופי ממשיך וחודר עד כלות, ואחר כך נרדמים ללא חלומות, בשכחה מוחלטת מן הגרמנים העלולים להופיע פתאום.
זוכרת במרתף, איך היינו יחד לעצמנו? ניסיתי מחדש, מנסה להחיות את הימים ההם, מקווה להשיבה למציאות. אך היא המשיכה ודחקה בי בשתי זרועותיה להתרחק מן הספה, מבטה הפראי המפוחד נעוץ בפני. לך-לך עם הבלונדינית ההיא, אמרה, רק אותי תחזיר מיד הביתה. היא תחבה את פניה לתוך הכרית, כתפיה רעדו בבכי חרישי, מיואש.
ניסיתי להזכיר לה: את ביקשת לעבור לכאן, לגור ליד הילדים והנכדות, אפילו אהבת את הגנים סביב, את חורשת עצי הזית, את בנייני האוניברסיטה המוקפים עצים ודשאים, את ים-התכלת באופק הרחוק.
עיניה היו עתה יבשות, תובעות: אני רוצה הביתה, גדנקר, תכף ומיד!
שכחת שמכרנו את דירתנו בירושלים כדי לשלם כאן. ניסיתי להזכיר לה שוב, בעצמך חתמת.
פתאום התרוממה וישבה בקצה הספה. ראיתי שהיא מחפשת בכפות רגליה את נעלי הבית שרגילה בהן ומיהרתי להביאן. היא הביטה היישר לתוך עיני. ראיתי את עיניה מצטללות, מכירות ויודעות. עתה דיברה בבהירות: אפשר להביא את הסוס אל השוקת, שמואל, אבל אי-אפשר להכריח אותו לשתות, נכון שכך לימדת אותי? על שפתיה הופיע קצה של חיוך ערמומי. נדמה היה לי שאפילו עיניה מחייכות באותה ערמומיות. התעודדתי ואמרתי, אם כך, אם את מדברת על שוקת, ארד ואביא לנו ארוחת בוקר ונעשה לנו חגיגה של חנוכת הבית.
שתיקתה היתה לי סימן טוב. לפיכך קמתי, בזהירות שבתי ובדקתי את הדלת הסגורה אל המרפסת, ויצאתי. כששבתי עם המגש העמוס, עדיין ישבה בשמלת הדרכים הארוכה שלה, בעלת שורת הכפתורים הכפולה. הבד הכחול, ההדוק סביב מותניה, הבליט את גזרתה הדקה שנותרה עמה כל הימים. הנך יפה רעייתי, קדתי בפניה כמלצר מיומן, המגש בימיני ושמאלי מאחורי גבי. העמדתי את המגש על עגלת התה שלנו הישנה, ונשקתי ללחיה. היא הרימה את מכסה החרס של קומקום הקפה, ותוך הדגשת כל מילה אמרה, כבר הספקת להכניס את הציאנקלי? ומיד קמה וניערה את שמלתה. עכשיו נרד לחדר האוכל, הוסיפה.
כשישבנו אל השולחן לא נשאה את ראשה ולא הביטה אל איש, רק שלפה מארנקה את המראה הקטנה והעבירה את עיפרון-האודם על שפתיה. אך כשהבחינה באישה שליוותה אותנו לדירתנו, מיד קמה ודרשה שנסתלק מכאן. ניסיתי לעכב אותה, להסביר לה את סדרי המקום, להציע לה סיור היכרות עם העובדים ועם הדיירים, אך היא הרימה עלי את קולה בקריאת אזהרה: גדנקר!
כל אותו היום עסקנו בפתיחת האריזות ובסידור הבגדים בארונות. היא מצאה את כיסוי המיטה שאהבה, עם הרועה והברבורים.
בלילה, לאור הירח הצהוב-החיוור שהציץ בנו דרך חלון המרפסת העירום ללא וילון, עמדה פתאום על רגליה ופרצה בזעקת-פחדים: הכנופיה הגיעה! חיבקתי אותה, נשקתי למצחה, לחשתי על אוזנה שאף אחד לא הגיע, תישני, לאורה יקירה, כיסיתי אותה בשמיכה כמו מבקש לגונן עליה. היא שכבה בכיווץ ברכיים, מושכת את השמיכה מעל ראשה, כמשתדלת להעלים את עצמה.
הם באים! רעד קולה החנוק, כמו שם, במרתף! מיד יתפרצו! קמתי וניגשתי אל דלת המרפסת והראיתי לה שהיא סגורה, וכן דלת הכניסה. את רואה?! צעקתי גם אני, הדלתות סגורות ואיש לא ייכנס! אך היא המשיכה באותו קול חנוק, אני רואה אותם, גדנקר, זאת הכנופיה ששילמת להם לרצוח אותי! רכנתי מעליה, מעביר את כף ידי על השמיכה. שלא תיגע בי, זעקה. לאורה, לחשתי, חמישים שנה אנחנו יחד. הנחתי את ידי על כתפה. אני שומעת אותם במדרגות! לחשה, קפצה מן הספה ורצה אל המרפסת. ליד דלת הזכוכית הנעולה היא נחבטה ונפלה כציפור שנפגעה.
אחר כך שוב השקיתי אותה באותה אבקת הרגעה לבנה שידידנו פרופסור שימרון הביא לי, שב ומזכיר לעצמי את אזהרותיו להסתיר את סימני אובדן הזיכרון שלה מפני ההנהלה "כי מקבלים רק את אלה המסוגלים לשרת את עצמם", אמר בלשונו המקצועית.