השיחה בין ד"ר פליקס גולדשטיין לשמאי גולן נערכה בשנת 1993.
 
הייתי רופא בגיטו
 
   
פליקס : כן. אני הייתי רופא, בגיטו, רופא סניטרי, האחראי על התברואה. היינו שלושה
              רופאים סניטרים, איך אומרים רופא סניטרי? רופא מטעם העירייה. זה רופא
              גם למניעת מחלות, לבדוק אוכל, לבדוק מצב סניטרי. ועזרנו לאחי להיות שוטר
              יהודי בגיטו. ואשתו עבדה בתור אחות. פעם אחרונה ראיתי את אחי, כאשר
              הוא ליווה אותי להסתתר אצל סטרושינסקה, מחוץ לגיטו. מאז אני כבר לא
              ראיתי אותם, כי הגרמנים לקחו ב"אקציה" גם את השוטרים יחד עם כל
              היודנראט, וחיסלו אותם.
שמאי : גם את השוטרים היהודים לקחו?
פליקס : כן. בוודאי. בוודאי, בסוף. קודם, קודם השוטרים עזרו לאסוף את כל היהודים
              למשאיות. לקחו אותם לגונקברונקה, עשרים וכמה קילומטרים מלוצק. שם ירו
              בהם כמו בכולם. הרגו שם עשרים אלף יהודים. זה היה באוגוסט 1942, זאת
              אומרת אחרי כמעט שמונה חודשים בגיטו.
שמאי : התחילו בוודאי לפני כן? הרי לא לקחו את כולם ביום אחד וירו בהם. כל יום
              הוציאו חלק?
פליקס : לא! תוך חצי יום רצחו את כולם.
שמאי : את כל העשרים אלף?!
פליקס : כל העשרים אלף. מכונית אחרי מכונית, מכונית אחרי מכונית.
שמאי : ולא ידעו לאן לוקחים אותם?
פליקס : לא. ודאי שלא. אמרו שלוקחים אותם לעבודות.
שמאי : ותוך חצי יום לקחו את כולם, וירו בכולם, והרגו אותם שם?
פליקס : כן. אתה לא ראית בצילומים? קודם אמרו להם להתפשט. ואחר כך העמידו
              אותם, כולם, אחד ליד השני, ירו בכל אחד.
שמאי : אז אתה ידעת כבר למחרת שאחיך כבר איננו.
פליקס : כן. אני ידעתי, מכיוון שאנחנו היינו אצל סטרושינסקה, וסטרושינסקי חזר
              שמה לגיטו ובדק.
שמאי : לקחו את כולם.
פליקס : אנחנו הרי יצאנו בלילה, יום לפני חיסול הגיטו.
שמאי : ממש מזל, יום אחד לפני
פליקס : טוב, הרי אמרו לנו שהגרמנים מתכוננים לעשות משהו. סטרושינסקי עבד
              בעירייה. הוא היה פקיד גבוה. אולי סגן ראש העיר. אבל הוא לא ידע בדיוק מה
              יהיה. הוא ראה שבאו, שהגיעו גם אוקראינים, גם לטבים. הם הקיפו מסביב
              את הגיטו. ואז הבנו שמשהו יקרה. ואז אנחנו יצאנו, וסטאשק, אח שלי, עזר
              לנו לצאת, כי הוא היה שוטר.
שמאי : הוא יכול היה לעזור לך לצאת?
פליקס : כן, הוא יכול היה לעזור לנו.
שמאי : והוא לא חשב על עצמו? הוא לא פחד שיקרה לו משהו?
פליקס : הוא היה לו תינוק.
שמאי : הוא לא ניסה לצאת?
פליקס : לא.היה משאיר את התינוק?!את אשתו עם התינוק?!
שמאי : הוא לא היה יכול לצאת עם אשתו ועם התינוק?
פליקס : נו, בוודאי שלא. לאן הם ייעלמו עם התינוק?
שמאי : כן, עם התינוק. הוא ידע שיקרה משהו?
פליקס : לא.
שמאי : באותו לילה?!
פליקס : אני לא יודע אף פעם לא לא
שמאי : לא דיברתם על זה בדרך לד"ר סטרושינסקה?
פליקס : דיברנו, דיברנו, ואמרתי, אמרתי לו, זו הכתובת, אם אתה תצטרך, דע לך איפה
              אנחנו נמצאים.
שמאי : מה הוא אמר?
פליקס : טוב, מה הוא אמר? אבל הוא ידע שלא ייצא מזה שום דבר. כולם היו, היו כל כך
              אדישים. לאף אחד כבר לא היה איכפת.
שמאי : למה? כי היו תנאים קשים? היו חיים קשים בגיטו?
פליקס : כן, בוודאי. וראו שאין לאן לברוח. זה לא כמו, כמו בערים אחרות שהיו
              איזה אירגונים, שאירגנו מרד והיתה להם אפשרות לצאת ליערות. לא, זה לא
              היה.
שמאי : לא היה יער על יד לוצק?
פליקס : לא. היער הראשון היה במרחק עשרים וכמה קילומטרים.
שמאי : לא היה לאן לברוח?
פליקס : לא.
שמאי : אבל בלוצק היו תנועות נוער, הם לא התארגנו?
פליקס : תשמע. למחרת שהגרמנים נכנסו, הם הרגו 5,000 יהודים צעירים גברים.
שמאי : חמשת אלפים?!
פליקס : מיד, חמשת אלפים. למחרת אחרי שהגרמנים נכנסו היו הודעות: כל יהודי מגיל
              15 עד גיל 65, צריך לבוא למבצר לוברט. היה שם מבצר כזה. ועוד הודיעו
              שצריך לבוא עם אוכל, ועם בגדים להחלפה, ועם כלי עבודה, את חפירה. והם
              באו, ובאותו יום הרגו אותם. את כולם. כו---לם. אז אם אתה תשמע שאומרים
              שהוורמאכט, לא רצח - זה לא נכון.
שמאי : זה הוורמאכט הרג?
פליקס : לא היה שם בכלל .S.S, לא היה גסטאפו. רק וורמאכט, הצבא הגרמני.
שמאי : זה היה מיד כשנכנסו?
פליקס : מיד. למחרת! למחרת!
שמאי : אז זה היה הצבא הגרמני?
פליקס : וודאי!
שמאי : זה לא היה גסטאפו.
פליקס : בוודאי שלא. בוודאי שלא.
שמאי : אני גם אומר את זה לכולם, הוורמאכט גם רצח.
פליקס : בוודאי.
שמאי : אבל מנסים להגיד, להבדיל ביניהם, שהגסטאפו רצח והוורמכט לא רצח, וזה
              לא נכון.
פליקס : כן.
שמאי : אז בלוצק ידעו כבר מה מחכה להם מהגרמנים? אחרי שהרגו מייד בהתחלה?
פליקס : לא, לא ידעו שהרגו אותם.
שמאי : לא ידעו שהרגו אותם?
פליקס : הגרמנים היו עד כדי כך מומחים לרמות.
שמאי : הם רימו בצורה מושלמת.
פליקס : כן. עוד הרבה חודשים אחרי זה, משפחות של ההרוגים לא ידעו. קיבלו
              מכתבים. אני נמצא פה ופה, טוב לי, אני עובד, ואם תהיה אפשרות תבואו
              אלינו.
שמאי : מה אתה אומר? ומתי נודע שרצחו אותם?
פליקס : לא ידעו עד הסוף. לא ידעו.
שמאי : כלומר הם עד הסוף לא ידעו, שבני משפחותיהם כבר לא בין החיים.
פליקס : או. קיי. מספיק להיום.
שמאי : כן. נסתפק בזה היום.
 
שמאי : זאת היתה שיחה ראשונה, עם הדוד שלי, ד"ר פייבל פליקס גולדשטיין,
              ואני מקווה שאנחנו נקיים עוד מספר שיחות כאלה, מפני שהדברים חשובים
              ומעניינים מאוד.                                                                                   
 
[אך למעשה לא היה המשך לשיחות אלה, כנראה בגלל כאב הלב שהן גרמו לפליקס. ואילו טאניה כבר לא היתה בין החיים. – שמאי גולן]