ראיון בקול ישראל, בתוכנית
"שבועון לספרות", תדפיס מן הדברים בעל פה, מראיינת: שושנה וייט, 30.8.1968
 
   
 
שודר בקול ישראל
יום   30.8.68
שבועון לספרות
 
            בימים אלה ראה אור בהוצאת "מסדה" רומן של שמאי גולן בשם "אשָמים". לשמוע על הרומן הזמנו את הסופר שמאי גולן לאולפן ועמו משוחחת שושנה וייט.
            הרומן "אשָמים" מעלה סיפורה של קבוצת ניצולי שואה, בחלקם הגדול נערים ונערות שנדבקים בטירת קורניי שבצרפת לאחר שנאספו ממקומות שונים ומשונים: ממחנות מוות, ממגורים וממרתפים, והם מתכוננים לעלות לארץ ישראל כשמדריכים אותם שניים: סאך שליוה אותם בדרכם, ואמנון שליח צעיר מהארץ שמכין אותם לקראת הצפוי להם בארץ - המאבק בבריטים וההקלטות בישוב. ברומן זה מעלה הסופר מפגש בין אנשי הגולה לגיליהם השונים וניצולי השואה, לבין הצבר בן הארץ, ובין העולם הגויי הסובב אותם.
שאלה ראשונה שהייתי רוצה לשאול את שמאי גולן, היא בעצם מדוע דווקא עכשיו? לפי הביאוגרפיה הנמצאת כאן לפני, שמאי גולן נמצא שנים רבות בארץ. הוא עבר את הגלגולים של צבא, קיבוץ, אוניברסיטה, וזה רומן שמחזיר אותנו לא רק לתקופת השואה, אלא גם לתקופה שהיא בעצם תקופת נעוריו של הסופר, לפחות על פי הביאוגרפיה. השאלה המעניינת היא מדוע יצא הספר דווקא עכשיו?
אשיב על השאלה אולי בסיפור קצר. לפני ימים אחדים נזדמן לי במסיבה לשוחח עם אשה אחת, כבת 30, שאמרה לי כי אחרי שהיא קראה את הספר הזה הפסיקה להתבייש בעבר שלה. מסתבר שהיא עלתה לארץ בגיל 14-13 עם קום המדינה .... והיא התחתנה עם צבר, והעבר הזה היה שקוע בה כל הזמן, וכל מה שניסתה לעשות להתבונן בחברה הזאת הארץ ישראלית.
אם כן ההתרשמות הראשונה, התיאור בעיקר של התקופה בטירה, אותה תקופה שבה הנערים והמדריכים מקובצים יחד ומתכוננים לעליה ארצה, מעידה על העובדה שהגיבורים חיים כל הזמן בשני זמנים. העבר שכל אחד מהם עבר דרמה מסויימת מבצבץ כל הזמן מתוך ההווה, ולעיתים קשה להבחין אם העולם שרצית להעלות בספר הזה הוא עולם ריאליסטי. כלומר ליצור דמויות שבאמת כך חיו תהליך. או שמא דמויותיך בעצם מכוונות דמויות וסמלים שכל אחד מהם מתכוונת לסמל זעזוע מסוג מסויים, למשל זעזוע של אבדן הורים, זעזוע של מנזר, וזעזוע של רצח ואחת של אונס. השאלה היא כך נראתה בדמיונך המציאות, או שנתכוונת שבאמת הדמויות יהיו .... ?
כמובן שקודם כל התכוונתי למציאות, והמציאות המתוארת בטירת קורניי היא, ניסיתי לתאר מציאות ריאליסטית אף על פי שאינני מתכוון לומר שאני הייתי שם. המציאות יוצאת מכל ספק היא מציאות דמיונית, אבל הבעיות המועלות שם הן שמכתיבות את דרך התיאור. יש בעית הבדידות. הרי האדם מנסה לצאת מהבדידות הזאת על ידי חיפוש בטחון. הבעיה הזאת של הבדידות של קלרה למשל שמחפשת את הבטחון דווקא על ידי ... או החיפוש אחר הבטחון שהיא מוצאת אותו אצל אמנון בתקופה מאוחרת יותר, או היא מוצאת את הבטחון דווקא במרתף של הפולני הגוי סוקלסקי והיא באותו זמן משתמעת נימה סימבולית, נימה אי ריאלית, הרי האי ריאליות הזאת אף היא חלק מהריאליות שאותה חי האדם במצבים שונים.
כל אחת מהדמויות בספר מביאה אתה מטען משלה, מטען של זעזוע, מטען של עבר שאי אפשר להשתחרר ממנו. יחד עם זה כל הקונפליקטים בסופו של דבר באים לידי ביטויים הממשי על רקע קונפליקט מיני. שוב יעניין מדוע מכל הזעזועים דווקא הנקודה הפסיכולוגית מינית הזאת היא הבולטת ביותר בספר?
קודם כל אי אפשר להתעלם מהמניע הזה שהוא מניע חשוב מאוד בחיי האדם. אף על פי כן הייתי אומר שאחד המניעים החשובים בספר הוא תחושת האשמה שיש דווקא לקרבנות. מכאן אולי הייתי מביא אותך לשם הספר "אשם" או "אשָמים" שהגבורים עצמם שהם קרבנות. אני מדבר על הגבורים היהודים שהם קרבנות, מרגישים המושג אשמה, כביכול הם לא עשו מספיק כדי שישארו בחיים קרובי המשפחה שלהם. ... להביא בצורה לא מוסרית כדי להשאר בחיים. אגב, תחושה זו אמנם היא קשורה כאן במין במידה רבה מפני שכשבא לביטוי הקונפליקט בין בני אדם הרי מוכרח להכנס הגורם של המין. אבל תחושה זו אף על פי שבאה לביטוי בקשר עם מין אנו מוצאים גם אצל הצבר הפלמ"ח שהוא מייצג במידה מסויימת את הישוב של ארץ ישראל שאפילו הוא מרגיש תחושת אשמה. אף על פי שהוא היה בארץ באותו זמן. אותה תחושה שמלווה את כל אחד מהישוב בארץ ישראל הן המנהיגות הותיקה והן החדשים. על כן אני מסכם את התשובה לשאלה ששאלת. הייתי אומר שבצורה חיצונית באים הקונפליקטים לביטוי על ידי המוטיבציה המינית בו בזמן שבמישור הפנימי יותר המוטיבציה היא יותר תחושת הקרבן והאשמה.
הספר נקרא "אשָמים" וקרבן אשם הוא קרבן שנשרף כליל. זה התקשר אצלי כשקראתי את הספר לעובדה שזה שגבורי הספר בסופו של דבר אינם מגיעים לארץ. הרומן מסתיים בכך שהם מוצאים לקפריסין, כלומר מה שלא ראינו בספר זה יכולת הגבורים להשתלב בתוך מציאות חדשה, אותה מציאות שלקראתה מתכוננים בטירת קורניי. האם לדעתך אין מנוס לגבורים מהאשמה שהם נושאים עליהם על ידי שלא עשו מספיק ומהעובדה שהם קרבן אשם?
אשם... זה אדם שמישהו חטא לו. כלומר הכופר ניתן על ידי הגבורים בעצם תחושת האשמה שלהם שמלווה אותם כל הזמן. למעשה בתמונה האחרונה, כאשר קלרה נזרקת אל משטח הבטון בנמל חיפה על ידי הבריטים, התחושה הזאת של הארץ ישראל, שהחלה כבר לפעפע בה, היא הכרותה את אמנון בתוכה בצורה חושנית יותר, בצורת ריח של תפוזים אופף אותה ומצביע על הפתרון של השתרשות לפחות מבחינה חיצונית בארץ.
תודה רבה לך שמאי גולן.