ראיון עם שמאי גולן על הרומאן החדש שלו
 
מראיין אריאל שנבל
"כותב כדי לזכור, מספר כדי להיזכר"
נדפס לראשונה ב"מקור ראשון", 4.9.08
 
   
שמאי גולן, סופר ותיק ועטור פרסים, ניצול שואה, חובק ספר חדש העוסק ביחסי הדור הראשון והשני לזוועות. אם יש משהו שמפריע לו בספרי פרוזה שרואים אור בנושא, זו כתיבה המתארת מציאות דמיונית. לטענתו היא משרתת את מכחישי השואה.
 
 
 
 
לא פחות משעניין אותי לשמוע אותו מספר על ספרו החדש, היה חשוב לי לשמוע את דעתו של שמאי גולן, סופר ניצול שואה, בפולמוס הנרחב המתקיים בחודשים האחרונים בישראל לגבי הספר "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, המציג ביוגראפיה דמיונית של קצין נאצי בערוב ימיו.
גולן חד-משמעי בעניין: "אינני יכול לקרוא בשיוויון-נפש ספרים או לראות סרטים על נושאי השואה, שהמציאות המתוארת בהם היא דמיונית או אובייקטיבית-כביכול. בני הדור החדש, שלא הכירו את המציאות הנוראה שיצרו הגרמנים ועוזריהם, עלולים להתרשם, שאכן לא היה כל-כך נורא, ואתה לך ותסביר מה כאן מעוות. כתיבה מהסוג הזה רק משרתת, לדעתי, את מכחישי השואה.
אחרי שסגרנו את הפינה הזו, אני נגש לשוחח עם גולן על ספרו החדש, "ואם אתה מוכרח לאהוב" (כנרת זמורה-ביתן). עלילתו מתרחשת בסוף שנות ה-90, ומפגיש בין שני זוגות. האחד, לאורה ושמואל גדנקר, ניצולי שואה שעומדים על סף פינוי לבית אבות. הזוג השני מורכב מבנם אלחנן ורעייתו דניאלה. הספר עוקב אחרי מערכת היחסים המורכבת שבין שני הזוגות והסובבים אותם, על רקע זיכרון השואה ולקחיה.
 
האם הניסיון לכפות על הזוג גדנקר מעבר לדיור מוגן מהווה מעין משל לקשיים הרבים המונחים לפתחם של ניצולי שואה רבים?
 
לא. כי זו ספרות ולא משל פוליטי אקטואלי. אבל יש כאן הארה של עולמם הפנימי של הזוג גדנקר, בייחוד של לאורה. עולמה הפנימי מזדעזע ומתפרק עם המעבר הכפוי לדיור מוגן. כל עולמה, שניסתה לבנות כאן כישראלית וכאחות ראשית בבית החולים, מתערער, ואירועי השואה הקשים צפים ועולים. כל הרוצה "לתרגם" ספרות למסקנות אקטואליות רשאי לעשות כן, אבל אותי מעניין האדם ניצול השואה, שאנחנו רואים אותו מבחוץ, ואיננו מודעים לפנימיותו הפגועה והכואבת, ואולי דווקא בזיקנתו, בחולשתו.
 הקשיים של ניצולי השואה שהגיעו כפליטים, היו קודם כל להכות שורשים במקום החדש. רבים מהם הצליחו להשתקם, לפחות חיצונית. יש בהם שהשתתפותם במלחמת העצמאות, או במלחמות המאוחרות יותר, תרמו להם נדבך להתבססותם ולתרומתם לחברה הישראלית המתפתחת. אבל אין לטעות בתופעה כפי שזו נראית מבחוץ. כי כל תזוזה ומעבר ממקום למקום אחר, עלולה לזעזע את השורשים שניסו להכות במשך השנים.
ולאורה, שהיא הדמות המרכזית בחלק הראשון של הספר, חשה שכבר אין ביכולתה לשנות את המציאות, בגלל חולשתה וזיקנתה, והיא בורחת ומתכנסת בנפשה מפני המציאות האכזרית ומאבדת מגע עם מציאות זו. להבנתי, אין כאן בעייה כלכלית או חברתית כפשוטה. זו בעייה אנושית כאובה, גם אם יש לה השלכות חברתיות וכלכליות.
 
הספר מציג תמונה לא מאוד מחמיאה של בני הדור השני לשואה, שלא כל-כך מצליחים להתקדם ולהשאיר את העבר של הוריהם מאחור.
 
אינני בטוח שזו תמונה לא מחמיאה, ואף לא התכוונתי לשפוט. רציתי לבטא את כאבו של הדור השני שאינו יכול, ואפילו אם הוא רוצה, להיחלץ מאסונם של הוריו. הם חשבו, ואף קיוו, שיוכלו לחיות את חייהם בארץ כצברים משוחררים, כביכול לא היתה שואה שפגעה בבני משפחותיהם וסיכסכה עליהם את עולמם. וכיוון שלעתים לא סיפרו להם הוריהם את האמת האכזרית, הם דימו בנפשם שהעבר הקרוב והנורא לא נגע בהם. במאוחר הסתבר להם , שאותו עבר המעיק על הוריהם , ולו בשתיקה, חורץ את גורלם שלהם בין ברצונם ובין שלא ברצונם.
 
באמצע הספר ישנה עדות ארוכה, מפורטת ומזעזעת לפרקים, של אחד הגיבורים שהולך להעיד נגד פושע נאצי. האם אתה חש, כי ישנה בשנים האחרונות נכונות גדולה יותר מצד ניצולים לספר את סיפורם ויהיה הקשה ביותר כדי לשמר את הזיכרון?
 
בהחלט כן. הטרגדיה הגדולה שלהם היתה, שעל-מנת להחלים מפצעי השואה הם ניסו לאטום את נפשם מפני הנוראות שעברו. בחברה הישראלית שקלטה אותם לא היו הכוח, הסבלנות והשקט הנפשי להאזין להם. עתה, במאוחר, פורץ הכול בתודעת גדנקר ומערער את עולמו שלו, ולא רק את עולמה של אשתו. ואעיד על עצמי, שכילד חוויתי את השואה, וביקשתי להיות ישראלי בכל נימי נפשי, להתגבר, להיות חזק, חייל, נאמן למקומי, למולדתי. אבל אותי הצילה הספרות. רק כשהתחלתי לכתוב, לעמוד מחדש פנים אל פנים עם השואה, התחלתי להחלים מן הכאב, מן הבושה ומרגש האשמה.
 
כאחד הסופרים הוותיקים בישראל, איך אתה רואה את התפתחות הספרות הישראלית בשנים האחרונות? האם הכמות ההולכת וגדלה מצביעה גם על איכות הולכת ורבה, או שמוטב היה להוציא קצת פחות ספרים ולהקפיד יותר על איכותם של אלה שכבר יוצאים לאור?
 
המו"לים המוציאים לאור ספרים, עורכים ניפוי ראשוני. לכן אסור שתהיה קיימת צנזורה כלשהי על הוצאת ספרים, או שתקום , רחמנא ליצלן, איזו ועדה עליונה כלל-ארצית שתחליט מה ראוי להופיע. אם נדמה את הספרות ליער, הרי טוב שיצמח בחופשיות, שהספרים ירבו, ושהיער יתעבה, וברבות הימים יצוצו פתאום ספרים שאולי לא הכירו בהם בשעתו, ואף יאפילו על ספרים אחרים.
 
 
 
   
  אריאל שנבל -  בלוגר ועיתונאי במקור ראשון, מחלקה ראשונה,