שמאי גולן [עורך]
מתוך הספר החדש "טניה ופליקס גולדשטיין"
השיחה בין ד"ר פליקס גולדשטיין, אשתו טאניה ושמאי גולן נערכה בשנת 1989
 
   
 
הימים הראשונים אחרי היציאה מן המרתף
טאניה :  סטרושינסקה נתנה לנו לצאת. בבקשה, אמרה. הגרמנים כבר לא היו באותו
              זמן, ולא פחדנו שיתפסו אותנו. אמנם היה מסוכן לצאת, אבל עכשיו, לא היו
              כבר גרמנים בעיר, הם כבר עזבו. הפרטיזנים תפסו אותם, אז אפשר היה לצאת.
              סטרושינסקה נתנה לנו כרית מקש, וסדינים. ובשעה טובה, הלכנו. אני, ככה
              פחדתי שיכירו אותי. ראשונים פגשנו זוג רופאי-עיניים, ידועים בעיר שלנו.
פליקס :  השם שלו יאשינסקי.
טאניה :  היו בינינו יחסים טובים, אני הייתי שולחת אליהם פציינטים שלי. והשארתי
              אצלה את הפרווה. זאת אומרת אני נתתי לסטרושינסקה, וסטרושינסקה
              הביאה אליה. היו אצלה כל מיני דברים ששלחתי אליה לשמירה.
  אני אז עבדתי בבית-החולים לא רק בתור רופאת ילדים, אלא גם רופאת נשים.
              ידעתי לעשות "סקרבנקי"
"גרידות" - הפלה מלאכותית, בבית-החולים
              למדתי.
  באתי אל יאשינסקה, והיא אמרה: אני אחזיר לך דברים שנתת לי. מי שיבוא
              אלי בשם שלך, זה הכל יהיה בסדר. ואחרי זה סיפרו לי, איך היא סיפרה
              לאחרים: באה אלי טאניה, היא היתה נראית כמו תינוק שנולד לפני הזמן. ככה
              אני נראיתי. היה קר, לא היה לנו מה ללבוש. היה חורף. אני זוכרת, היא נתנה
              לי את החליפה שלי האנגלית, שלפני המלחמה עשו לי, משהו אלגנטי. היה קר
              מאד. שקלתי אז 38 קילו. באנו לבית של האמא שלי, האח שלי בנה עוד בית
              כזה על ידו. בבית הזה השני גרה פולניה, מורה עם בעלה. כשהרוסים באו, לא
              היו רפואות, לא היה שום דבר. לי היו רפואות, ואני הייתי רופאה ידועה,
              שכשבאו הגרמנים אמרתי: תדעי לך, אם חס וחלילה אנחנו צריכים לצאת
              לגיטו, את לוקחת את כל הדברים, אבל שתחזירי לנו חלק גדול מזה. כשבאנו
              אליה, אחרי שיצאנו מן המרתף, היא היתה לבושה בחליפה שלי, הרהיטים
              היפהפיים שלנו היו בדירה שלה. אתם בחיים? שאלה. תדעי לך אנחנו נשארנו,
              ענינו לה. לא ראה אותך אף אחד שנכנסת אלי? שאלה. השעה היתה שש בבוקר.
              את לא צריכה לפחד, אנחנו עוזבים מיד, אמרתי, אבל קר לי, אולי יש לך משהו
              לשים על הראש? אולי זוג גרביים, או משהו? אנחנו יצאנו, עם בעלי, בלי לקבל
              שום דבר. אז היא רצה אחרינו וזרקה לי איזה סמרטוט. אני לא ידעתי מה זה.
              הלכנו בכיוון מחנה הצבא. שם היה המקום של הפרטיזנים. חשבתי: אנחנו
              נבוא, נציג את עצמנו, נדבר יפה ברוסית, ונבקש אותם: פעם אחת הצלחנו
              להינצל, בפעם השניה תצילו אתם אותנו.
פליקס :  אבל למחנה הצבא אסור היה להתקרב, לא נתנו להיכנס.
טאניה :  והם אמרו: מה את חושבת? אנחנו צריכים להאמין מה שאת תספרי לי? אולי
              אתם נשארתם בגלל זה שעזרתם לגרמנים? אסור לנו להכניס אתכם פנימה. אז
              מה אנחנו נעשה? שאלתי, בגללכם יצאנו מן המחבוא, חשבנו שאתם תצילו
              אותנו. הם אמרו שיבדקו אותנו. אנחנו עומדים שנינו, מחכים. ניגש אלינו איזה
              איש חשוב, זקן, קוזלוב שמו. אני לא אשכח את השם שלו בחיים שלי: קוזלוב,
              הוא ניגש אלינו, שאל אותנו, ואמרנו לו שאנחנו רופאים. הוא אמר: לדאבוני,
              אין לי רשות להכניס אתכם, אבל בואו איתי. הוא הביא אותנו למשרד. הוציא
              את כל המגירות, והכניס אותן לאש בתנור שיהיה חם. הביא לנו קש, על יד
              התנור, ואמר: תתחממו בינתיים, אני אביא לכם אוכל. והביא לנו כזה כלי עם
              דייסה. דייסה עם שומן, עם מלח. את הטעם של הדייסה, אני גם כן לא אשכח
              אותו. נתן לנו לאכול, לא יכולתי לגמור. אני ופליקס, אמרנו לו שהדייסה טובה.
              ניגש אלינו עוד רופא אחד ואמר: אתם יודעים, תלכו לשם, יש שם יהודים. בא
              עוד אחד ואמר: אני רופא יהודי. הוא חשב שגם שאנחנו צריכים ללכת לשם.
              אחרי זה הגיע עוד זוג אחד.
שמאי :  ומה עם השלושה האחרים, שהיו איתכם במרתף?
טאניה :  לא ידוע. הם היו להם פולנים, שאיתם היו ביחסים טובים, אלה שבתחילה
              הסתירו אותם ביער. אז הם הלכו אליהם. הם נשארו אצלם עד הסוף. אחד
              מהם נפטר. הם לא דיברו במשך שנה, שנתיים, שלוש שנים! אחד היה על
              "הבוידם", בעליית הגג. הוא לא יכול היה לעמוד, ולא יכול היה ללכת, אבל הוא
              דיבר. הכניסו להם מידי פעם קצת אוכל. גויים אחדים החזיקו אותו, פציינטים
              שלו.
              בינתיים כל אחד מן הרופאים שהגיעו התחיל לספר. כל אחד חשב, מה שאני
              עברתי, אף אחד לא עבר. ואתה רואה שהשני היה לו עוד יותר רע, והשלישי עוד
              יותר רע. כולם קיבלו אוכל, ואמרו להם: עכשיו תלכו העירה, ותחפשו לכם
              מכרים, לא לפחד. אחד אמר: את הרופאים אני לוקח איתי. אני זוכרת, אותי
              לקח ביד, ואמר, היום פה נמצא דירה, דבר הראשון, איפה לגור. אנחנו לא ידענו
              שזה לחודש ימים. אחרי חודש הם עזבו.
שמאי :  ומי נכנס?
פליקס :  הצבא!
שמאי :  איזה צבא?
פליקס :  הרוסים, כן, עוד פעם.
שמאי :  אה , לא הגרמנים.
טאניה :  שלוש פעמים הי הרוסים אצלנו, והגרמנים היו עוד הפעם. רגע. אני רוצה לגמור
              את מה שהתחלתי לספר קודם. נכנסנו לבית-מרקחת. איפה בעלך? שואל הרופא
              שליווה אותנו אל בעלת בית-המרקחת. בצבא, היא עונה, לקחו אותו, אני לא
              יודעת, אני לבד בבית. זו דירה גדולה, אומר המלווה שלנו. פה שלושה חדרים.
              בשני חדרים האלו תקבל ד"ר קוניצה חולים. את צריכה לתת לה מנורה, שהיא
              תראה משהו, ואפשרות לעשות לה תה. אני אבוא לביקורת, אם אני אדע שאת
              לא דואגת להם, תיזהרי! ואנחנו נשארנו שמה. בחדרים אלה גרו קודם גרמנים,
              הם ישנו שם. עכשיו, אני חושבת, צריכים לצאת החוצה, ולהתחיל לחיות. אין
              שום דבר. אין כוס, אין כיסא, אין אוכל, אין שום דבר. אז פליקס אומר, כשאני
              עבדתי כרופא של עובדי הרכבת, היה עוד רופא גוי. אנחנו היינו בידידות. אני
              אגש אליו, אמר פליקס, אלך העירה, נראה. יצאנו. פתאום ניגשת אלינו אישה
              אחת. דוקטור, היא אומרת. מאיפה אני מכירה אתכם? הסתבר שהיא היתה
              זונה, ופעם בלילה מישהו פתח לה את הראש, והיא באה אלינו. ופליקס תפר לה
              את הראש כל-כך יפה שאף אחד לא הכיר אחרי זה. אני אומרת לה: אולי יש לך
              משהו לתת לנו? היא נתנה לי כובע - ברט על הראש. האוזניים כמעט כבר קפאו
              לי, מרוב קור. נתנה לי שאל - צעיף, נתנה לי קצת סוכר, קצת אוכל ראשון.
              הבטיחה: אני אחפש, תקבלי יותר, אבל בינתיים תיקחי את זה.
  יצאנו. הלכנו הלאה, ופגשנו עוד זוג: הוא היה בעבר המנהל האדמיניסטרטיבי
              של בית-החולים היהודי. בית-החולים היה האחרון שחיסלו אותו. הזוג הזה
              הסתתרו אצל זוג פולנים. הם שילמו לפולנים, לכן הם החזיקו אותם עד עכשיו.
              ועכשיו החליטו גם כן לצאת. אז הוא אמר: אם יש לך דירה, יכול אני להביא
              אוכל. פליקס הביא לחם, והוא הביא עצמות. לפני שנכנסו הגרמנים הוא היה
              קונה אוכל לבית-החולים. עכשיו נתנו לו סיר גדול עם עצמות. בינתיים הופיע
              עוד רופא אחד, שהוא עכשיו בקנדה. הוא ופליקס, הלכו לחפש פחם, כדי לחמם
              את החדרים. הם חזרו והביאו לנו, פליקס הביא עגלה עם ספרים, כי אם הוא
              רואה ספר, אז הוא כבר לא רואה שום דבר אחר. והרופא הביא לנו מהשדה
              "קפוסטה" - כרוב. אז היה לנו כרוב, עצמות, ועשינו מרק. ואני אמרתי, עכשיו
              לא יהיה אף יהודי אחד שלא יהיה לו מקום. חדר אחד לנו, בחדר השני, כל אחד
              יקבל מקום לינה, וכל אחד יקבל צלחת מרק. ככה. עוד פעם הלכתי העירה
              ופגשתי שם את הבוס שלי בבית-החולים. אחר-כך הוא הגיע עם עגלה, שק
              קמח, שק תפוחי-אדמה, גריסים, מה שרק אפשר. סוכר. הוא אמר ככה: אני גר
              מולכם. זה היה הרחוב הראשי, ושם היה גם בית-מרקחת. הוא אמר שהוא גר
              במקום הגבוה ביותר. שמה היו שלושה בתים, איפה שאני פעם גרתי. אם משהו
              יקרה לכם, אני אעזור לכם. אשתי היא צלמת. אני אעשה לכם דבר הראשון
               תמונות. באמת יש לנו צילומים מאותו זמן.
  מי שבא לעיר לחפש יהודים ידע שאנחנו הכתובת לברר. בינתיים עמדו
              הפרטיזנים לעזוב, ואנחנו ויהודים ניצולים אחרים לא ידענו מה לעשות. פחדנו
              שהגרמנים יבואו שוב. שאלנו את מנהל בית-החולים, מה לעשות עכשיו? אז
              הוא אמר לי ללכת אחרי הפרטיזנים. אבל הם לא נתנו לנו ללכת. אז אנחנו
              השגנו עגלה עם סוס ועגלון והגענו לכפר. בכפר קיבלנו אוכל.
שמאי :  למה העגלה לא יכלה לנסוע הלאה?
טאניה :  הוא מכר את הסוס תמורת שני ליטר ספירט. הוא אמר: תיכף יבוא הצבא
              הרוסי. תמורת הספירט הצבא יביא אתכם לאן שאתם רוצים. והוא נעלם. לא
              יודעים עד עכשיו מה קרה איתו. ככה נשארנו עם הספירט. פתאום הגיעו שני
              אנשים, בעלי דרגות, קצינים רוסים, ואנחנו תמורת הספירט, קיבלנו אישור
              להביא אותנו לרובלה. זו היתה העיר היחידה, שבה כבר היו רוסים. ביתר
              העיירות מסביב היו עוד גרמנים. אנחנו באנו, תועים ברחוב, מה לעשות עכשיו?
              איפה לחפש משרד הבריאות? איפה לחפש מקום לישון? נורא קר. אתה יודע,
              איך בפולניה היה, כמה קר, ואנחנו עומדים, באמצע הרחוב, במרכז בעיר,
              והחבילות איתנו. פתאום אנחנו רואים ברחוב קבוצת פרטיזנים מקומיים. היו
              להם מעילים ארוכים, והיה איתם רופא. אנחנו מסתכלים, פתאום אחד מהם
              שואל: טאניה? זה היה הרופא שלהם, שלמד איתי בפראג, בצ'כוסלובקיה.
              עכשיו נראיתי יותר טוב, והוא הכיר אותי. הוא אמר: בואי איתנו, אנחנו לקחנו
              בית, בינתיים יהיה לכם איפה לשכב, הלילה, ויש לכם אוכל ממה שיש לנו,
              ולמחרת צריכים ללכת העירה ולחפש, לפי המזל של כל אחד ואחד. יש רוסים,
              אין פולנים, ואין גרמנים, לכן לפחד אין לך ממי.
  באנו לשם. בלילה הם הרגו פרה, וכל אחד יכול היה לקחת עם כף גדולה בשר
              עם מרק, ולאכול. אכלנו, גמרנו מהר מאוד, כי היו אולי ארבעים איש. שכבנו.
              למחרת היום, פליקס ואני הולכים לבד. הכל היה זר לנו. אמרתי לך. לא סיפרתי
              לך מומנטים. אי אפשר היה להאמין, שאנחנו נשארנו בחיים. פתאום צעקות,
               איזו אישה צועקת. לנו תמיד היתה עזרה ראשונה. מורפיום תמיד, בלי זה לא
              הלכנו. זה היה הדבר היחיד יותר טוב מזהב. לא היו רופאים, לא היתה עזרה.
              נשמעו קריאות לעזרה, ואנחנו נכנסנו. היא הסבירה שהיתה לה התקפת אבנים,
              והיא לא יכולה עוד מרוב כאבים. הוצאתי את המזרק, ונתתי לה זריקה. עברו
              בקושי חמישה רגעים, והיא התחילה לנשק אותי, ואמרה: אתם לא הולכים
              לשום מקום, אתם נשארים פה, יהיה לכם פרקטיקה. אמנם לא ישלמו לכם
              בכסף בעד הביקורים, אבל תקבלו הכל. אני אתן לכם את הכל. בינתיים תגורו
              פה, על יד התנור. על יד הקיר הזה עם התנור
היא שמה מיטה, בשבילנו. ככה
              היתה הדירה שלנו הראשונה.