פרופ' יוסף פרידלנדר
"אשָמים",
מאזנים אוגוסט-ספטמבר 1968
 
    
            הבעיה, שהעסיקה את שמאי גולן בספרו "אשָמים"* (שין קמוצה) היא אשמתם, או בלשונו, אשמם של גיבוריו, במשמעות ההגדרה של רש"י, המובאת בשער הספר: "אשם זה לשון כופר שנותן אדם למי שחטא לו". במה חטאו דמויותיו של גולן? הם חטאו בכך, שנשארו בחיים, לאחר העקידה הגדולה של השואה. שהרי לפי כל מערכת התיכנון, האירגון והביצוע הנאציים, היה עליהן לתרום את חלקן הצנוע ל"פתרון הסופי" של שאלת היהודים, היינו, להישרף, להיחנק או להיקבר חיים. אך הם נשארו בחיים, וחטא זה רודף אחריהם, מדריך מנוחתם, מסַבך את ישות-קיומם ומכרסם ואוכל כל חלקה בריאה, שעוד נשארה להם בנשמתם.
            גיבוריו הראשיים של גולן מתהלכים באשמיהם (על משקל "מתהלך באשמיו" בתהלים, ס"ח, כ"ב): נערה אחת, שימי השואה הביאו אותה לפתחו של מנזר, הפכה לנוצרית מאמינה ואדוקה באמונתה גם בימים שלאחר שיחרורה; נערה אחרת היתה לפילגשו של האיכר "הטוב", שהחביא אותה במרתף ביתו, וחוויוֹת המרתף רודפות אחריה ואין היא מצליחה להשתחרר מהן; גבר, ששיכל את אשתו ואת בנו, מחפש כל ימיו כיצד לכפר על חטא הישארותו בחיים. אצל כל הדמויות האלה קיימת תודעה עמוקה של אשמה או של אשם, היוצרת משברים וקונפליקטים, כנושאים לעלילה שבספר.
            הסיבוכים מתחילים עם שעת השיחרור ועם הנסיונות הראשונים לחזור ולהתחבר אל החיים. המיפגשים עם הזמן האבוד מעוררים חוויות קשות ומכאיבות. רישומו של האתמול שגרם לפצעים אנושיים בנשמות האנשים, לא נמחה, וטרם עלתה ארוכה למכותיהם. קשה להם להאמין באדם וברצון הטוב שלו. מיטב האנושות כולה נצטיירה בדמיונם בדמות האֵם הראשית של המינזר, שחומרתה הדתית גבלה באכזריות, וקנאתה לבן-האלוהים הפכה לשנאה תהומית ליהודים שהושמדו (היא האמינה שעם מותו של אחרון היהודים יופיע האדון לגאול שנית את בני האדם). או בדמות האיכר, אשר מילוי תאוותו היה השׂכר בעד טוב-לבו וסיכון חייו וחיי בנו. הגשרים, שמנסים לבנות שליחי עליה ב' עם שרידי ההשמדה, רופפים ביותר. המאמצים לקשור קשרי-הבנה בין הניצולים לבין אחיהם, שלא היו בשואה נתקלים באדישות ובהסתגרות פנימית, שנועלת את כל השערים בפני היחס החם השופע מן החוץ.
            אם מתוך נסיונו-העצמי ואם מתוך השמועה, ידע שמאי גולן להעלות את המיפגש שבין שני העולמות; עולם הסיוטים, המוראות והאשָמים של יוצאי הגיטאות והמחנות עם עולמם האחר והשונה לגמרי של בני הארץ ה"צברים". בן הקיבוץ פושט את ידיו לחבוק את הניצולים, בבחינת "את אחי אנכי מבקש", אך הם אינם שומעים את קולו. הם שקועים בעולמם הפנימי, הסוגר עליהם מכל צד ומקיף אותם בקירות אטומים. לאט-לאט נבקעות, אמנם, החומות, ובאה ההתוודעות בין אחים, לא כאקט חד-פעמי, אלא כתהליך ממושך וקשה, ההולך ומסתיים באנית מעפילים בשעות תפיסתה בידי הכוחות הבריטיים.
            המחבר אינו מסתפק באספקט זה של הנושא. הוא מוסיף לעלילה בחינות נוספות: רומאנטיות וציוניות. גולן משפיע על גיבוריו פסיכולוגיה רבה מדי. קיימת דרמאטיזאציה מסוּימת, המכניסה מתח כל-שהוא בגלגולי העלילה, שאינה יודעת תמיד לרוץ אורח.
            כוחו הסיפורי של גולן נראה יותר בתיאור חוויות השואה מאשר בתיאורים המאוחרים "בקיבוץ", במרכז הפליטים באיטליה. בחלקו השני והשלישי של הספר אין הסיפור מעורר עניין באותה מידה כמו בחלק הראשון. מיבנה העלילה הואט, ובמקומות רבים של הסיפור גוברת הליאות המכבידה על הקריאה השוטפת. ייתכן, שאילו קיצר גולן סיפורו, היה חוסך דיאלוגים רבים ומיותרים. לעומת זה מעניינים פרקי החלק הראשון, המתארים את עולמה הפנימי של הנערה היהודית בשנות שהותה במינזר ולאחר יציאתה ממנו. המשברים העמוקים, הפוקדים את קלארה גולדברג היהודיה – היא מאריה פוניאטובסקה הנוצריה – וההתרוצצות הפנימית, המסעירה את כל; הסערה הגדולה המתרחשת בפנימיותה, בין אמונתה וחינוכה הנוצרים החמורים לבין הזכרונות העמומים מבית אבא היהודי, כל אלה מהווים את הישגו של המחבר.
 
 
____________
* הוצאת "מסדה" בע"מ, רמת-גן.