"על המשמר" 29.9.1975

שמאי גולן: בריחות למרחקים קצרים. סיפורים. הוצאת מסדה, בשיתוף אגודת הסופרים העבריים. 1975. 135 עמ'.
 
   
 זהו ספרו הרביעי של שמאי גולן, מחברם של "באשמורת אחרונה", "אשמים", ו"מותו של אורי פלד". הפעם מציג לפנינו המספר שורה של דמויות שאת כולן מאפיינת חויית הפגישה המרה עם המציאות. המפגש עם החיים כפי שהם, עם האמת העירומה, הוא חוויה טראומאטית וה"גיבורים" אינם יכולים עוד לשוב אחורנית, אל מה שהיה, אל מה שהכירו קודם לכן; בחינת "אי ידיעה בירכת אושר היא" והידיעה – צער וכאב כרוכים בה.
 
 
 
                        מבחינת טכניקת הסיפור מרבה שמאי גולן בעירוב זמנים, נוקט באמצעי "פלאש-בק", מספר בגוף ראשון ובגוף שלישי. שני עקרונות יסוד מנחים את כתיבתו: אין ההווה אלא הצטברות נסיונות עבר, ונקודת הרגע היא סך כל המאורעות החיצוניים והחוויות הפנימיות שבהם התנסה אדם במרוצת חייו – לפיכך, אין להפריד את ההווה מן העבר, ואת שני הזמנים יש לראות כקו הזינוק אל מה שעומד לקרות; באשר לדמות המספר – גם כאשר בוחר שמאי גולן לגלגל את הקורות מנקודת תצפיתו של מספר אובייקטיבי, נוצר בקורא הרושם שאין זו אלא הטעייה טכנית, כי היוצר וגיבורו מתאחדים במהלך הסיפור, הקורא פולש אל מעמקי נפשה ורבדי זיכרונותיה של דמות  המפתח, ובסופו של סיפור נמצאים הסופר, הדמות הפיקטיבית והקורא על מישור אחד, מישור של הכרה הדדית ושל גילוי מימד נוסף בחוויה.
                        הסיפור הפותח את הקובץ – "ברושים בשלכת" הוא סיפורו של בהרב, אדם בגיל העמידה המבקש לעת זקנה לעזוב את הקיבוץ בו חי שנים רבות ולהתחיל בדרך חיים חדשה. בהרב מנותק מן המציאות: עם ילדיו אין לו שפה משותפת, הגם שהוא אוהב אותם ומשתדל להבינם. בקיבוץ תיפקד תמיד כהלכה, ובכל זאת לא התערה כשם שהתערו אחרים. עוצמת הניתוק שלו מן המציאות מומחשת ומועצמת שעה שהוא מחליט לעבור לגור בירושלים, קרוב לבתו ולנכדיו, ומנסה בכל דרך להשיג סכום כסף שיספיק למגוריו. חבריו בקיבוץ משיבים את משאלתו ריקם: בגידה – הם מכנים את משאלת ליבו. קודם לכן מזומנת לו אכזבה כשמאיר ידידו משכבר הימים , גלבר, את עיניו ומסביר שקניית דירה כרוכה במשכנתא שיש להחזיר בתשלומים. המפגש האכזרי ביותר עם המציאות מתרחש כאשר מציע בהרב למכירה את אוסף הבולים שלו, פרי שלושים וחמש שנה של ליקוט ואהבה. סוחר הבולים מציע לו בעד האוסף היקר לליבו סכום סמלי, שכן ערכם של הבולים, הוא מסביר לבהרב, אינו רב... כאשר בא בהרב אל משפחת בתו ומבקש כי יצייר בנו יורם ברושים בשלכת, כמו הברושים אשר בקיבוץ, הוא שומע את האמת הסימלית מפי חתנו: "אין ברושים בשלכת". עולמו של בהרב מתמוטט עליו. הוא שב עם לילה לקיבוץ, אינו נכנס בשערו, מבלה את הלילה בפרדס הסמוך ומתעורר עם בוקר אל מציאות קשוחה, ברורה וחסרת אשליות: "אכן, הצבעים נותרו עזים וברורים וניחוחים, אף כאשר הגיף את התריסים." כי נסיונו של בהרב לשכון לבטח בתוך עולמו המנותק מן המציאות – נכשל כשלון חרוץ. כל ימיו הקפיד להגיף היטב את התריסים, לנעול את חדרו שבקיבוץ. אבל ההכרה באה, ועימה הכאב, האבדן, התום המשמר.
                        הכרה דומה הכרוכה בכאב ואובדן היא מנת חלקו של גיבור הסיפור השני – "השיבה" – הוא איתן שנפצע ואיבד את שתי רגליו בעת קרב. לאחר טיפולים הוא שב הביתה אל אשתו נילי ואל ילדיו הקטנים. אבל במקום אהבה, מסירות וחיים מלאים הוא מוצא עצמו נאבק בעצמו ובהם; מאחר ואין עוד גופו שלם – אין מערכת היחסים שלמה, ועל הפערים ואי ההבנות, על הכאב והזרות לא ניתן לגשר. אשתו מתייחסת אליו כאם או כמורה "הנוזפת בתלמידיה". ידה על העליונה, כי גופה שלם ופגם אין בו. הוא מתאווה אליה, מייחל למילה טובה והיא שותקת, צוננת. כלום היו פני הדברים שונים בטרם נפצע? הסיפור מצביע על כך שהמצב היה דומה גם בטרם נפצע איתן, אלא שהמודעות שלו וההכרה באו רק עם השינוי הפיזי. ויתר על כן: האירוניה מגיעה לידי שיא בסופו של הסיפור. איתן זוכה בגופה של אשתו, מעשה אונס כמעט, וכשהם עירומים אין הוא זה המבקש לכסות על האמת המרה כי אם היא: שתי לידות אינן מוסיפות חן לגוף האשה... היא מצטדקת, ואיתן פוסק: לכל אדם צלקות משלו...
                        גם הסיפור השלישי – "בשעת עייפות נוראה" הוא סיפור של הכרת האמת האכזרית. שיבה מאוחרת המגלה את עריית העבר. המורה סגל שנעלם ממקום עבודתו ונעדר מביתו, שב, מרצונו החופשי, אל אשתו ואל בנו. הוא שב אל ביתו ומגלה כמה הוא זר לו, כמה רחוקים ממנו אשתו ובנו, אבנר; הוא מודע אל מערכת השקרים והמסכות שטווה במשך שנות נישואיו; הוא תופס מה רב המרחק שבין הדברים שהוא מלמד בבית הספר – חכמה בתיאוריה – לבין היישום בחיי היום-יום. דווקא אבנר, הנער, הוא המכיר את המציאות האמיתית: שנים ניסה להביאה להכרתו של האב, בקרב מילים, במאבק של מבטים. "אותי לא תרמה, אבא, אומרות עיניו של אבנר" והבן הוא המכנה את שיבתו של אביו ( המורה לספרות) בשם "שיבה מאוחרת"... השיבה של מר סגל אינה מביאה עימה כושר התמודדות עם החיים, אמונה ותקווה, כי אם חושפת את השקר שמתחת למסכות, את הבדידות והניתוק.
                         תחושה של זרות שנילווה אליה צל איבה סמויה אופפת את הדמויות בסיפור "הלוויה". שלושה הם הנוסעים לטקס הלוויה של שרגא גפני. המסע – אינו אלא מסע אל הכרת עצמם והכרת מערך יחסיהם זה עם זה. הם מגיעים שעות לאחר שהוטמנה הגופה באדמת בית העלמין, והאיחור מייצג כאן את החטאת האמת. אקסלרוד הפרופסור למוסר באוניברסיטה נחשף בכל חולשותיו; דמות המספר מגלה לנו אדם שלא הגיע למעלת סולם התארים כיתר חבריו. דווקא שרגא גפני שרוחו מרחפת על הסיפור ועל הדמויות הוא היחיד שחייו עלו יפה, הוא היחיד שלא חי במסווה מתמיד.
                         בסיפור "קרנות המזבח" לפנינו מפגש-הכרה מסוג אחר: זהו העימות המכאיב של יצחק סוקלניק, עולה חדש, עם ארץ-ישראל והמציאות הארץ-ישראלית. ישראל היא ארץ אבנים, קוצים וחמה. סוקלניק אינו יכול לה, אינו מבין אותה, זר לרוחה, אינו יכול להתקרב אל אנשיה. הבן מתאקלם בנופים החדשים, משנה את שמו מאברשה לאברי... גם האשה מוצאת לה פינה. לגבי יצחק סוקלניק האורות "מסנוורים", "ההרים סגרו עליו כמלכודת". העימות עם הנופים בא בסופו של הסיפור: יצחק רץ אל האבנים, אל "המזבח" שעליו שמע מפי תושבי המקום. הוא מתמסר לקוצים, לאור, כי כך שמע מפי בנו: סירה קוצנית... "אפשר לשבת עליה. לשכב. צריך להתרגל. להסתגל." יצחק אינו נרתע, והוא מפקיר את גופו ונפשו לטבע הפראי. ברם, העימות אינו מקנה יכולת חיים ועמידה, כי "אותה שעה חש שהקוצים כבר זרמו בתוכו"... כמו הקריב עצמו יצחק על מזבח האבנים הזרות.
                         הסיפור החותם את הקובץ "מיטת הפליסנדר של גברת אלדובי" הוא עימות של ניצול שואה עם החיים בארץ, חיים שניתנו כמתת שמיים. נפתלי אונהיים אינו יכול להתפשר עם המציאות. זוועות הגטו רודפות אותו, צל המוות כרוך בעקבו. גם כאשר הוא זוכה בחיים חדשים, נושא אשה ומצפה לבן, הוא נישבה בעולם שממנו נמלט. הריונה נתפס כאסון, ונפתלי שברח בעבר מפני הצרות שנחתו עליו, מנסה לברוח גם עכשיו. בריחתו פאתטית; הוא מנסה לגרור אל סיוטיו המתממשים את אשתו, אף את בני הקיבוץ שבו גר. הוא בורח מפני האש הבוערת, השמיים האדומים, מעצמו בורח, ואינו נמלט. כי אין מפלט ואין מחסה. בסופו של מסע הבריחה הוא מוצא עצמו מאושפז. אבל – כלום תביא הפדות התראפויטית גאולה לנפשו המשוסעת?
                         שני סיפורים יוצאים דופן בקובץ שלפנינו: מבחינת נוף ההתרחשות בולט הסיפור "הפטרון מאץ הקודש" המציג לפנינו עימות בין יהודי מקסיקאני לבין אינדיאני מקומי. הפטרון מארץ הקודש אינו יכול למלא את חלומותיו ומשאלות דמיונו של האינדיאני, נמצא תלוש – שכן למכורתו האמיתית לא הגיע ובמקסיקו הוא זר חרף כל מאמצי ההתבוללות, ובסופו של דבר מועל בפועל באמונו של האינדיאני, שעה שהוא שולף מכיסו אקדח בהתגבר עליו פחדיו. מן הבחינה הצורנית שונה הסיפור "עשרה סנטימטרים עפר" שהוא כעין מונולוג פנימי ארוך של חייל צעיר הגוסס בעמדת תצפית ועורך את חשבון חייו בטרם יבוא הקץ.
                        כאמור, קובץ הסיפורים החדש של שמאי גולן חושף מפגשי אדם עם המציאות, עם האמת הערומה. זוהי התמודדות אמיצה עם ההוויה, חדירה לנבכי הנפש והבעה תמציתית ועזת ביטוי של חוויית המפגש בין דמיון למציאות.
 
 
   פרופ' ענת פינברג למדה מוסיקה והיתה עורכת תוכניות בקול המוסיקה.למדה ספרות אנגלית ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב והמשיכה לימודיה באוניברסיטה של לונדון. לימדה ספרות ואומנות התיאטרון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובאוניברסיטת תל-אביב. ערכה את כתב-העת Modern Hebrew Literature של המכון לתרגום ספרות עברית. מאז 1990 מלמדת עברית וספרות עברית בבית הספר הגבוה למדעי היהדות בהיידלברג, גרמניה.