ענת לויט
"בין עפר לאפר", על "המארב" ו"חופה"
"מעריב", 3.8.1984
 
המארב / שמאי גולן / תרמיל / 1983 / 171 עמ';
חופה/ שמאי גולן / הקיבוץ המאוחד / 1983 / 168 עמ'.
 
               שני קבצי סיפוריו של שמאי גולן, "חופה" ו"המארב", מגלים סוללת גיבורים, בעלי תווי זיהוי ברורים, של אנטי-גיבורים, "תלושים" חסרי חוט-שדרה נפשי, גיבורים הנעים בין שתי הוויות קיום קיצוניות, מבלי יכולת לגשר ביניהן או להפריד באופן מוחלט.
            באופן די סכמטי, נחשפות הדמויות, בעת נסיון כושל להתיר את מצוקתם הנפשית. מציאות היונקת את גילויה "מעפרה של ארץ ישראל ומן העפר של שם".
            שם היא מילת קוד, צופן-גלוי, מילת מפתח בלשונן של הדמויות כבלשונו של מספרן. השימוש המרובה במלה "שם", נועד ברוב המקרים שבהם מופיעה מלה זו בטקסט להצפין את חוויית השואה, ממנה מנסות הדמויות להמלט אל חוויה שונה בתכלית – בניית ארץ-ישראל.
            למצער, נמצא המחבר, כמי ש'משתף פעולה' עם נסיונן הכמעט-מתמיד של דמויותיו לשכוח, לחמוק, להתחמק משיבה ריגשית, אל מה שהוא חלק אימננטי מנפשן. התחמקות כזו של המחבר, מקשה על העשרת חוויית המפגש בין הקורא לדמויות הבדיוניות. בקטעים שבהם גובר נטל מראות האימה על תאורי הנסיונות הבלתי נלאים לשכוח, נמצאים התאורים כבולים בסד הריאליזם. קשה, אולי, להודות, אך אפילו ספרות השואה יצרה לה זה מכבר סטריאוטיפים של תאור בתהליך הסבוך של הפנמת מימדיו הקאטסטרופאליים של הארוע ההיסטורי, נקבעו זה מכבר, בדמיונו של הקורא, תמונות המציאות המזוויעה (ק. צטניק). את מימד הסטריאוטיפיות, ניתן, אולי, לפרוץ מכוחו של תאור אכספרסיוניסטי (א. אפלפלד), של תאור המטפל בדרכי התמודדותו של היחיד, תוך חשיפה ואיפיון של תווי אישיות אינדיווידואליים. חשיפתו של תהליך הפנמה כזה נמנע בדרך כלל מדמויותיו של שמאי גולן, ולפיכך, כאמור, מנוע גם הקורא מהחשפות אל התהליך.
            באשר לטיבעה של הוויית הקיום האחרת, עימה מתמודדות הדמויות, הרי היא ממוקמת בשתי תקופות היסטוריות – תקופת ההעפלה וזמני מלחמות ישראל. "השיבה", "צו קריאה", "עשרה סנטימטר עפר" מתוך הקובץ "המארב" והסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן" מתוך הקובץ "חופה" מגלים את הדמויות מתוך סיטואציות אופייניות למצב של מלחמה. איתן ("השיבה") מתגלה בעיצומו של תהליך השתקמות מפציעתו, אורי ("צו קריאה") מנהל את הקרב האחרון על כיבוש הכותל המערבי, הקרב האחרון לפני הניתוק המקווה מעברו הגלותי. נחום ("עשרה סנטימטר עפר") נחשף בנסיונו להדוף את רגעי השממון שבהפוגת הקרב. ברוך ניילבן ("הסתלקותו של ברוך ניילבן") מייצג לא את הלוחמים, כי אם את אבותיהם, המנסים לשווא להחלץ מאשם כבד, על שדחפו את בניהם אל פציעתם או אל מותם, דחפו, כיוון שלא מנעו. לא מנעו, בגלל פחד הקיום וחוסר-האונים שנטעו בהם אימי השואה.
            אלו סיפורים ריאליסטיים, וכוחם בבניית תמונות מצב הפורצות את סד הזמן הקונקרטי, אליו כבל המספר את דמויותיו. התמקדות התאורים בעיצובן של פרסונות המתייחדות באופן בו כל אחת מפנימה את הארועים החיצוניים, היא שמעניקה את האיכות האותנטית לפיתוח פרובלמטיקות די שגורות. כך, למשל, בסיפור "צו קריאה" בו מעמת המחבר בין אורי, שעברו נטוע באימי השואה, לבין מינץ, שנולד מתוך עפרה של הארץ, שאת מלחמותיה ניצטוו שניהם לנהל שכם אל שכם.
            מלחמה אחת מבדילה בין אורי למינץ, מפרידה ביניהם, הופכת אותם למתחרים על בעלות: מלחמת השיחרור, שממנה נעדר אורי. המלחמה המשותפת – מלחמת ששת הימים, אליה נקלעים שני החברים, יוצרת התהוותו של מאבק גלוי בין השניים. איכותו המיוחדת של הסיפור ביצירת ריאליזם מקאברי עד כדי אבסורד. הדרך שבה בחר שמאי גולן להוליך את שתי הדמויות אל הקרב הגורלי על הכותל ועל זכות הקניין והשייכות, נחה כל העת על הגבול הדק שבין מציאות חיצונית למציאות נפשית, בין תאור ריאליסטי לתאור פנטסטי. הדרך שבה נושא אורי את מינץ בין הכדורים, היא ממשית. גם מותו של מינץ בהיותו נישא על גבו של אורי, הוא מוות ממשי. חוסר יכולתו של אורי להשלים עם מות חברו-מתחרהו, רצונו העז להוכיח את עוצמתו של הקשר בינו לבין הארץ שעליה ביקש מינץ לקחת חזקה בלעדית, אלה התנאים המאפשרים היווצרותה של סיטואציה בעלת מימד סימלי. נכון, שמאי גולן כמעט שאינו מותיר משמעויות בשוליים. המשמעויות מרוכזות, ברורות וגלויות, כאשר הדמויות נחשפות במידה רבה, לפי מה שהן נועדו לייצג במסגרת פרובלמטיקה חברתית-לאומית מגמתית למדי. כך, למשל, מאופיין מינץ לפי מה שמשתמע ממשפטיו כמו – "הגרמנים הוכנעו, אורי – יוזק ידידי", טפח לו מינץ על כתפו, "וארצם חולקה, וארץ ישראל רחוקה ולכאן לא יבוא עוד המוות. כי לוחמי מלחמת השחרור מתו למענך, יוזק... כדי שהארץ תוכל לקלוט אתכם הפליטים המגיעים משבעים גלויות. אנחנו שפכנו דמנו למען הארץ הזאת ואתם, אומר אני לכם, אל תהפכו אותה לדיר-חזירים במעשי הסחר-מכר החזיריים שלכם". (עמ. 61). ואילו אורי, מסומל בתאורי מאבקו כמו בקטע – "ואפשר שרצונו של מינץ ידידי יתגשם הלילה ואורי יהיה בין המגשימים. הגבעה של אורי "זכרון" שמה, וכבר נכבשה לפני עשרים שנה בדמם של מינץ וחבריו, ועתה היא נכבשת והולכת מחדש עם כל עדות נוספת מן השואה". (עמ' 66).
            שלושה סיפורים מתוך הקובץ "המארב" עניינם במעפילים. שלושת הסיפורים מופיעים בקובץ בזה אחר זה: "השעור בקפא"פ, "הקרב האבוד", "החולה". דמויות אחדות, מן המרכזיות המופיעות בסיפורים, מופיעות בשלושתם ובכך נוצר הרושם כאילו היו שלושה פרקים המרכיבים מסכת בדיונות אחת. "השיעור בקפא"פ", מטפל באופן שבו מכשירים בני הארץ את ניצולי השואה לעליה הקרובה לארץ ישראל. "הקרב האבוד" מציג את הרגעים הדרמטיים, שבהם תלמידי השעור בקפא"פ, בהדרכתו של אמנון, שליח העליה, מנסים ליישם לראשונה את התרגילים שלמדו: ההגנה על חלום העליה המתנפץ לנוכח הצי הבריטי, שאינו מאפשר את עגינת אוניית המעפילים בחוף מבטחים. "החולה" מחזיר את הקורא אל פולין, אל המקום שבו מרוכזים יתומי המלחמה, והוא עושה, בדרך שעושה שליח העליה אל ליבו החשדני של אחד הילדים, שהוא גם המספר.
            שלושת הסיפורים דנים בפרובלמטיקה היסטורית ידועה, והם כמעט אינם מוסיפים דבר על הידוע. גם כאן, אולי, ההיצמדות לתאורי מציאות, מגבילה אפשרות חשיפה אותנטית של הנפשות הפועלות.
            עימות אחר שאותו יוצר שמאי גולן באחדים מסיפוריו הוא בין דור המגשימים לבין דור הבנים, שקיבל את קיום המדינה כעובדה. הבולט בסיפורי העימות, נושאי אופי זה הוא "ברושים בשלכת", המצוי בקובץ "המארב". במרכזה של העלילה, דמותו של בהרב, ממיסדי אחד המשקים הראשונים בשרון. תווי האכזבה, התלישות, הניכור, כל אלה יוצרים גם בסיפור זה דמות של אנטי-גיבור. רושם זה מתחזק כאן, בעיקר לאור תאור העבר המפואר המועלה מתוך זכרונו של בהרב. הזכרונות נועדו לחזק את רישומו של מצב החנק הפנימי, של הסיטואציה המשברית שמתוכה נחשפת דמות זו בהרב מתגלה מתוך מציאות חיים מידרונית. הוא מואר על ידי מחברו כשהוא נמצא בשלהי חייו, ואפילו לנוח על זרי דפנה של פועלו בבנין הארץ לא ניתן לו. תוויו העיקריים של בהרב מאופיינים בתאור קשריו עם בני הקיבוץ ועם בני ביתו. עיקרן של מערכות היחסים הללו בקונפליקט בין בהרב לסביבתו.
            תכניו של הקונפליקט שבלונים למדי. גם בסיפור זה מונחות הדמויות כולן, מכוחו של מסר חברתי-לאומי, אותו נועדו לסמל במעשיהן ובדיבוריהן. שרונה, בתו של בהרב, היא ובני ביתה, מסמלים את התכחשותו, או נכון יותר, את חוסר רגישותו של דור הבנים אל ערכי ההקמה והבניין, שהינחו את מעשי האבות המייסדים. אל עובדת עקירתה של שרונה לירושלים, מתווספת עובדת עזיבתו של אחיה לפאריס. שתי עובדות מציאות שנועדו לעגן את המצב הבעייתי בתופעות מוכרות, בנורמות התנהגות ארכיטיפיות. את פני החיים החדשים בתחומי הקיבוץ, פנים אליהם מתקשה בהרב להסתגל, מייצגים הצעירים, מי שנותרו בקיבוץ, לנהלו על פי דרכם המתעלמת ממועקת האבות. המועקה נוצרת בעיקר מתפיסת האבות את עצמם כבלתי מועילים, כדמויות שוליים המונחות בידי מי שלא ידע את חשיבות מפעלם לאמיתו. "אנחנו עוסקים בבעיה עקרונית, ובתור שכזו אין מקום לסנטימנטים. במוסדות הוחלט, שלא ניתן יד לקעקע את היסודות המקודשים, שעליהם חונכנו ויתחנכו בנינו", כך מוישלה, באסיפת הקיבוץ, הדנה בבקשתו של בהרב לעזוב את המשק. נסיון העקירה של בהרב, גישושיו הראשונים לעשיית צעדים ראשונים מחוץ למסגרת הקיבוץ, אלה פורצים את דפוסי התכנים הצפויים, הם שמציגים את דמותו של בהרב ואותה בלבד, באור אותנטי. תאורי מסעו הקצר אל אזורי חיים שהם כגלות, הינם תאורים ריאליסטיים הנזהרים ממימד פאתטי ובזאת כוחם. דמותו של בהרב נוגעת בקורא, מעוררת את רחמיו עליה.
 
ארוס ימציא את הפתרון
            כפי שציינתי בראשית המאמר, מאופינות דמויותיו של שמאי גולן כאנטי-גיבורים. לשווא מבקשות הדמויות להינתק מזהות שהיא טראומטית ביסודה. התפקיד שאותו מועיד שמאי גולן ליחסי אישות בולט כמעט בכל סיפוריו. הנסיוןליצירת קירבה אינטימית, ליצירת חיים חדשים, מוצג בסיפורים כפיתרון דחוק, שאף הוא נועד לכשלון.
            נסיון כזה מהווה את מרכזה של הנובלה "חופה". "חופה" עשויה כשני מונולוגים, שתי יחידות סיפוריות נפרדות. את שני המונולוגים נושאות שתי נשים – נירה ואודליה. שתי הנשים קשורות זו בזו מכוחו של יואל. יואל, הוא שהפך אותן למתחרות זו בזו, מתחרות מובסות על ליבו של יואל עצמו – בעלה של נירה, מאהבה של אודליה. המונולוג שאותו נושאת נירה, פותח את הנובלה. המונולוג מנוסח כך, שהקורא מתקשה להחליט באשר לממשות קיומו של יואל, שהוא המאזין, שהתו הבולט ביותר באישיותו הוא הפאסיביות... המונולוג של אודליה מעוצב בגלוי, כדברים אותם נושאת אשה אל אהובה שהתאבד. המונולוג נועד להישמע באוזני הקורא לבדו. יואל מואר על ידי שתי נשותיו בשני זרקורים שונים כמעט לגמרי זה מזה. הזהות בין יואל של נירה לבין יואל של אודליה בתוויו הביוגרפיים בלבד. יואל מוצג כניצול שואה, הנושא על גבו זכרי ארועים שמהם הוא מנסה לשווא להימלט, לקנות לו שורשים תחליפיים במולדת חדשה. לשווא הוא מנסה לשאול שורשים מן הדמויות הנשיות שעימן הוא מבקש להתאחד. נירה, כאודליה, צמחה מתוך אדמת העמק, עמק הירדן. כל אחת מהן ניטעה מקום שאליו נקשר יואל במותו בלבד. כל אחת משתי הנשים מאופיינת מנטאליות שונה. חכמת החיים של אודליה וכן לשונה מאפיינים את המנטאליות המזרחית לפיה חונכה. נירה מסמלת את ערכיה של המנטאליות המזרח ארופית. אביה וסבה הם שכבשו את הארץ בסערה. עשייתם משמשת עדות לכישלונו של יואל, בעיקר בעיני עצמו. עדות לחוסר עשייתו. לדימוי עצמי של עלוקה, דימוי שאינו מרפה ממנו. איכותה של הנובלה, בהיותה כתובה בלשון חיה מאד, קולחת, היוצרת קשר מיידי ובלתי אמצעי בין הדמויות הדוברות לבין הקורא. הליקוי המרכזי מצוי באופן שבו מפותחים תכני המונולוגים, באיפיון הסיבות שבגללן נמצאו שתי הנשים אבודות ביואל, מאבדות אותו כל אחת לעצמה.
כל הסיבות שבגללן מצאה אודליה מקום זמני בליבו של יואל, מקום אותו חסרה נירה אשתו במרוצת שנות נישואיהם, כבולות לאיפיונים פסיכולוגיסטיים שחוקים. טראומת השואה הרודפת את יואל נמצאת, בסופו של דבר, שולית לעומת הסיבה הטריוויאלית שמקורה בתחושת ההיזנחות על ידי אשתו בעיקר בגלל הילדים שנולדו להם. גם חוסר יכולתו של יואל לקשור את חייו בחיי אהובתו מוצג כתולדת הפחד להפוך ממושא מרכזי לאהבה לאהוב שולי. יואל מוצג יותר מכל כילד שלא עלה בידו להתבגר. בנובלה זו, כבסיפורים אחרים המצויים בשני הקבצים, מרבה שמאי גולן לעצב תאורי מגע פיסי בין הגבר לאשה. עיצוב כזה בנובלה, נחלץ בקושי מנימת הפאתטיות, המלודרמטיות, מרומנטיות כמעט בנאלית. דווקא בסיפורים הקצרים, מצליח שמאי גולן לטפל בקשר המיני כחלק אינטגראלי מהפרובלמטיקה המאפיינת את הדמויות, ולא כמרקם מילולי פיוטי, הניתק באיזה אופן מהדמות הבידיונית החד-פעמית.

 
  ענת לויט שם-אור נולדה בתל-אביב. סופרת, משוררת, עורכת, מתרגמת ומבקרת ספרות