מ.ג.
"קשת", קיץ 1964
 
 
ריאליזם מגובש, אכזר, מפוכח – אלה בלי ספק הנתונים אשר זיכו סיפור זה בפרס אשר ברש תשכ"ב, או תשכ"ג – קשה להכריע בנידון משום שבשער הספר צוינה שנה אחת ועל גבי הכריכה שנה אחרת.
מכל מקום – השופטים לא טעו בהעריכם את יכלתו של המחבר לגבש דמויות ולרקום עלילה ולנסח חוויות, דברים שאינם מן המצויים בסיפורת הצעירה – עם כל שהם רצויים, כמובן.
עד כמה יש כאן מן הביוגרפיה ניתן רק לנחש. אולם הדעת נותנת שזה הרבה, נוכח העובדה שהמחבר הוא יליד פולין של שנת 1933, שהגיע לארץ-ישראל של שנת 1947, כלומר לאחר תקופת השואה.
גיבור הסיפור הוא ילד שעקר מפולין לרוסיה כפליט-מלחמה לאחר פלישת הנאצים. מגבול פולין הוא מגיע עם הוריו ואחותו הפעוטה למחנה של עבודת-כפייה בסיביריה ומשם, עם פרוץ מלחמת רוסיה-גרמניה, לקולחוז אוזבקי, לטאשקנט "עיר הלחם", לבית יתומים-מאב-ואם באותה עיר, לבית-יתומים בפולין שלאחר המלחמה, ומשם (בדרך טהראן?) לקיבוץ. המוות הוא בן-לוויה מתמיד בנדודים אלה. הוא מתחיל מיד עם פתיחה, בשעה שחתול-השעשועים של הילד נרמס באופנועי הפלוגה הגרמנית הפולשת לעיירה; ואחר-כך, מיד אחר-כך, יורה החייל בעל המדים היפים בקבצן העיירה והורגו רק לשם הבידור שבמלאכה.
מרגע זה המוות הופך להיות בן-לוויה קבוע של הילד. בני-משפחתו נושרים לעיניו אחד-אחד, כעלים כומשים בלא עת הניתקים בעצב מאילן-החיים. תחילה גוועת סבתו, מיד לאחר חציית הגבול, ויחד אתה אובדים לנצח כל הפריטים שהיו אי-פעם עיירת-מולדת, סביבה אתנית, שרשי משפחה מסועפת, באחת – העולם של אתמול. עולם המחר – בדמותה של האחות הפעוטה, הנישאת-על-ידיים, בשבעת מדורי הגיהנום של נדודי פליטים מגבול פולין עד ערבות השלג הסיביריות – שוקע כעבור זמן לא רב. נותר רק ההווה הקר, העגום, שכולו מדווים ורעב ופרך וכיעור וכזב; כזב ארץ-המחר הטובה. תיאור מותה של חנה'לה הקטנה הוא אחד הדפים עזי-הרושם ביותר בסיפור זה, שלא מעטים בו המעמדים הקודרים, הנוגעים-ללב.
בדרך מסיביריה לטאשקנט, מגורש ככלב-הפקר משערי בית-החולים, באמצע הרחוב, מוציא את נשמתו גם אביו של הילד-הפליט. גבר שאמנותו באלוהים לא עמדה לו להצילו; אב שאמונתו האיתנה מתה בלבבו משנאלץ להתכחש לבנו המוכה לעיניו, לפי שנסע הילד ברכבת הסובייטית בלי כרטיס, מאחר שדמי כרטיס לא יכול האב לשלם. עוד נמוך מזה בסולם הקיום, שאי-אפשר לקרוא לו חיים, הולכת לעולמה האם – בביקתת-חימר של קבצנים, בשולי השוק, מתבוססת בחלאתה שלה, מוכת דיזנטריה, כפן ודווי וטרופת-בינה.
מעתה נותר חיימק, הוא גיבור הסיפור, לבדו בעולם, נאסף אי-כך לבית יתומים של פליטים, שיש בו לפחות לחם; בכך שפר גורלו של היתום-משני-הוריו מגורל היתום שאחד מהוריו בחיים, שכן לזה אין מקום ולא תקוה לקורת-גג ולפרוסת לחם-עוני.
סכימתי למדי הוא פרק הסיום, שבו מוסבר איך נפגש הנער-הפליט עם שליח מארץ-ישראל ומחליט ללכת אחריו.
דרך-כלל ניתן לומר כי כוחו של המספר בתיאור ישר, ללא עקיפי "ליריקה" ו"מעמקי" פסיכולוגיה. את אלה מנסה הוא לתת בצורה של תיאורי חלומות משוחזרים, שרובם אינם מוסיפים ואינם נחוצים.
 
מ.ג.