משה גרנות
"רגב אדמה כמשל"
מאזנים, יוני 2006, מרץ 2007 (?)
 
 
 על ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם סופרים", אסטרולוג, 2005, 462 עמ'
 
            אחת הסיבות (מני רבות), בשלהן שמחתי לקרוא את דבריו הרהוטים של שמאי גולן בספרו "מסעותיי עם סופרים" היא ההזדהות המוחלטת שלי עם הבעת התודה הכנה שלו כלפי אלה שקלטו אותו בארץ. אין לו טרוניה על הדי די טי, ואין קינה על שפה ותרבות שהוצנעו – הוא אפילו סולח לשליח העלייה שדרש ממנו עם עלייתו לאוניית מעפילים, להיפטר מיומני הנעורים שלו, שהיו כל-כך יקרים לו, והיו למעשה כל רכושו על פני האדמה. גולן, ניצול שואה, שחווה על בשרו גם את "הגאולה" הקומוניסטית (בסיביר!), מחזיר אהבה לאנשי רמת הכובש המסורים, שפרשו זרועותיהם וקלטו אותו בצעדיו הראשונים בארץ. מאוד התרגשתי למקרא הדברים (ע' 351-338), כי גם לי יש אותם רחשי לב כלפי אנשי העמל שקלטו אותי והעניקו לי "מעוניָם הרב", כדברי המשורר, את הכוח להתמודד עם העולם החדש שניגלה לי בארץ. כשהמראיין (אהוד בן-עזר) מעיר לשמאי גולן שהוא היה היחיד שלא התלונן על קליטתו מבין כל המשתתפים בדיון בתכנית רדיו שדנה בנושא, הוא מיהר להביע הבנה לאלה הטוענים לקיפוח (ע' 438-436), הבנה, שלי אישית, כמי שחי במעברה ו"אכל את כל הקש" ש"המקופחים" מנופפים בו, היא קשה לעיכול: אנשים הגיעו בלי שפה, בלי רכוש ובלי מקצוע, לא הספיקו לתרום דבר למדינה, ובמשך עשרות שנים טוענים לקיפוח עם אקורדים קשים של גזענות ("אשכנאצים!", "אשכנזים לבוכנוואלד!" היה מרוח על קירות "הבימה", על אנדרטאות ועל קירות בתי כנסת*). עמדתי זו איננה מונעת את הערכתי העמוקה למי שמוכן להבין ולסלוח.
            התפעלתי מהספיגה התרבותית הרחבה שבאה לידי ביטוי בספר, עליה ניתן ללמוד מתוך הכתבות הרבות על המיגוון הרחב מאוד של סופרים הנידונים בהן. שלונסקי בזמנו המשיל את סופר האמת לרגב אדמה הסופג את הגשם, בניגוד לאלה הדומים למרצפת בטון – ל"בלטה" שהגשם רק שוטף אותה ואיננו חודר פנימה. הספר שלפנינו מראה עד כמה שמאי גולן הסופר, שהעשיר אותנו ברומנים מפעימי לב, באנתולוגיה על השואה, ברדיו דרמות ובתסריטים – עד כמה הוא דומה לאותו רגב אדמה, עליו דיבר שלונסקי.
            באחת המיניאטורות של ג' שופמן, "קריטריון", הוא מציע לראות ביוצר, במשורר, את בר-הסמכא באשר להערכת כתיבתם של עמיתיו. אינני יודע אם הקריטריון הזה תקף לגבי רוב היוצרים, שכן, על הרוב, כגודל היצירה – כן גודלם של יצריו של היוצר, ובוודאי גדול הוא יצר הקנאה. אבל נראה לי שלגבי שמאי גולן קלע שופמן "בול": הדברים נכתבים בשובה ונחת, תוך הבחנה של דקויות, שממש מאירה את עיניו של הקורא בעל החך. עם הרבה מאבחנותיו ממש הזדהיתי (למשל לגבי דבריו על תומס מאן, בקט, סארטר קאמי, הנרי מילר ועוד רבים). הוא גם עורר בי חשק לקרוא סופרים שלא הכרתי, כדוגמת ניקולאי לסקוב, שאשמח מאוד לערוך עימו הכרה בעקבות קריאת הרשימה עליו. רבים מהסופרים העברים, שכתביהם נידונים בספר, הכרתי אישית, וחלק מהם אפילו ראיינתי, ואף על פי כן, קריאת הכתבות עליהם הוסיפה לי נקודות מבט שלא הייתי מודע להן.
            רשמי הביקור בפולין ב-1991 – "טרבלינקה יוק" (ע' 310-300) פורשים בפני הקורא את חוויותיו של ניצול שואה העומד מול הווה בלתי נתפס: לא רק שאין זכר ל-10000 היהודים שחיו בעיירת הולדתו, אלא שאפילו בית הקברות היהודי נמחק מעל פני האדמה, ותושבי העיירה המעטים היודעים דבר מה על היהודים שחיו שם דורות על גבי דורות מצדיקים את העונש שנחת עליהם, שהרי הם הרגו את אלוהים...
            כידוע, בין שאר התפקידים הבכירים בשדה התרבות שמילא שמאי גולן, שימש גם כיו"ר אגודת הסופרים. הקורא את דבריו על התקופה ההיא (ע' 371 ואילך), איננו יכול אלא לקנא במצבה ומעמדה של האגודה אז לעומת מצבה ומעמדה היום, כשיש שתי אגודות יריבות, ושתיהן יחד אינן מקבלות אפילו חלק מהתקציבים שהתקבלו אז. וכן, שמאי גולן מזכיר בכאב (ובאיפוק!) גם את "המרד" של יעקב בסר, שהביא על מוסד תרבותי מפואר זה כל כך הרבה ייסורים (397 ואילך).
 
 
----------------------
*) ראו ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", 2000, ע' 73-7.
            לא הסכמתי עם המחבר באשר לעניין מצבו הכלכלי של הסופר, שכביכול הציבור צריך להירתם ולסייע בידו לשרוד (ע' 383-380, 391, 393). ראשית, איך יקבעו מי סופר ומי לא? הרי יש עשרות אלפי כותבים בארץ הזאת. ושנית, אם לסופר מגיע, אז למה לא לצייר ולמה לא לפסל, לשחקן? ובמה עדיפים כל אלה על הסנדלר והחייט? ושלישית, אם גאון שירה ותרגום כמו שאול טשרניחובסקי לא סמך על רווחיו מהספרות, והתפרנס כרופא, מדוע שלא יעשה את זה אחרון הגרפומנים? ורביעית, שמאי גולן בעצמו מתאר באירוניה דקה אילו מטומטמים השתתפו בכנס הסופרים של פא"ן במוסקבה (ע' 412-409). הסופרים האלה הם אמנם רוסים, אבל הרי גם לנו לא חסרים דומים להם – הלכאלה צריכה המדינה לסייע כלכלית? הכתיבה היא עצמה גאולה – כך כותב גולן בעצמו (ע' 456), על כן, מדוע לצפות שהיא תבוא מהממסד?
            הספר מלא וגדוש, ולא נגעתי ברשימה קצרה זאת אלא באפס קצהו. אתעכב רק על עוד עניין אחד: המחבר מנתח בפרוטרוט את יצירותיהם של גאוני הספרות הרוסית הנגועים באנטישמיות גסה, הגורמת להם לעצב דמויות (של יהודים) בצורה כל-כך שטחית ושטוחה. המחבר מחפש את מקורות האנטישמיות הזאת בכתביהם של הסוציאליסטים האוטופיים הצרפתים, ובכתביהם של הפילוסלאבים הרוסים. אפשר להוסיף עליהם כהנה וכהנה גאונים שנימות אנטישמיות בכתביהם, כמו שקספיר ודיקנס, ומי לא? אלא מסתבר שאנחנו איננו יותר טובים: עגנון, גאון הפרוזה שלנו, חתן פרס נובל, כתב על גויי אירופה בצורה הרבה יותר בוטה מגוגול, מטורגנייב ומדוסטוייבסקי. בסיפורו "האדונית והרוכל" – הגיבורה הלני, שהיא סמל לאירופה, מתוארת כערפד, כקניבלית, שאיננה מסוגלת לאכול דבר מלבד בשר אדם היא אכלה את בעליה לפני שהגיע היהודי אליה, והייתה אוכלת גם אותו, לולא האמונה שהצילה אותו מסכינה ומשיניה (כידוע, דת ישראל "הצילה" את המאמינים מהגזירות, מהפרעות ומההשמדה במלחמת העולם השנייה!). הגויים בסיפוריו של עגנון נושאים עימם את נגע היצרים האפלים מדורי דורות, הם חיות אדם, המחוללים זוועות מתוך טמטום חושים, הם הלומי שיכר, ורציחות המוניות הן עבורם הכרח קיומי. אין בכל היצירה הרחבה של עגנון אפילו דמות אחת של גוי שהיא חיובית (להוציא, אולי דמותה של בריגיטה שימרמן בסיפור "עד הנה")*. מגאון כמו עגנון יכלו הקוראים לצפות לראיה קצת יותר מורכבת, כפי ששמאי גולן וכולנו היינו מצפים מהקלסיקונים הרוסים ומגינטר גראס (שלאנטישמיות החבויה שלו מקדיש המחבר מאמר – ע' 40-34 והערה –           419-418).
            "מסעותיי עם סופרים" הוא לא רק ספר מעניין ומועיל, הוא גם בבחינת ספר יען שכל מי שעניין לו בספרים – יודע שהקריאה הראשונית מזמינה עיונים נוספים בו, ורק חבל שהמהדיר לא טרח להוסיף אינדקס לתועלת הלומד והחוקר.
 ---------------------------
* ראו ספרי "עגנון ללא מסווה", 1991, ע' 12-7. 
 
 
  משה גרנות (נולד ב-30 בינואר 1939), סופר, סופר ילדים, מבקר, מסאי, עורך ישראלי.