אפרים באוך*
"באשמורת אחרונה"  -   שורש שמחזיק מעמד מעל לתהום ...
תרגום המבוא למהדורה הרוסית - שמאי גולן
 
 
נושא הרומן של שמאי גולן "באשמורת אחרונה" הוא השואה.  אך לא תמצאו כאן תיאורי רכבות, המובילות את הנידונים למוות לאבדון, או את היהודים במחנות מוות, או את המחכים בפתח הקרמטוריום. אירועי הרומן מתרחשים  בדרכים בהן נדדו היהודים, שבכל זאת ניסו לשמור על צלם אנוש, ביערות בהם העבידו אותם בכריתת עצים, בין  מפולות   קפואות של סיביר, בעבודות פרך עם טוריה באדמה הנוקשה  לא הרחק מטשקנט.... אין כאן רעם של קרבות, ולא האכזריות של חיילים. ולא תמונות  הרצח והדם, הצובעות  את  האדמה -   כל אלה רחוקים מן הקורא. אף-על-פי-כן נשאר הקורא באזור הדממה  של המוות., אזור של גסיסה מתמשכת, של סבל,  של רעב, מחלות, של כיבוי אילם של החיים.   לשואה פנים רבות.
באשמורת אחרונה - רוסית  
    ומראה זה הוא אחד מהם.
                         המלחמה פוגשת את גיבור הרומן בעודו ילד כמעט, שמתבגר לקראת סיום המלחמה. הסופר מתאר, לרוב  , את עולמו הפנימי של הילד, וכיצד דרך נשמתו משתקפים המאורעות החיצוניים. לכאורה , הארועים כשלעצמם אינם כל- כך  חשובים , החשיבות היא ביחסו של הילד אל האירועים, הרהוריו  על המלחמה, על המוות, ואפילו על הוויכוחים בין ההורים בקשר לדת ולאמונה. הזמן ברומן מתפתח בכיוונים שונים ואינו חד-משמעי, אף כי סדר האירועים מתואר באופן כרונולוגי, אך ההתפתחות של המאורעות ניכרת יותר ברגשותיו, ובאנשים  הקרובים לו  המסתלקים מן החיים בזה אחר זה.
מן הראוי לציין את יכולתו של המחבר להשחרר מן "האני" המבוגר, וכול-כולו, מבלי לוותר, מתרכז בעולמו של הנער, אשר עדיין אינו יכול הבין את כל אשר מתרחש סביבו, אלא רק מזווית ראיה של ילד. כל אלה  מתאר הסופר תוך הבאת חלומותיו, תקוותיו, געגועיו של צעיר ושאיפותיו הנולדות גם  מתוך קטעי ספרים שקרא. המודעות  באה אליו גם מתוך הזמן השלם בו היה  חי לפני המלחמה. אבל עולם  זה , שבו ביקש הנער להאמין, לסמוך עליו ולאהוב אותו - נהרס. הוא כבר אינו מוצא עולם זה.  ההווה  מביא עליו  ארועים טראומטיים  המתבטאים בגסיסה ממושכת : נפטרת הסבתא, אחריה מסתלקת מן העולם אחותו הצעירה , ואחריה גם אביו ואמו. הוא מחפש  פיצוי לאהבה ותנחומים שהסתלקו, במראה של נערה בבית היתומים שהוא מתאהב בה, או באחות בבית-החולים, ואפילו במורתו. אך תמונות אלה נעלמות ואינן נשארות אצל הנער חיימק.
                         למרות הסבל, מופיע  גיבור הספר כתופעת טבע שלמה, הפועל ומתנהג על פי חוקים של עולמו הפנימי. הוא בעל החלומות והדמיונות, ואינו דומה לרבים מבני גילו,  כגון אל הנערים המסתובבים בשוק,  שלמדו לגנוב מן המבוגרים  תוך העמדת פנים תמימות. "נער מוזר אתה ", אומר לו הנער הרוסי וואניה, " תמים... חבל עליך. יכולת  להסתדר כאן לא רע".
חיימק אינו מקבל כמובן מאליו את כל אשר הוא רואה סביבו, ולעתים רואה בדברים סמלים שהופיעו כדי שימצא בהם  הגנה והצלה. וכך, למשל,   הוא רואה בשולחן בעל ארבע הרגליים   כמו מבצר שהופיע להצילו , וכך גם  בעצם הלוז שהוא מוצא בחוץ בתוך הערימה,  וכן יחסו כלפי שן הזהב אצל אמו המתה,  או אל עץ התפוזים בעל הענפים הרבים המצויר על בול הדואר. תחושות פנימיות אלה של הצלה, אפילו  המלחמה אין בכוחה לשבור. ובכל זאת עוטפת אותו תחושה של אכזבה עמוקה מבני-האדם  : "אין בעולם אהבה כלפי יתומים".
ועוד דבר מבדיל אותו מן היתומים שסביבו: היהדות , החבויה בראשו , במחשבותיו. הוא זוכר דיבורים ומעשים בבית אבא, זוכר את  החגים הכתובים  בהיסטוריה , המופיעים בכתבי הקודש.
הדפים האחרונים  בספר נושאים מעין גחלת של אופטימיות – העליה לארץ-ישראל. ארץ זו  תרפא אותו מפצעי השואה, תשיב לו אולי את ביתו, ואת הראיה האופטימית על האדם, ראיה שנמחקה בשנות המלחמה.
עם זאת, אין בספר נסיון  לשחזר את נשמתו של הצעיר בתנאים של מלחמה. העיקר כאן הוא הכנות שבה יצר הסופר את הדמות הראשית – נער בן 14, העולה לארץ-ישראל אחרי מלחמת העולם השניה.
"באשמורת אחרונה" איננו רומן פיקארסקי, ולא רומן הרפתקאות בסגנון מודרני ,אלא ספר המתאר קשיות-עורף, ותיאורים  אכזריים של הכוחות הפנימיים, החונקים את הגיבור, בעולם כפי שהוא נוצר בדמיונו של הסופר. לכן זוית הראיה  המיוחדת בתיאר   הארועים.
עולמו של הנער חיימק ניצב לפני הקורא במלוא עוצמתו הייחודית, מתואר באיפוק, בקצב מתון, ומוסיף, ללא ספק , לאיכותו של הרומן.
בעולם מתרחשים ארועים גדולים ונוראים .ובכל אלה, כך או אחרת, יותר או פחות,  נוטל חלק   נער יהודי קטון בפולין, שנזרק יחד עם הוריו  מביתו , מאותו בית שנדמה לו כי הוא  מוגן על ידי הוריו. הוא גורש אל הכפור הממית, אל דרכי הבריחה, האסונות, אל הצרות  והאובדן. לכאורה,   פליט בודד וקטן שאין לא סיכויים, אך הוא בכל זאת מצליח להינצל מתוך נהר המוות , שבו לנצח נשארו אמו ואביו. הוא הופך ליתום ואחד מדיירי בית היתומים בטשקנט, מקלט לאומללים כמוהו, הזוכר בקושי , כעבור עשרות שנים , את הצריפים בסיביר בהם התגוררו  האסירים,  או נדודיהם   כפליטים אכולי כינים המתגודדים בתחנת הרכבת בטשקנט. אך לעולם אינו שוכח את הקול המיוחד מבשר החדשות, שהגיע אליו  אי-פעם מתוך צלחת הרמקול השחור בבית-היתומים : " מדברת  מוסקבה", קולו המפורסם  של הקריין יורי לויתן בן עמו: "המלחמה הסתימה".
 
 
                                                                        תרגום מרוסית: שמאי גולן
 
* המאמר התפרסם בכתב העת היוצא לאור בישראל בשפה הרוסית  "דבר הסופר" ("סלובו פיסאטלה" , גליון חןרף 2004  ), לצד הפרק "קדיש" שתורגם לרוסית מתוך "באשמורת אחרונה" על ידי הסופר כותב הרוסית ולנטין טובלין, שתירגם את הספר כולו.  
עורך כתב-העת הוא הסופר הכותב רוסית ועברית אפרים באוך. הוא גם יו"ר אגודת הסופרים כותבי רוסית בישראל, ויו"ר התאחדות אגודות הסופרים בישראל.