מאמרים על "חופה" (נובלה ושלושה סיפורים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד–1983, הדפסה שניה – 1990
ועל "המארב" (סיפורים), הוצאת "ספריית "תרמיל", משרד הבטחון – ההוצאה לאור תשמ"ג-1983
 
 
 
 
כללי
 
פרופ' גבריאל מוקד:
"הערות בעניינים של סיפורת – בחותם הריאליזם", על שמאי גולן,
"עכשיו" 49, אביב תשמ"ד - 1984.
מתוך הנחה כזאת יש להתיחס גם לספריו הנוכחיים של שמאי גולן ('חופה' ו'המארב'). אלה הם סיפורים ריאליסטיים-פסיכולוגיים אמינים מאוד, שהמרחק בינם לבין ריעיהם מפרי-עטם של מספרי "מרכז-המיגרש" נצטמצם מאוד. הללו נקטו נימה ריאליסטית-מטאריאליסטית, שהתקרבה להווה פסיכולוגי ממשי של יום-יום, ואילו פרוזאיקן כשמאי גולן חיזק את כתיבתו, העצים את כלי-תפישתו, ודרגות-סיפורת שונות החלו, כביכול, להתקרב זו לזו בשדה האקטואליה הישראלית החיה על המתחים והלחצים העצומים שלה.
ולעיצומו של דבר (כלומר למיקומה של האינדיבידואליות שבמסַפר שלפנינו): הרי זה מסַפר עם להט קפדני ומרוסן משל עצמו, שניסיון חייו מנופי תקופת-שואה, בין האחריות של החוויה ה"גברית" הישראלית וכלה במאבקו על הנוסח הספרותי, נתגבש, כביכול, כאן בנוסח של יצירתו דהאידנא, בכל הַמַתָן הצנוע והרחוק מיומרות מופלגות.
 
 

על "המארב" ו"חופה"
 
אהוד בן-עזר:
"לבוא חשבון עם העבר", על "המארב" ו"חופה",
"הארץ" 9.3.1984
 
המארב, סיפורים מאת שמאי גולן
ספריית תרמיל, בעריכת ישראל הר, משרד הבטחון, ההוצאה לאור, תשמ"ג, 171 עמ'
*
חופה, ועוד שלושה סיפורים מאת שמאי גולן
הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד, 168 עמ'
 
בסימן של פצעים פתוחים, כפצעי גיבורו ברוך ניילבן בסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן" מתוך הקובץ "חופה" – עומדים גם רוב סיפוריו האחרים של שמאי גולן בשני הקבצים שנזדמנו לצאת יחד באחרונה, "המארב", בהוצאת "ספריית תרמיל", הוא מיבחר של אחד-עשר סיפורים מתקופות שונות, ובהם גם מתוך הרומאן "מותו של אורי פלד" – שחלקם הותקן מחדש לצורך מהדורה זו, ואילו "חופה" הוא קובץ סיפורים חדשים שבמרכזו עומדת נובילה קצרה, בשם זה, ואליה נוספו שלושה סיפורים, קצרים עד קצרצרים.
שמאי גולן נולד בשנת 1933, בפולטוסק שבפולין. שנות ילדותו עברו עליו תחת הכיבוש הנאצי ובברית-המועצות. בשנת 1947 עלה לארץ, בעלייה הבלתי-ליגאלית, נתפס והוגלה לקפריסין. אחר-כך התחנך בקיבוץ רמת-הכובש, שירת חמש שנים בצה"ל, אף כקצין בצבא-קבע, והלאה – מסלול ישראלי, אולי פחות יוצא-דופן: בוגר החוגים לספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, הוראה, שליחויות למכסיקו ולארגנטינה, ניהול בית-הסופר בירושלים מראשיתו,ולאחרונה – יו"רות אגודת הסופרים העבריים.
במקביל, חוזרות תחנותיה הראשונות של הביוגראפיה שלו, כמעט ברוב סיפוריו שבשני הקבצים הללו. נפתלי, ב"מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי", אורי פלד, בקטעי-הסיפורים "במארב", "צו-הקריאה" ו"עשרה סנטימטר עפר", יצחק סוקולניק ב"הגבעה", יהודה ב"השיעור בקפא"פ", נוסעי אוניות המעפילים ב"הקרב האבוד", הנער המספר ב"החולה", יואל גרינברג-שילוני ב"החופה" וברוך ניילבן ב"הסתלקותו של ברוך ניילבן" – כולם נולדו מחוץ לישראל, סבלו, הושפלו ובנס ניצלו מרציחתם בידי הנאצים; רובם – משפחותיהם הושמדו, הם עלו לישראל לאחר השואה, ואחרי שנשאו להם נשים, שרובן מבנות-הארץ, שב העבר והיכה בהם כפצעים פתוחים, והביא כמעט כל אחד מהם אל סף של מוות, אובדן וטירוף, תוך עירעור כל מערכת יחסיהם השבירה, הרעועה, עם סביבתם הקרובה והיותר-רחבה גם-יחד, וזה תוך הרגשה גוברת והולכת של זרות, ניכור וכישלון גמור בהגשמה עצמית כלשהי, מקצועית ומשפחתית כאחת.
גורל ואופי
המפתח האוטוביוגראפי, או הדיבוק הביוגראפי שרודף את סיפוריו של שמאי גולן, בהעניקו לגיבוריו שוב ושוב את חוויית הכישלון הגמור שבהתגברות על הטראומה של היותם ניצולים-בילדותם מהשואה – הוא הסבר כה מתבקש-מאליו לעולמו הספרותי, עד שיותר משאתה מתפתה ללכת בעקבותיו, אתה מתפתה שלא ללכת בעקבותיו; שהרי אם אמרת שסיפור-המסגרת, האוגד או עולה מרובם של הסיפורים, מושפע מסיפור-חייו של הסופר-עצמו, עדיין לא אמרת בכך דבר שאינו נאמר במפורש בסיפורים עצמם, ובכיתובים שעל-גבי הקבצים המודפסים.
ילדות-בשואה אינה דווקא מירשם בדוק לנטיות של הרס-עצמי והתאבדות. דומני, כי יש מחקרים המוכיחים שרצון-החיים שפועם באנשים שניצלו מן השואה הוא לעיתים חזק יותר, נחרץ יותר, מזה שקיים אצל אנשים שגדלו בשלווה יחסית, וכמו לא עמדו מימיהם בפני גירוי אכזרי, טראומטי, של סיכון חייהם, כבמלכודת-עכברים. מצד שני, תופעות של הרס-עצמי ונטייה להתאבדויות, על רקע החיים הישראליים, אנו מוצאים גם אצל גיבורים ספרותיים שנולדו בישראל ובדמיונם-היוצר של סיפורים מבני-הארץ. על כן תהא זו טעות, אם כי הסבר קל ונוח ומאין-כמוהו – לפרש את גורל גיבוריו של שמאי גולן כמותנה אך ורק על-ידי עברם ועברו של מספרם גם-יחד.
מהו, איפוא, ההסבר? – דומה, שקיים בסיפורים צירוף של גורל ואופי גם-יחד. גורל הוא נסיבות חיצוניות המעמידות לעיתים באור מאקאברי את הכריותיהם של הגיבורים: מותו של אורי פלד במלחמת ששת הימים, נכותו הקשה של שאוליק, בנו של ברוך ניילבן, במלחמת יום כיפור, שני סיומים אשר בהכרעות אחרות לגבי דרך-חיים, אולי לא היו מתרחשים. אך אי-התרחשותם פירושה היה – נטישת ישראל, הליכה לגולה כך שגם הגורל הוא פרי הכרעה אישית, והכישלון, ובייחוד המוות, אינו רק פרי נסיבות חיצוניות אלא הגיבורים כמו הולכים לקראתו.
מהו אותו אופי, אותה אישיות, הגורמת להם לרצות להיכשל, לדבוק בעבר כדי להחריב באמצעותו את עצמם בהווה?
דומה, כי אחד המפתחות מצוי בסיפור צדדי-לכאורה, ולא מן הטובים שבשני הקבצים, "שנת השתלמות" מתוך הקובץ "חופה"; מסופר בו על מורה בבית-ספר תיכון, אלכסנדר קדם שמו, שעברו, לשם שינוי, אינו קשור דווקא בשואה. בעצם, איננו יודעים דבר על עברו. והנה, יום אחד, לאחר חמש-עשרה שנות הוראה, הוא נוטש את תל-אביב ועולה לירושלים, להרחיב דעת באוניברסיטה. תוך כדי התפתחות הסיפור חל קרע בינו לבין אשתו ובתו, וסופו שהוא נשאר בודד בירושלים, ונעשה מנהל מפעל ספרותי-חינוכי גדול של האוניברסיטה, יושב במשרדו, על כורסת מנהלים: "המוספים וכתבי-העת נערמו על המדפים. והיוצרים הצעירים, המשכימים לפתחו, מציצים בהם ביראת כבוד. מחייכים. רומזים בגאווה שאף הם שותפים לתוכנם של כתבי-העת. ומבקשים סיוע ממר קדם. מגיע להם. מספרים, משוררים, ציירים. לא למען עצמם הם מבקשים. חס וחלילה, רק למען ילידי רוחם. שהרי כשרונם בלתי מעורער. נכונים להוכיח. אף ג'ויס היה זקוק לתמיכה. ופרוסט. ואפילו עגנון שלנו. ואלכסנדר מחייך ומבטיח. בקיא הוא בצרותיהם. שואל לבתי-דפוס, לחוזים עם מו"לים, מזהיר מפניהם, וכששואלים אותו מניין לו הבקיאות הוא רומז על ספרו. שולף אותו בזהירות ממגירת שולחנו. משפיל את עיניו. אף הם משפילים את עיניהם. מתוודים שלא קראו. לא, לא שמעו. מר אלכסנדר קדם סופר. פלאי-פלאים. מי היה מאמין. הנה כל התקציבים בידיו והוא יוכל לפרסם כל חודש ספר חדש. הוא משיב להם בקול צחקוק. רק עיניו נשארות עגומות. אינו מספר שחדל לכתוב. ששולחנו שמם. שעזב את ביתו בשפלה. שדירתו בירושלים משמשת לו מקום לינה. קן תאוות. מקלט לילה." (שם, עמ' 155-156).
התיסכול העמוק אינו נעוץ איפוא רק במה שהיה שם, לפני העלייה, אלא בחוסר היכולת להגשים עצמו במלואו כאן, ובהרגשה שהחיים חולפים מבלי שהדבר האמיתי מתרחש. העבר משמש מעין אליבי שלא לחיות ממש את ההווה. הגיבור, פליט-השואה ברוב הסיפורים, אינו מצליח ליצור קשר בר-קיימא עם אשתו בת הארץ ואף לא עם ילדיו שנולדו כאן. כך יואל, הבנקאי הטברייני, הנער שצימצם עצמו עד לממדי תולעת כדי לברוח מן המגף הגרמני הרומס אותו בפולין, אינו מצליח ליצור קשר אמיתי עם אשת נעוריו ועם ילדיו, אף לא עם בנו-בכורו, און, הנראה לו זר בישראליותו המופגנת. אך גם עם אהובתו, ילידת בגדד, אינו מצליח ליצור קשר אמיתי. לכאורה זכרון פרעות ראשיד-עלי בבגדד, ב-1941, שמונח ברקע ילדותה-שלה, מקשר ביניהם. שניהם פליטים-לשעבר, זרים לעומת משפחתה הראש-פינאית הוותיקה של אשתו, אך לשווא. יואל מטביע עצמו לבסוף בכינרת. יותר מדי נטמע בישראליות שמסביבו, בכדי לשאת באומץ את עברו ולא להתכחש לו, יותר מדי הוא שקוע בעברו – מכדי לזנוח אותו כליל ולהגשים עצמו כישראלי שכולו תקווה, חטוף ואכול והגשם את עצמך על פי מיטב כשרונך וכוחך ליהנות מן החיים.
כללי המשחק
אל בעייתיות דיבוקית זו, שהגיבור של שמאי גולן אינו משתחרר ממנה, מצטרפת חולשה נוספת, והיא הדידאקטיות שבכתיבה. רוב הסיפורים בנויים כמין משוואות מוסברות היטב, עלילתית ורעיונית גם יחד. לכל פעולה יש סיבה מוצדקת, שניתן לשערה בתחילה או להיווכח בה בסוף הסיפור. העבר מסביר את העבר. העבר מתנה את ההווה. ואפילו התפרצותו המדהימה של ברוך ניילבן מוכה-הגרדת, המזריע במונית את ארוסת בנו הנכה, הסבר רעיוני לה – למען תימשך השושלת של המשפחה מוכת החולי, הפירוד והנכות, שראשיתם בפליטותו של ברוך ניילבן מן השואה. כל הנכר, התסכול והמרירות שרוחשים גיבוריו של שמאי גולן – נוצק אל תוך מסגרות עבריות מאוד, ספרותיות מאוד ומסודרות מאוד, בהגיון ובאיפוק שגם כאשר הם מובילים אל אסון ומוות, הרי אלה אסון ומוות דידאקטיים, רעיוניים, המוכיחים שהסופר אכן הצליח להוכיח את אשר הבטיח לעצמו, ולקורא, בתחילת הסיפור.
דווקא משום המתח העצום של החיים המתוארים בסיפורים – חסרים איזו פראות ופריעת סדרים, תפניות בלתי-צפויות בעלילה, שבהן מורגש כי הגיבורים קיבלו חיים משלהם וחדלו לנהוג על פי תוכנית-האב שהגה להם המספר. אילו השכיל שמאי גולן לשבור את התכניות הספרותיות המעצבות את חיי גיבוריו – היה אולי מגיע לגיבורים חיים ומשכנעים יותר, שאינם רק גזורים ויצוקים, ובכך, גם מצליח לעשות את החשבון העמוק, המתסכל, שיש לאני-המספר שלו עם עברו, עם החברה הישראלית והספרות העברית – ומבלי להיכנע-מראש לכללי-המשחק הנוקשים אשר בסדם הוא שם עצמו, מתוך עבודות-שברצון.

ענת לויט:
"בין עפר לאפר", על "המארב" ו"חופה",
"מעריב", 3.8.1984
 
המארב / שמאי גולן / תרמיל / 1983 / 171 עמ';
חופה / שמאי גולן / הקיבוץ המאוחד / 1983 / 168 עמ'.
 
            שני קבצי סיפוריו של שמאי גולן, "חופה" ו"המארב", מגלים סוללת גיבורים, בעלי תווי זיהוי ברורים, של אנטי-גיבורים, "תלושים" חסרי חוט-שדרה נפשי, גיבורים הנעים בין שתי הוויות קיום קיצוניות, מבלי יכולת לגשר ביניהן או להפריד באופן מוחלט.
            באופן די סכמטי, נחשפות הדמויות, בעת נסיון כושל להתיר את מצוקתם הנפשית. מציאות היונקת את גילויה "מעפרה של ארץ ישראל ומן העפר של שם".
            שם היא מילת קוד, צופן-גלוי, מילת מפתח בלשונן של הדמויות כבלשונו של מספרן. השימוש המרובה במלה "שם", נועד ברוב המקרים שבהם מופיעה מלה זו בטקסט להצפין את חוויית השואה, ממנה מנסות הדמויות להמלט אל חוויה שונה בתכלית – בניית ארץ-ישראל.
            למצער, נמצא המחבר, כמי ש'משתף פעולה' עם נסיונן הכמעט-מתמיד של דמויותיו לשכוח, לחמוק, להתחמק משיבה ריגשית, אל מה שהוא חלק אימננטי מנפשן. התחמקות כזו של המחבר, מקשה על העשרת חוויית המפגש בין הקורא לדמויות הבדיוניות. בקטעים שבהם גובר נטל מראות האימה על תאורי הנסיונות הבלתי נלאים לשכוח, נמצאים התאורים כבולים בסד הריאליזם. קשה, אולי, להודות, אך אפילו ספרות השואה יצרה לה זה מכבר סטריאוטיפים של תאור בתהליך הסבוך של הפנמת מימדיו הקאטסטרופאליים של הארוע ההיסטורי, נקבעו זה מכבר, בדמיונו של הקורא, תמונות המציאות המזוויעה (ק. צטניק). את מימד הסטריאוטיפיות, ניתן, אולי, לפרוץ מכוחו של תאור אכספרסיוניסטי (א. אפלפלד), של תאור המטפל בדרכי התמודדותו של היחיד, תוך חשיפה ואיפיון של תווי אישיות אינדיווידואליים. חשיפתו של תהליך הפנמה כזה נמנע בדרך כלל מדמויותיו של שמאי גולן, ולפיכך, כאמור, מנוע גם הקורא מהחשפות אל התהליך.
            באשר לטיבעה של הוויית הקיום האחרת, עימה מתמודדות הדמויות, הרי היא ממוקמת בשתי תקופות היסטוריות – תקופת ההעפלה וזמני מלחמות ישראל. "השיבה", "צו קריאה", "עשרה סנטימטר עפר" מתוך הקובץ "המארב" והסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן" מתוך הקובץ "חופה" מגלים את הדמויות מתוך סיטואציות אופייניות למצב של מלחמה. איתן ("השיבה") מתגלה בעיצומו של תהליך השתקמות מפציעתו, אורי ("צו קריאה") מנהל את הקרב האחרון על כיבוש הכותל המערבי, הקרב האחרון לפני הניתוק המקווה מעברו הגלותי. נחום ("עשרה סנטימטר עפר") נחשף בנסיונו להדוף את רגעי השממון שבהפוגת הקרב. ברוך ניילבן ("הסתלקותו של ברוך ניילבן") מייצג לא את הלוחמים, כי אם את אבותיהם, המנסים לשווא להחלץ מאשם כבד, על שדחפו את בניהם אל פציעתם או אל מותם, דחפו, כיוון שלא מנעו. לא מנעו, בגלל פחד הקיום וחוסר-האונים שנטעו בהם אימי השואה.
            אלו סיפורים ריאליסטיים, וכוחם בבניית תמונות מצב הפורצות את סד הזמן הקונקרטי, אליו כבל המספר את דמויותיו. התמקדות התאורים בעיצובן של פרסונות המתייחדות באופן בו כל אחת מפנימה את הארועים החיצוניים, היא שמעניקה את האיכות האותנטית לפיתוח פרובלמטיקות די שגורות. כך, למשל, בסיפור "צו קריאה" בו מעמת המחבר בין אורי, שעברו נטוע באימי השואה, לבין מינץ, שנולד מתוך עפרה של הארץ, שאת מלחמותיה ניצטוו שניהם לנהל שכם אל שכם.
            מלחמה אחת מבדילה בין אורי למינץ, מפרידה ביניהם, הופכת אותם למתחרים על בעלות: מלחמת השיחרור, שממנה נעדר אורי. המלחמה המשותפת – מלחמת ששת הימים, אליה נקלעים שני החברים, יוצרת התהוותו של מאבק גלוי בין השניים. איכותו המיוחדת של הסיפור ביצירת ריאליזם מקאברי עד כדי אבסורד. הדרך שבה בחר שמאי גולן להוליך את שתי הדמויות אל הקרב הגורלי על הכותל ועל זכות הקניין והשייכות, נחה כל העת על הגבול הדק שבין מציאות חיצונית למציאות נפשית, בין תאור ריאליסטי לתאור פנטסטי. הדרך שבה נושא אורי את מינץ בין הכדורים, היא ממשית. גם מותו של מינץ בהיותו נישא על גבו של אורי, הוא מוות ממשי. חוסר יכולתו של אורי להשלים עם מות חברו-מתחרהו, רצונו העז להוכיח את עוצמתו של הקשר בינו לבין הארץ שעליה ביקש מינץ לקחת חזקה בלעדית, אלה התנאים המאפשרים היווצרותה של סיטואציה בעלת מימד סימלי. נכון, שמאי גולן כמעט שאינו מותיר משמעויות בשוליים. המשמעויות מרוכזות, ברורות וגלויות, כאשר הדמויות נחשפות במידה רבה, לפי מה שהן נועדו לייצג במסגרת פרובלמטיקה חברתית-לאומית מגמתית למדי. כך, למשל, מאופיין מינץ לפי מה שמשתמע ממשפטיו כמו – "הגרמנים הוכנעו, אורי – יוזק ידידי", טפח לו מינץ על כתפו, "וארצם חולקה, וארץ ישראל רחוקה ולכאן לא יבוא עוד המוות. כי לוחמי מלחמת השחרור מתו למענך, יוזק... כדי שהארץ תוכל לקלוט אתכם הפליטים המגיעים משבעים גלויות. אנחנו שפכנו דמנו למען הארץ הזאת ואתם, אומר אני לכם, אל תהפכו אותה לדיר-חזירים במעשי הסחר-מכר החזיריים שלכם". (עמ. 61). ואילו אורי, מסומל בתאורי מאבקו כמו בקטע – "ואפשר שרצונו של מינץ ידידי יתגשם הלילה ואורי יהיה בין המגשימים. הגבעה של אורי "זכרון" שמה, וכבר נכבשה לפני עשרים שנה בדמם של מינץ וחבריו, ועתה היא נכבשת והולכת מחדש עם כל עדות נוספת מן השואה". (עמ' 66).
            שלושה סיפורים מתוך הקובץ "המארב" עניינם במעפילים. שלושת הסיפורים מופיעים בקובץ בזה אחר זה: "השעור בקפא"פ, "הקרב האבוד", "החולה". דמויות אחדות, מן המרכזיות המופיעות בסיפורים, מופיעות בשלושתם ובכך נוצר הרושם כאילו היו שלושה פרקים המרכיבים מסכת בדיונות אחת. "השיעור בקפא"פ", מטפל באופן שבו מכשירים בני הארץ את ניצולי השואה לעליה הקרובה לארץ ישראל. "הקרב האבוד" מציג את הרגעים הדרמטיים, שבהם תלמידי השעור בקפא"פ, בהדרכתו של אמנון, שליח העליה, מנסים ליישם לראשונה את התרגילים שלמדו: ההגנה על חלום העליה המתנפץ לנוכח הצי הבריטי, שאינו מאפשר את עגינת אוניית המעפילים בחוף מבטחים. "החולה" מחזיר את הקורא אל פולין, אל המקום שבו מרוכזים יתומי המלחמה, והוא עושה, בדרך שעושה שליח העליה אל ליבו החשדני של אחד הילדים, שהוא גם המספר.
            שלושת הסיפורים דנים בפרובלמטיקה היסטורית ידועה, והם כמעט אינם מוסיפים דבר על הידוע. גם כאן, אולי, ההיצמדות לתאורי מציאות, מגבילה אפשרות חשיפה אותנטית של הנפשות הפועלות.
            עימות אחר שאותו יוצר שמאי גולן באחדים מסיפוריו הוא בין דור המגשימים לבין דור הבנים, שקיבל את קיום המדינה כעובדה. הבולט בסיפורי העימות, נושאי אופי זה הוא "ברושים בשלכת", המצוי בקובץ "המארב". במרכזה של העלילה, דמותו של בהרב, ממיסדי אחד המשקים הראשונים בשרון. תווי האכזבה, התלישות, הניכור, כל אלה יוצרים גם בסיפור זה דמות של אנטי-גיבור. רושם זה מתחזק כאן, בעיקר לאור תאור העבר המפואר המועלה מתוך זכרונו של בהרב. הזכרונות נועדו לחזק את רישומו של מצב החנק הפנימי, של הסיטואציה המשברית שמתוכה נחשפת דמות זו בהרב מתגלה מתוך מציאות חיים מידרונית. הוא מואר על ידי מחברו כשהוא נמצא בשלהי חייו, ואפילו לנוח על זרי דפנה של פועלו בבנין הארץ לא ניתן לו. תוויו העיקריים של בהרב מאופיינים בתאור קשריו עם בני הקיבוץ ועם בני ביתו. עיקרן של מערכות היחסים הללו בקונפליקט בין בהרב לסביבתו.
            תכניו של הקונפליקט שבלונים למדי. גם בסיפור זה מונחות הדמויות כולן, מכוחו של מסר חברתי-לאומי, אותו נועדו לסמל במעשיהן ובדיבוריהן. שרונה, בתו של בהרב, היא ובני ביתה, מסמלים את התכחשותו, או נכון יותר, את חוסר רגישותו של דור הבנים אל ערכי ההקמה והבניין, שהינחו את מעשי האבות המייסדים. אל עובדת עקירתה של שרונה לירושלים, מתווספת עובדת עזיבתו של אחיה לפאריס. שתי עובדות מציאות שנועדו לעגן את המצב הבעייתי בתופעות מוכרות, בנורמות התנהגות ארכיטיפיות. את פני החיים החדשים בתחומי הקיבוץ, פנים אליהם מתקשה בהרב להסתגל, מייצגים הצעירים, מי שנותרו בקיבוץ, לנהלו על פי דרכם המתעלמת ממועקת האבות. המועקה נוצרת בעיקר מתפיסת האבות את עצמם כבלתי מועילים, כדמויות שוליים המונחות בידי מי שלא ידע את חשיבות מפעלם לאמיתו. "אנחנו עוסקים בבעיה עקרונית, ובתור שכזו אין מקום לסנטימנטים. במוסדות הוחלט, שלא ניתן יד לקעקע את היסודות המקודשים, שעליהם חונכנו ויתחנכו בנינו", כך מוישלה, באסיפת הקיבוץ, הדנה בבקשתו של בהרב לעזוב את המשק. נסיון העקירה של בהרב, גישושיו הראשונים לעשיית צעדים ראשונים מחוץ למסגרת הקיבוץ, אלה פורצים את דפוסי התכנים הצפויים, הם שמציגים את דמותו של בהרב ואותה בלבד, באור אותנטי. תאורי מסעו הקצר אל אזורי חיים שהם כגלות, הינם תאורים ריאליסטיים הנזהרים ממימד פאתטי ובזאת כוחם. דמותו של בהרב נוגעת בקורא, מעוררת את רחמיו עליה.
 
ארוס ימציא את הפתרון
            כפי שציינתי בראשית המאמר, מאופינות דמויותיו של שמאי גולן כאנטי-גיבורים. לשווא מבקשות הדמויות להינתק מזהות שהיא טראומטית ביסודה. התפקיד שאותו מועיד שמאי גולן ליחסי אישות בולט כמעט בכל סיפוריו. הנסיוןליצירת קירבה אינטימית, ליצירת חיים חדשים, מוצג בסיפורים כפיתרון דחוק, שאף הוא נועד לכשלון.
            נסיון כזה מהווה את מרכזה של הנובלה "חופה". "חופה" עשויה כשני מונולוגים, שתי יחידות סיפוריות נפרדות. את שני המונולוגים נושאות שתי נשים – נירה ואודליה. שתי הנשים קשורות זו בזו מכוחו של יואל. יואל, הוא שהפך אותן למתחרות זו בזו, מתחרות מובסות על ליבו של יואל עצמו – בעלה של נירה, מאהבה של אודליה. המונולוג שאותו נושאת נירה, פותח את הנובלה. המונולוג מנוסח כך, שהקורא מתקשה להחליט באשר לממשות קיומו של יואל, שהוא המאזין, שהתו הבולט ביותר באישיותו הוא הפאסיביות... המונולוג של אודליה מעוצב בגלוי, כדברים אותם נושאת אשה אל אהובה שהתאבד. המונולוג נועד להישמע באוזני הקורא לבדו. יואל מואר על ידי שתי נשותיו בשני זרקורים שונים כמעט לגמרי זה מזה. הזהות בין יואל של נירה לבין יואל של אודליה בתוויו הביוגרפיים בלבד. יואל מוצג כניצול שואה, הנושא על גבו זכרי ארועים שמהם הוא מנסה לשווא להימלט, לקנות לו שורשים תחליפיים במולדת חדשה. לשווא הוא מנסה לשאול שורשים מן הדמויות הנשיות שעימן הוא מבקש להתאחד. נירה, כאודליה, צמחה מתוך אדמת העמק, עמק הירדן. כל אחת מהן ניטעה מקום שאליו נקשר יואל במותו בלבד. כל אחת משתי הנשים מאופיינת מנטאליות שונה. חכמת החיים של אודליה וכן לשונה מאפיינים את המנטאליות המזרחית לפיה חונכה. נירה מסמלת את ערכיה של המנטאליות המזרח ארופית. אביה וסבה הם שכבשו את הארץ בסערה. עשייתם משמשת עדות לכישלונו של יואל, בעיקר בעיני עצמו. עדות לחוסר עשייתו. לדימוי עצמי של עלוקה, דימוי שאינו מרפה ממנו. איכותה של הנובלה, בהיותה כתובה בלשון חיה מאד, קולחת, היוצרת קשר מיידי ובלתי אמצעי בין הדמויות הדוברות לבין הקורא. הליקוי המרכזי מצוי באופן שבו מפותחים תכני המונולוגים, באיפיון הסיבות שבגללן נמצאו שתי הנשים אבודות ביואל, מאבדות אותו כל אחת לעצמה.
כל הסיבות שבגללן מצאה אודליה מקום זמני בליבו של יואל, מקום אותו חסרה נירה אשתו במרוצת שנות נישואיהם, כבולות לאיפיונים פסיכולוגיסטיים שחוקים. טראומת השואה הרודפת את יואל נמצאת, בסופו של דבר, שולית לעומת הסיבה הטריוויאלית שמקורה בתחושת ההיזנחות על ידי אשתו בעיקר בגלל הילדים שנולדו להם. גם חוסר יכולתו של יואל לקשור את חייו בחיי אהובתו מוצג כתולדת הפחד להפוך ממושא מרכזי לאהבה לאהוב שולי. יואל מוצג יותר מכל כילד שלא עלה בידו להתבגר. בנובלה זו, כבסיפורים אחרים המצויים בשני הקבצים, מרבה שמאי גולן לעצב תאורי מגע פיסי בין הגבר לאשה. עיצוב כזה בנובלה, נחלץ בקושי מנימת הפאתטיות, המלודרמטיות, מרומנטיות כמעט בנאלית. דווקא בסיפורים הקצרים, מצליח שמאי גולן לטפל בקשר המיני כחלק אינטגראלי מהפרובלמטיקה המאפיינת את הדמויות, ולא כמרקם מילולי פיוטי, הניתק באיזה אופן מהדמות הבידיונית החד-פעמית.

יוסף אורן:
"חריגות כשפיות", על "המארב" ו"חופה",
"ידיעות אחרונות" 18.5.1984
 
שמאי גולן, המארב, הוצאת ספרית תרמיל, 171 עמודים.
שמאי גולן, חופה, הוצאת הקיבוץ-המאוחד, 168 עמודים.
 
            בתחילת שנות הששים, כאשר התייצבה בסיפורת הישראלית מישמרת חדשה, היא נטתה לסיפור הסמלני-אלגורי. חומרים ריאליסטיים מובהקים, כגון תנים ונחשים, מידבר ויער, שעת-יממה ועונת-שנה, נכות גופנית ומישלח-יד, זכו בסיפורים אלה לאיכות נוספת. דרכי-הסיפור כיוונו את הקורא לראות בהם סמלים ליחסים מופשטים, לתחושות נפשיות וללבטים אינטלקטואליים. הסיפור של שנות הששים חייב את הקורא לסגל לעצמו את שפת הצופן הספרותי החדש, אשר בלעדיו אי-אפשר היה להבקיע אל העלילה של סיפור כזה, שבה היה טמון עיקר עושרו. אל הרובד הגלוי, זה של סיפור-המעשה, שבהרגלי הקריאה המקובלים בקריאת סיפור מסורתי-ריאליסטי ניתן היה להגיע, אך אי-אפשר היה למצוא בו סיפוק משום שסיפורים אלה התאפיינו לרוב בסיפור-מעשה דל וחסר-חשיבות, שכמו הנחה את הקורא לחפש לו פשר ברמה האחרת, הסמלית.
            כאשר התחוללה תמורה זו בסיפורת הישראלית – תמורה בדרכי-הסיפור בעיקר, אשר הוסיפה לקיים רציפות רוחנית מוחלטת לפריצתם המרדנית של מספרי "דור בארץ" בתש"ח מערכיהם, במושגיהם ומייחוליהם של קודמיהם בספרות העברית (בשינוי צורה: לשפת ההתמודדות המפורשת של בני "דור בארץ" צירפו בני "דור המדינה" את הגימגום הקיומי, שלכאורה לפחות אינו מנהל דיאלוג גלוי עם המורשת הישנה) – כאשר התחוללה תמורה זו בסיפורת הישראלית בראשית שנות הששים, התייצב שמאי גולן בשוליה עם סיפור "מסורתי", ריאליסטי במהותו. היריעה הסיפורית הארוכה, זו של הרומאן, איפשרה פיתוח עלילה פסיכולוגית, שביסודה עימותים מן הסוג הצפוי בסיפור הריאליסטי, בין עברם של הגיבורים לבין הוויית חייהם במציאות החדשה, וביניהם לבין ניגודיהם הבוטחים, שגדלו ועוצבו במציאות החדשה הזו.
 
בין שתי מציאויות
            שלושת הרומאנים של גולן – "באשמורת אחרונה" (1963), "אשמים" (1968) ו"מותו של אורי פלד" (1971) – בנויים על עימות כפול זה. כאשר פנה מאוחר יותר אל הסיפור הקצר ופירסם את הקובץ "בריחות למרחקים קצרים" (1975), חרג אך מעט מן השדה התמאטי העיקרי של סיפוריו (כגון בסיפורים: "השיבה", "הלוויה"). לפיכך המשיכה כתיבתו, גם בתחום התמטי, לעמוד בשולי התמורה שחוללו חבריו למישמרת. גיבוריו ניצולי השואה, שהמציאות הישראלית החריפה את תחושת אי-ההתערות שלהם בה, התבדלו מן הסיפור הצברי של חבריו. לצבר היו סיוטים קיומיים פרטיים, גם אם ריקעם היה "המצב הישראלי", בעוד שגיבוריו של גולן חוו חרדות של קולקטיב, גם אם העטו עליהן לבוש של חרדות אישיות.
            שתי האסופות הנדונות של סיפוריו הקצרים שונות זו מזו. "המארב" הוא למעשה מיבחר מארבעת ספריו הקודמים של גולן. בצד סיפורים קצרים מתוך "בריחות למרחקים קצרים", נכללו בו גם פרקים מתוך שלושת הרומאנים, שעובדו והותאמו לעמוד ברשות עצמם; ואילו ב"חופה" קובצו ארבעה סיפורים חדשים – הנובלה שהעניקה את השם לכרך כולו, ושלושה סיפורים קצרים נוספים: "הסתלקותו של ברוך ניילבן", "שנת השתלמות" ו"הפגישה".
            מבחינה תמאטית ממשיך שמאי גולן בסיפורי "חופה" את כתיבתו הקודמת. גם גיבורי הסיפורים האלה חוזרים ומעמתים את חייהם בהווייה הישראלית עם זיכרונות טראומאטיים משנות השואה. גם כאן נארג מארג פסיכולוגי, שתכליתו לקשור בין שתי המציאויות וכוונתו להעיד על הזיקות העמוקות ביניהן. עובדה זו תודגם היטב בקריאה רצופה של שני סיפורים קצרים. תחילה "מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי" מתוך "המארב", ואחר-כך "הסתלקותו של ברוך ניילבן" מתוך "חופה".
            נפתלי אונהיים (חסר-בית), גיבורו של הסיפור "מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי", נותר יחיד בכל חבריו שניסו כמוהו להימלט דרך תעלות-הביוב של הגיטו הנצור. חבריו נקטלו על-ידי הגז שהגרמנים הזרימו לתעלות. מאוחר יותר שימש מתריע מפני התקרבות הגרמנים לחבריו ביערות. והללו, שתקעו אחיזה איתנה באדמה, מחזיקים בנפתלי אונהיים גם בארץ כבקמיע. אלא שהוא אינו משתקם כחבריו. גם נישואיו לבת הארץ, גב' אלדובי, אינם משקיטים את חרדותיו. דומה שהללו אף מתגברים כאשר נודע לו שהיא נושאת ברחמה את בנו. אונהיים רואה בעיני רוחו את סכנת ההשמדה כמין תערובת מימי מלחמת-העולם השניה ומן המציאות הישראלית: "מרחוק ראה את הטנקים הצהובים העולים מן המידבר, בעוד שעה-שעתיים יגיעו החיילים בקסדותיהם הגדולות, יקפצו מן הזחל"מים, בקתות הקלשניקובים המכודנים יפרצו את הדלת: יאללה!" (עמ' 37). כאשר אשתו מנסה להרגיעו ומציבה כנגד הסיוט האפוקליפטי שלו את השאלה המפוכחת: "לאן נברח?", אונהיים שותק: "לא ידע מה ישיב לה לגברת אלדובי. כי מי שלא עבר דרך קתות הרובים ודרך קריאות 'ראוס' ויריות באומשלגפלאץ – אפילו למד מניסיונם של כל דורות ירושלים עדיין אינו יודע את האמת" (עמ' 38).
            תשובת-אלם זו של אונהיים, מבארת את המגמה הרעיונית של כל סיפוריו של שמאי גולן. היא גם מסבירה את הדבקות שלו בסיפור הריאליסטי-פסיכולוגי, משום שאונהיים ימשיך להצטייר בעיני הסביבה כמי שדעתו משובשת, ורק אנו, הקוראים, שהסופר הדריך אותנו במבוך הנפשי של אדם זה, עשויים להבין את חריגותו כשפיות גמורה. עובדה זו מתאשרת עוד יותר, אם זוכרים שהסיפור נכתב ונתפרסם בשנים הסמוכות למלחמת יום-הכיפורים, ימים של השתקעות נלהבת בהישגי מלחמת ששת-הימים ושל התגרות בוטה באפשרות הישנותו של הגורל היהודי.
 
בגוף ראשון
            הצדקת הארוע המרכזי בסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן" מותנית אף היא בזיקות הפסיכולוגיות שבין העבר להווה בנפשו של הגיבור. ברוך ניילבן אונס את ארוסתו של בנו, שאותה נשלח להביא ליום הולדתו של הבן. מעשה-האונס מתרחש ביום-שלג בירושלים, והוא מחזיר אותנו אל ניסיון הבריחה של אביו של ברוך בעת פינוי השלג שם, תחת עינו המשגיחה של הקלגס הגרמני. אביו של ברוך ציווה אותו אז: "ברח לך, ברוכ'ל, ביקש ממני אבי אותו יום, ספר לכל העולם, למען יידעו שיש אלוהים, ואתה תיקום בהם בנכדים שתביא לי לעולם, בנינים שלי תנצח אותם" (עמ' 129). לכאורה נשכחו הדברים, עד אותו יום שבמצוות בנו שאוליק, שנפצע במלחמה, יוצא ברוך ניילבן להביא את ניצה אל בנו. פציעתו של שאוליק, שלא יוכל להוליד לאביו של ניילבן את הנינים המקווים, היא שמסבירה את מעשה-האונס. ולאחר שניילבן משלים את מחאתו נגד המאורעות ההיסטוריים, שמאיימים על המשך הקיום היהודי, הוא מרחיק מן הבית את בנו שאוליק, פותח את ברז הגז ושואף את הרעל לריאותיו.
            אף שסיפור זה ממשיך את התמאטיקה המרכזית בכתיבתו של שמאי גולן, הוא מעיד על מאמציו של המספר לנסות דרכי-סיפור חדשות. שני הסיפורים המרכזיים בקובץ, "הסתלקותו של ברוך ניילבן" ו"חופה", אינם מסופרים ככל סיפוריו הקודמים על-ידי מספר כל-יודע, אלא על-ידי גיבורי הסיפורים עצמם כסיפור בגוף ראשון. קודם להתאבדותו מספר ניילבן עצמו את המאורעות במיכתב שהוא כותב אל מי שהיתה אשתו ונטשה אותו, הלא היא אמו של שאוליק. ההתרחשויות של האונס נשזרות בזיכרונות העבר בתודעתו של ניילבן עצמו. נוסף על יחס של הבנה כלפי מעשה-האונס, שהסיפור מפי הגיבור עצמו צריך להוליד אצל הקוראים, משיגה דרך-סיפור זו סיפור קולח יותר. המאורעות הקשים זוכים, בשל העדות בפי בעל-הדבר, גם למידה גדולה יותר של סבירות פסיכולוגית.
 
המשולש הרומאנטי
בסיפור "חופה" מנסה גולן צורה מורכבת עוד יותר. סיפור-חייו של יואל גרינברג-שילוני, המעמת אף הוא את עברו בתקופת השואה עם ההווה הכמו-מתוקן במציאות הישראלית, אינו מסופר מפיו, אלא מפי שתי נשים – אשתו נירה ואהובתו אודליה. שני המונולוגים של נשים אלה מצרפים את סיפור חייו, ומבהירים כך את המאורע המרכזי בסיפור, התאבדותו של יואל במי-הכינרת. המונולוג של נירה מופנה אל בעלה בעודו בחיים, ובשל דברי תלונתה על שזנח אותה ואת ילדיהם למען אהובתו הצעירה, לאחר שביסס בעזרתה ובעזרת מישפחתה את מעמדו הכלכלי, אין אנו מייחסים חשיבות רבה לניסיון התאבדותו הראשון בכינרת, סמוך לנישואיהם. המונולוג של אודליה, המובא מפיה לאחר התאבדותו של יואל, חוזר ומאיר בהארה מחודשת את עדותה של אשתו נירה. מן העימות שבין שני המונולוגים מתברר לפתע כמה עינויי-נפש התענה האיש, שהפגין הצלחה מאחורי חזותו הבוטחת של מנהל-בנק.
            ניסיון זה לשנות בדרכי-הסיפור תורם לשטף רב יותר בעלילה, אך הוא משפיע גם על צד אחר: בהכרח נאלץ הסיפור להיכבל לשפת הדיבור של "המספר" בגוף ראשון. ואומנם בהשוואה לסיפוריו הקדומים, שסופרו מפי מספר כל-יודע, אשר איפשר איכות לשונית אובייקטיבית עשירה יותר, המעבר בשני הסיפורים האלה לסיפור בגוף ראשון, הוריד את לשונם לרמתה של שפת-הדיבור היום-יומית. תוצאה זו ניכרת במיוחד בסיפור "חופה", שבו הצירוף של המשולש הרומאנטי, שהוא כה בנאלי מבחינה עלילתית, עם לשון-הדיבור היום-יומית, מחליש את עוצמתו של הסיפור, שצריך בכללותו להעיד על פרשת-חייו הטראגית של גיבורו האמיתי, הלא הוא הבעל והמאהב, שאינו מפרש את עצמו כמדבר.
            עם זאת, עצם הניסיון לשנות בדרכי-הסיפור מעיד על מאמציו של שמאי גולן לחדש בכתיבתו על-ידי ניצול דרכי-הבעה חדשות. אותו יחוד שייחד לעצמו בסיפוריו בתחום התמאטי והרעיוני, עשוי להניב בשל כך גם הישגים סיפוריים חדשים בעתיד.
 
 
 
 
 
ללא חתימה:
"המארב" 11 סיפורים", "חופה" קובץ סיפורים חדש",
"הארץ", 17.2.1984
 
חופה, נובלה ושלושה סיפורים
מאת שמאי גולן
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983, 168 ע'
*
המארב, 11 סיפורים
מאת שמאי גולן
ספריית "תרמיל", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983, 171 ע'
 
            לא קשה לבודד בסיפורת של שמאי גולן (נ. 1933) את כל אותם מרכיבים "ביטחוניסטיים" שכל מספרי-דורו שקועים בהם עד צוואר: ההתלהבות מההווי הצבאי, הקונפליקט הפנימי של בן הגולה הנעשה חייל עברי; התאווה הלא-נלאית למין – בכל אלה אין סיפוריו של גולן נבדלים משיריו של גורי, ומכמה מסיפוריהם של אהרן מגד וברטוב. "המארב", קובץ סיפורים ישנים של גולן שקובצו מחדש, מדגים זאת להפליא: אין בהם דבר זולת אנשים לוחמים פצועים, ניצולי שואה שנעשים חיילים, והווי של הצבא בימים הראשונים והיפים שלו. כל סיפור לעצמו בנוי יפה ובדרמתיות, אך הסיכום הסופי מעורר אימת-מה: האם זו הסיפורת העברית של הדור שבהיסטוריה של הספרות יירשם כ"קלאסיקה" שלנו?
            "חופה", קובץ סיפורים חדש של גולן, מדגים את הקוטב השני של אותה ספרות "ביטחוניסטית", פרי עטם של סופרים-קצינים שנעשו עם הזמן לאנשי ממסד, נשלחו לחו"ל, ונהנו מכל אותם מנעמים שהעניק המשטר הישן: הקונפליקט הפלמ"חניקי של טוהר הנשק והדמות של הלוחם-האינטלקטואל, מפנים מקומם לקונפליקטים מוסריים של גברים מזדקנים הנלחמים על ניצול פיסת-האון האחרונה שנותרה בהם ומקיימים רומאנים סוערים עם מאהבות בעלות שמות אכזוטיים. הנובלה "חופה" בנויה משני מונולוגים של נשים: אחת – אשתו החוקית של הגיבור, יואל, המסכמת לפניו עשרים שנות נישואים והתבהמות, ושניה – המאהבת של יואל המשחזרת את אהבתם לאחר מותו. המבנה הזה, נוסח פוקנר, מעייף למדי, בעיקר לאחר שמתברר שאותו יואל, הגיבור, הוא דמות משעממת בסופו של חשבון, הן לדברי אשתו והן לדברי מאהבתו.
            שלושה הסיפורים הנלווים ל"חופה" ראויים לתשומת לב רבה יותר. "שנת השתלמות" מזכיר בעלילתו את "שירה" של עגנון. הסיפור האחרון "פגישה", הוא – לטעמי – היפה מכולם: זהו רישום עדין ומרומז של קשיש הנמשך לחברתם של צעירים ומעורר אצלם ואצלו יצרים אלימים. כאן, אולי, משורטטים במיטבם היסודות המרכזיים בכתיבתו של גולן: נהייה מיסטית-כמעט לכוח, סגידה לנעורים, והצורך האובססיווי במגע-גופני אלים עם הזולת.
 
 
 
 
 
קצרות
"פגישה עם הסופר שמאי גולן בת"א ביום 16.2.1984, לרגל הופעת ספריו: "המארב" ו"חופה" ועם סיום תפקידו כיו"ר אגודת הסופרים העברים,
"מעריב" 12.2.1984
            פגישה עם הסופר שמאי גולן, תערך בבית הסופר ביום ה' 16.2.84, לרגל הופעת ספריו: "המארב" ו"חופה", ועם סיום תפקידו כיו"ר אגודת הסופרים העברים.
            בתכנית: פרופ' הלל ברזל, ד"ר הלל וייס, חיים נגיד, רזיה ישראלי. מנחה: אהוד בן עזר. הכניסה חופשית.
 

"המארב"
 
יערה בן-דוד:
"הסיבה האמיתית לעליה לארץ",
"עתון 77", ינואר 1984
           
שמאי גולן:
המארב
(סיפורים);
ספריית תרמיל;
171 עמ'; 1983;
 
סיפורי הקובץ מתפרשים על-פני המרווח הפסיכולוגי, התימאטי והסיגנוני שבין ה"כאן" ל"שם" מבלי שהם נושאים עמם שום הצהרתיות פורמאלית העלולה לצמוח מהרכב יריעה כמו זה.
הגיבורים, (דמויי תולדותיו של המספר, עפ"י אחורי העטיפה) רובם קציני צבא-קבע במילואים וסטודנטים בהווה הסיפורי – אורי ונמרוד ויורם ואמנון, גזורים לפי מתכונת ה"ישראלי החדש", ואולם מקורם הריאלי ובסיסם הקיומי הראשוני נעוצים ב"שם" האירופאי של – יוזק ואברשה ומינץ שבמלחמת העולם-השנייה.
 
ינואר – פברואר 1984
 
ו"שם" זה אינו מייצג עצמו, דרך עיצובו של גולן, באמצעות תיאורי שואה מפורשים, ואף לא בהוויית העקורים שלאחר-מכן או בקשיי הסתגלות גלויים למציאות הא"י; אלא בתוצאתם המוכללת כביכול של כל אלה כפי שהיא עולה מאירועי חייהן של הדמויות – מתכניהם, מאופן ביצועם ומהשקפת העולם המתבטאת דרכם:
אורי – קצין קבע בדימוס וסטודנט נצחי למדעי-הרוח (תולדות עמנו) יוצא למסע של חיפוש עברו בשכונת נווה-חסד בירושלים, ושם למרגלות כסא החייט העיירתי, מַכָּר משפחתו מאז, הוא מגלה את מקור אישו המיליטנטית: "אש-אש לחש אורי... הו, הו, ר' אברהם-לייב מי יגלה עפר מעיניך לראות את נכדך עומד על אדמת ירושלים מהסס לאיזה צבא הוא שייך, אך יודע שתפילין של ראש אי-אפשר להניח על ראש כרות". (המארב עמ' 57).
והמסקנה העולה ברורה: "קחו נשק! מהר!... לא ניתן להם לחסל אותנו ככה, ללא נשק כמו שם." (מפי אותו יוזק-יוסלה-אורי-קופרמן-פלד ב"צו קריאה", עמ' 62).
ובסיפור אחר – החצנת הקונפליקט ע"י חלוקת התפקידים בין הישראלי כתוצר ויהודי השואה כמניע – בין אמנון שליח הפלמ"ח ויהודה הניצול המכין עצמו לעלייה: "שימו לב!" – פתח אמנון... "מטרת השיעור בקפא"פ היא קודם כל ללמד לא לפחד. מקל מונף עדיין איננו המכה עצמה. ואף למכות של מקל צריך להתרגל. איש עוד לא מת ממכת מקל!"
"שקרן" – קרא יהודה... "אתה משקר אמנון!" ("השיעור בקפא"פ; עמ' 122)
ועל אניית המעפילים, בעלילת ההמשך שלהלן: וכשגוועה "התקווה" פתח אמנון ב"תחזקנה"... הוא לא השגיח שהמעפילים על הסיפון כבר היו שרים: אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה ביידיש... אך אמנון המשיך מתוך שיכחה עצמית בעיניים עצומות: עפרות ארצנו באשר הם שם!" ("הקרב האבוד"; עמ' 135) – התוצאה ההתנהגותית המשותפת של שני הגופים הנפרדים-מנוגדים-מתאחדים המהווים בעצם מעין מיקרו-קוסמוס להווייה הלאומית הכּוּלִית המתחדשת בארץ: "ויהודה ראה את האלות המונפות, ואת המדים השנואים הולכים וקרבים ומכים, וראה את חבריו קורסים ונופלים כמו שם. בפעם הזאת לא ניתן להם אמר בלבו ורכן ושלף את הגרזן... ואמנון בתווך, כאחד מהם. בנעליים כבדות, בכובע מצחייה, ורק אלתו זריזה מן האחרות ופקודותיו נשמעות היטב, ראש-הך! הך! הך! וסביבו חניכיו, מכים... בדבקות, ללא מורא..." (שם, עמ' 136).
גישה זו של הבנת סיבות ומניעים שבדיעבד באמצעות התנהגויות מאוחרות, פתחה כביכול בפני ש. גולן אפיקי הבעה טריוויאליים פחות מהנהוגים בד"כ בהתייחסויות הספרותיות הישירות לשואת אירופה. אלא שדא עקא – התפרצות המסקנות האישיות-לאומיות המופיעה בצמוד לאלה, גוררת אותו לפאתטיות מוגזמת המתלבשת לפרקים אף בקלישאות. ולמרות שניתן לייחס סיגנון זה גם לאופיָן ולדרך מחשבתן של הדמויות, יש בו משום החלשת עצמת דבריהם: "נשקם של החלשים – מחה אמנון... "וי, פצוע קשה" – הוסיף חרש. אבל הצלחנו להדוף את ההתקפה... לא היית מאמין, נחום, שפליטים אלה, אודים מוצלים מאש... יגברו על חיילי צבא הוד מלכותו..." (השעור בקפא"פ עמ' 138. ההדגשות שלי.) או: "אנחנו זקוקים לכם בארץ-ישראל – שם תלחמו על אדמתנו" או: "יבואו אחינו מן הכרמל, ומן העמק ומן הגליל, יפרצו אלינו אל הספינה, יתערבו עמנו עד שנהיה עם אחד. עם ישראל חי". (שם, 141). ובמקום אחר, דווקא תוך נסיון לשבור סטריאוטיפ מילולי: "ועל קברו הרענן של אהוד נשא את דבר המפקד כיאה וכנאה... על הצטיינותו... אומץ לבו... ועל מחיר הדמים... ועל צוואתו... לשמור על המולדת... ואורי לא אמר (ההדגשה שלי) שקר שקר הכל. כי המתים מתים... ואינם קמים לומר שקר הכל. כמו שם. והמוות הוא מוחלט. ונערתו של אהוד תתנחם בחברו ואחותו תינשא... ורק אהוד יצמיח עשבים מגופו..." (המארב; עמ' 47).
היגרות זו לרגשנות יתר המטשטשת לעתים את ייחודם וכוח הבעתם של הדוברים, פוחתת באופן בולט בסיפורים המוקדשים מראש לדמויות בלתי-הרואיות. אלה שאינן עטויות, אף-לא חיצונית בלבוש המאצ'ו הישראלי המצוי. כמו נפתלי המבוגר והחולה, ניצול תעלות הביוב בווארשה ב"מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי" (עמ' 26); או בהרב הקשיש המבודד בקיבוצו המתנכר ב"ברושים בשלכת" (עמ' 93). ובעיקר הופכת דרך הכתיבה ועמה עיצוב הדמות ועלילתה, לנקייה ואמינה בסיפור שהוא לטעמי הטוב שבסיפורי הקובץ – "החולה" (עמ' 144) העוסק בפגישתו החשדנית של חיימקה בן השתים-עשרה עם שליח הסוכנות. יתום תָּלוש זה המשקף בעצם את ילדותם של קציני המילואים הסטודנטיאליים הנזכרים בסיפורים הקודמים: אינו מדבר קונפליקטים, אינו מחפש קליפה מטאמורפית להעטות בה את אישיותו הפגועה, אינו נִתְלֶה באיזכורי דת ומסורת כדי להאחיז בהם את הצדקת קיומו, ואפילו אינו מטפח תקוות אגרופנים עתידיים שיפָצו את עליבות הוויית העבר וההווה שלו. כל עולמו האמוציונאלי מתמצה בחלום על יד שתלטף את מצחו ובֶרֶך שיניח את ראשו עליה: "התחננתי בליבי שתניח (גברת סלינה) את ידה על ראשי... שתניח את פני בקוער שמלתה... נכון הייתי לוותר על עשרה שליחים מארץ-ישראל תמורת נגיעת לחיי בחיקה. אך היא קמה... כמעט דוחפת אותי מעליה... ואני נשארתי יושב, רגלי תלויות באויר, קצרות מלנגוע באדמה" (החולה עמ' 148-9).

אבקלמן בלאט:
"בשתי פנים",
"הצופה" 7.9.1984
            משמרות בספרות החלו להסתמך עם תום מלחמת השחרור, וכל משמרת יצרה מעין עמדה אחידה שלא היתה אולי תבנית רוחנית מוגדרת, אלא שנושאיה העידו בה על התייחסות לתקופה מסויימת. משמרות אלו, אם זה של דור תש"ח, "הגל החדש" או הגל הניהיליסטי של שנות השבעים, צררו בתוכן איזה "מסר" על ציונות ושחרור, חברה וזהות, ובצדם הלכו סופרים אשר אפשר לשייכם למגמות אלו או אחרות, באפיינם מצבים או בעיות קיומיות.
            בזיהוי זה של סופר ותקופה, נתגבשו גם גבורים אשר מייחסים להם כיום קו תקן מסויים הקשור לתהליכים של המלחמה, ולהלכי רוח המבטאים את המחשבה הלאומית, או את הבריחה ממנה; ועם זאת קיימת הערכה מלאה, שעם צמיחת דור תש"ח חל ניתוק משמעותי בעולם הרוחני של דור סופריה, שהתנערו מערכי העבר והגילה.
הנוף הארצישראלי או הישראלי לבש לפתע חותם שונה, הגדוש יותר אור וחום, והוא השתקף כהוויה בסיסית בחיי הלוחם והפלמחניק, בד בבד עם סימן הניתוק מהתפוצות. בצד תיזה זו המסבירה את המציאות שנוצרה לאחר מלחמת השחרור, אנו עדים למסגרת סיפורית אחרת אשר מחולליה היו אהרן אפלפלד, ק. צטניק, א. אורלוב, איתמר יעוז קסט, נעמי פרנקל ושמאי גולן, שהפגישו שתי ישויות וזמנים של ה"כאן" ו"שם" בצרוף כרוניקה ובדיה, עלילות ודמויות ששילבו עובדות וסיפורים בין החיים והמתים, בהתמודדות כמעט בלתי אפשרית עם אימי השואה. סופרים אלה הולכים עד היום בנתיב יחיד ומיוחד, ומספריהם בוקעים קולות ומראות המתמקדים בשתי פנים של תצפית החיים, של הבאים מן השואה, וההולכים אל החיים החדשים. במיצוי תימטיקה זו הצטיין ביותר אהרן אפלפלד אשר שיבץ את העבר וההווה, כדי להמחיש את הרגישות באווירה אותנטית של סיפור דרך סממנים שרימזו על התפוררות עולם שסטה מן המסלול הנורמלי.
            התיאור הוא לכאורה ריאלי ביותר, אם כי בקצוותיו הוא נושא קרינה סוריאלית, כמשהו שאין לנגוע בו, שכן הוא מתרחש כמאורע חריג כפייתי ומאיים, הרחק מכל מה שידוע בשם אנוש. כן, גם לאחר ארבעים שנה, מהווים פרקי השואה חזיון טראומטי שאין לאמוד אותו בשום קנה מידה היסטורי. הספרות על השואה פנים רבות לה ולכל סופר אספקלריה המאירה קטע שונה של חייו. גם שמאי גולן, אף שלא חרש חריש עמוק בסיפורת כי אם בשוליה, תיאר בסיפוריו מצבים שבהם האומה מבצבצת מבין החרכים והילד ב"אשמורת" האחרונה" יוצא לנדוד במרחקים. ובהגיעו דרך הטייגות עד לטאשקנט האביבית, מגלה את חזות האבדן של צלם האדם. את "הנפילה" במסע מהבית לגלות, תוך הבלטת מות ההורים, אשר היוו את המשענת האחרונה. התמונות לנוכח האב החולה וכל הפורענות לאחר המוות הגישו, ביתר שאת, את הריקבון והסיוט באנדרלמוסיה שפקדו את הילד הנווד.
 
ישות כפולה
            ילדים בשואה היוו את המוקד בסיפוריו הראשונים של גולן, על רקע כליאתם אצל האכרים, ופגישתם לאחר השואה, ובהם הושפעו מכל היסודות הדוחים והמוזרים לנוכח עולם חיצון מעורר פחד. בסיפורים האחרונים, "במארב"*, מציג שמאי גולן דמויות של ישות כפולה אשר גם בהגיעם אל מחוז חלומם – המולדת, נתונים הם במאבק איתנים על עולמם הפנימי המרוסק, והוא המכריע אותם. צל העבר מטיל את כל כובד משקלו וחותמו על האדם. ונפתלי אונהניים, שניצל מידי הגרמנים בגיטו, אחרי שנדד ימים ולילות בתעלות ביוב ואיבד את דרכו ושפיות-דעתו – אינו מוצא את השלווה המצופה, שכן לילה לילה הוא שב ורואה את חבריו הנחנקים במי התעלה המצחינים, ומבקש לזעוק, אך קולו נחבא בגרונו. קולות אלו של דור מסוכסך עם עצמו, נותנים אותותיהם בנפשו של נפתלי, אשר גם בנשאו לאשה את גב' אלדובי, הרים כוסית "לחיי המתים בתעלות הביוב".
            חבריו ירדו דרומה ובנו את קבוצם "שורשים". אך הוא לבד ראה שוב ושוב "את הטנקים הצהובים שיעלו מן המדבר, והחיילים בקסדותיהם הגדולות יקפצו מן הזחלמים, ויפרצו את הדלת: "יאללה", לכן מאז הנשואים עמד תרמילו ארוז ונכון, והוא "החל" לתכנן את הבריחה, מאז שרעייתו בישרה לו, שהוא עתיד להיות אב. "נסתלק" – הוא פסק, והציב את סולם החירום ליד חלונו. זכרון הכליון מאתמול, והמודעות של אבדן הצפוי מחר – הם איפוא שני צידי תחושת התהום הפעורה, כאשר בתחילה עוד מנסים לאגור מעט חום, כדי להפכו לשלהבת מאירה, אך בסוף הכל
______________
* "במארב" מאת שמאי גולן בהוצאת "תרמיל" תשמ"ד
מתמסמס: ונפתלי נשאר המתריע בעל התוכחה ש"הכותנה הזאת שאתם מגדלים – תכריכים יהיו לבניכם", בעוד 
אנשי הקיבוץ מטפחים את פקעות הכותנה שיוסיפו לצמוח בשורותיהם . כך נוצר מצב ביניים, שאת נפתלי מובילים על אלונקה אל הסנטוריום: ב"שורשים" החיים זורמים כרגיל: ורק הרך הנולד הוא שמהווה את הבשורה הגואלת בבחינת "הלם", המשפיעה גם על אורחת האב שבריחתו נעצרת, וזעקתו נדמה. ו"כאשר האחות הביאה את התינוק ביקש לקום ולברוח. כף ידה של רעייתו עצרה בעדו. חש את אצבעותיו מחליקות על פלומת השיער המשי של בנו. דמעות עלו על גרונו, וכבר התרומם להשמיע את אותה זעקה מתריעה, אך הגברת אלדובי הקדימה אותו והניחה את אצבעו הרכה של בנם על פיו. בזהירות ישב נפתלי בקצה המיטה וחיוך על שפתיו משמש כבלם רגשות, והחיים גוברים עד התפרצות הטירוף.
            גיבוריו של גולן מהלכים כל העת על הגבול הדק של הזכרונות על הגרמנים החקוקים בתודעתם. גם כאשר הם יוצאים להילחם על ירושלים החזונית. אלה הם שני עולמות המתנגשים אהדדי, של אנשים שנשארו להם "צלקות" משלהם והם מנסים לחיות עם האמת העירומה. "השיבה" הביתה של איתן הפצוע המשוקם על כסא גלגלים מלווה רצון להוכיח את נוכחותו כדי לחפות על חולשותיו ופגיעותיו; והוא פן אחר של אי הסימטריה בנפש האדם. גם עכשיו ירד איתן מן הכסא, ובעזרת קביו גרר עצמו וביקש להידבק לכל מי שנזדמן לו בבית. גדמי רגליו, קרסוליו הנפגעים – כל זה העיד על התמורה שחלה עם המוקש שהתפוצץ. אבל הוא רצה להתחיל הכול מחדש, כאילו שום דבר לא קרה, ונכותו לא ניכרת מבעד לנעליו המצוחצחות, אלא שחש מחנק בגרונו, עת ילדיו יראו להתקרב אליו, ואשתו גם היא נרתעה.
            מציאות זו של חיילים פצועים והווי לוחמים אינה רחוקה מסיפורי דור תש"ח (ואין לפנינו שום חידוש שבדבר, אלא שסיפוריו של שמאי גולן בנויים כהלכה, וערוכים כמשנה סדורה.
 
נימה של "מסורת"
            יש לציין גם נימה של "מסורת" ההולכת וחוזרת בסיפורי גולן, תוך הדגשה של ניתוק הצעירים והזקנים. הצעירים אינם תופסים שאנו מתקרבים אל קץ הפלאות – אומר אביה של נילי וחמיו על איתן – ואף המלחמה הזאת שאתם קוראים התשה על גדות התעלה ובקעת הירדן אף היא מבשרת את קץ הפלאות. על כן חובה עלינו להתפלל ולהודות לאלוקים על הנסים ועל הנפלאות שעשה לנו (עמ' 20). חזון הפלאות של הזקנים לעומת האטימות של דור הצעירים, מובלט גם בהליכה לבית הכנסת. "אותה שבת הפצירה בו נילי, לך עם אבא, איתני, תעשה לזקן נחת רוח. אם לא יועיל גם לא יזיק, מה איכפת לך" – אבל בקשה נשית זו לדרך ארץ, אינה נענית. איתן "הגבר" מפגין את נוכחותו באומרו "שמאחוריו כבר שלוש מלחמות, ואת כולן עבר בלי שריטה ובלי בית כנסת. שילכו להם הזקן שלך וקץ הפלאות שלו... כשאהיה בגילו של אביך אבוא כל שבת לבית הכנסת". דו-שיח זה הוא מאוד אופייני להרהורי זקן צעיר בפרובלימטיקה של היום על מסורת, וכך נותרה נילי רעייתו מנוצחת, ואיתן חגג את גבריותו על אף אין-אונותו.
            גוון נוסף המצביע על שניות בלב הגבור מגלם אורי פלד ("המארב") סטודנט ורב סרן אשר הגיע מהגיטו, ושמע הרצאות מפי הפרופ' קינדרמן על שנאת הגויים ליהודים בעת החדשה; וכאן נמשך אל קול לימוד התורה בשכונת "נחלת חסד", ואל הדממה שלאחר התפילה. אורי, הנכד של ר' אברהם לייב – ראש ישיבת פשלנו, היה נוטש את ספסל הלימודים ומשוטט בסמטאותיה הצרות קשוב אל ניגונו של החייט בקצה הרחוב, לאחר הריקנות שהותיר אחריו שירותו בצבא. יום אחד אף הגיח אל החייט וביקש לשתפו במלאכה ללא תשלום. החייט הטיח בו: "על אדמת קודש אתה עומד, איש צעיר, הר המור כאן הוא לאחר כתלנו, מעבר לגיא בן הינום, ואתה איש צעיר עומד לך בגלוי ראש, ללא מורא שמים", ואורי בנמיכות רוח השתופף, ונטל כיפה והניחה על ראשו. חייט זה זכר את הסיפורים על ר' אברהם לייב שקידש שם שמים ברבים, עת מלאכי חבלה גרמניים דרסוהו בגלגליהם.
            השילוב של זכרון העבר ומציאות חיים, עומד כל הזמן בעימות בסיפוריו של גולן, ואורי שלחש מי אדים של המגהץ נשמע לו כנגינת זמר עתיק, משיב מלחמה שערה, בטענו באזני החייט: "טועים אתם בענין הצבא, טעות מרה טועים, הצבא שלנו נכון למות למען יחיו אחרים בעולם הזה, ואילו אתם מתים למען החיים בעולם הבא". ולאחר הטענות הוא נוטש את האפלולית החמה של החייט, ויוצא אל ההווי הפתוח, ונזכר בתדריך מפקדו שציווה עליו להציב מארב יום יום כנגד האויב. המארב נגד האויב בחוץ של עמידה גלויה בירושלים, לעומת עמידתו של סבו ר' אברהם לייב בפשלנו, שעמד שם בבגדי סאמוט שחורים כדי לקבל פני שיירת גרמנים, הם בעצם שני הצדדים של שתי מציאויות, בגולה ובארץ, אשר גולן מציג אותם בכל האכזריות וללא חציצה.
 
 
היחיד לעומת הכלל
אין קו אחד שבאמצעותו אפשר לבודד את המרכיבים שבסיפוריו של גולן, אלא שתמיד עולה מעין לייטמוטיב ההולך ונשנה בואריאנטים אחרים. שמאי גולן נולד בשנת 1933 בפולטוסק שבפולין, ושנות ילדותו עברו עליו תחת הכיבוש הנאצי ובברית המועצות. בשנת 1947 עלה ארצה בעליה בלתי ליגאלית, ולאחר שהתחנך בקיבוץ ושירת בצה"ל קנה את השכלתו באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת זמנו הקדיש לשליחות חינוכית ולספרות. הקובץ "במארב" מציג את גבוריו הנתונים במציאות קשה, לעת משבר, ומנסים להיחלץ ממנו. "ברושים בשלכת" הוא אחד הסיפורים היפים המתארים את אחד הראשונים בקיבוץ, בהרב, אשר לעת זקנה ציוה עליו הרופא לעסוק בעבודה רוחנית, והוא ביקש לעקור לירושלים, שם גרה בתו היחידה, לאחר שהבן יורם הרחיק נדוד לפאריס, ושם למד את אמנות הציור. בהרב, הבודד לאחר פטירת אשתו, חש לפתע, שעולמו חרב עליו, ואם כי תמיד הירבה לדבר בשבחה של עין-השרון, הרי עתה ביקש דירה בירושלים, ולעזוב את המקום לאחר ארבעים וחמש שנה עקב ערירותו. חברי המזכירות ראו בצעדו של בהרב בגידה, וסימן של עריקות, וקראוהו לבירור בפניהם. אמר האחד: "אנחנו הננו חיילים ותיקים, בהרב, וחיילים ותיקים אינם עוזבים את המערכה". החרו-החזיקו אחרים אחריו "שהבעיה היא עקרונית ואין מקום לסנטימנטים", ולכן החליטו "שלא ניתן יד לקעקע את היסודות המקודשים שעליהם חינכו והתחנכו בנינו". לנוכח השגות אלו ידע בהרב, שדינו נחרץ. "אינכם מבינים – גמגם בקול רם – אני פה כמו, כמו, בנכר... בגילה...". התרומם וגרר רגליו אל פתח היציאה. כך באורח ברור וגלוי כלל, החובה הקולקטיבית אל מול רצון הפרט, ומשקפים את הדו-סטריות שבחיינו בצורה תמציתית ובלשון עניינית; ובסך הכול מצטיירת תמונה עגומה של גברים בקונפליקט עם סביבתם, המעוצבים בצורה משכנעת, אך לפעמים עם קורט יתר הגולש לעבר.
 
 
 
 
 

ירון לונדון:
"הפטריה של גולן",
"העיר" 11.11.1983
           
שמאי גולן: "המארב", ספריית תרמיל, מחיר: 153 שקל.
 
סיפוריו של שמאי גולן נקשרו בתודעתי עם ספרו של קזואו אישיגורו, "נוף גבעות חיוור" (המספר על צל הפטריה האטומית בזיכרונותיה של אשה יפנית המתגוררת באנגליה. הספר נסקר במדור זה, העיר 161 מ-4.11.83) הקשר הזה התאפשר, כנראה, רק משום שקראתי בהם בזה אחר זה. אולם הוא מתקיים גם מכוח העובדה שהן ברומן היפני והן בסיפוריו הקצרים, התמציתיים והמפורשים של גולן, נתון האדם בכף-הקלע של מאורעות היסטוריים עצומים וטרגיים. הרקע לכל הסיפורים: מאבק – אדם בתוך המאבק על הארץ. ברוב הסיפורים ניכרים אותות הביוגרפיה של המספר, שהתבגר באירופה, בשנותה כיבוש הנאצי, והיה קצין בצבא הקבע, הסיפורים נוגעים בחוויות הכי מכריעות בחייהם של בני דור "התקומה והגבורה". כליאתן של המלים הללו בין גרשיים אינה מלמדת על כוונה שלי ללגלג עליהם, אלא רק לתמצת את הרקע החווייתי שבו הם ניצבים. הסיפורים הללו בפשטותם וישירותם, מעשירם את החוויה הארץ-ישראלית שלך.
 
 

ללא חתימה:
"בין אמנון ליהודה",
"מעריב", 28.10.1983
 
שמאי גולן / "המארב" / סיפורים
/ הוצ' ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר. עם רישומים של חנה לרנר /
צה"ל, קצח"ר, משרד הבטחון ההוצאה לאור / 1983, 171 עמ'.
 
            אחד הסיפורים המגובשים ביותר בקובץ סיפורים זה של שמאי גולן הוא "השעור בקפא"פ", המתרחש בטירה בצרפת, שבה מתקבצים עקורים יהודים ושליח מטעם הפלמ"ח. אמנון מלמד אותם דרכי לחימה בארץ ישראל וציונות. מה שמעניין בסיפור היא מערכת היחסים בין האנשים, בין יהודה הנאמן לאמנון ובין שץ, למשל, שהיה פרטיזן ועתה הוא מתווך בין השניים ובין אחרים.
            סיפור מעניין אחר הוא "הגבעה" המתרחש בירושלים בשכונת "עיר גנים" ושוב, עניינו הוא מירקם יחסים בין יצחק סוקולניק העולה החדש ושכנו אסולין.
            קובץ הסיפורים הזה רובו ככולו מבטא הווי חיים על רקע מלחמות הארץ, על רקע השואה וההעפלה. דומה, שהעלילות כולן יש בהן מקור אוטוביוגראפי, כמו נקלע המחבר אל מקום ההתרחשות ומדווח על מה שרואות עיניו כאדם "מעורב".
            אלה הם סיפורי-הווי במובן הטוב של המלה. סיפורי-הווי שהם סיפורי-הווה המספרים על זמן מסויים ואנשים העומדים בפני עצמם כ"גיבורים" מיוחדים.
            אציין את רישומיה הרגישים של חנה לרנר המלווים קובץ זה.
 
 
 
 
 
 
 
רוני סומך:
"המארב הפרוע",
"במחנה" 16.5.1984
 
(על "המארב" מאת שמאי גולן, ספריית תרמיל.)
 
            חמש שנים שירת הסופר שמאי גולן כקצין בצבא הקבע. השנים האלה קירבו אותו אל הבטן הרכה של ההוויה הישראלית. ברוב הסיפורים, אשר קובצו מספריו הקודמים, מעמיד גולן את גיבוריו במצבי לחץ. גיבוריו מתאגרפים עם המציאות ובדרך כלל יוצאים וידם על התחתונה. גולן בנה לכמה סיפורי הספר תפאורה צבאית. מלחמה, בדרך כלל, פוטוגנית מאד בספרות. אך גולן לא מנצל את הפוטוגניות הפשוטה הזו. הוא מנסה להיכנס פה ושם אל מתחת לעור ולהציג את ההתלבטויות של החייל שבסופו של דבר עושה את המלחמה. אולי בגלל זה נראה לי "צו הקריאה" כחזק בסיפורי הקובץ. גיבורו אורי נע בין תפאורת המלחמה שמסביבו לבין תפאורת האדם שבו. במאבק הזה כידוע אין מנצחים.
 
 
 

"חופה"
 
הענקת פרס ראובן ואלנרוד לשמאי גולן, בעבור סיפורו "הסתלקותו של ברוך ניילבן" – הוכרז כסיפור הטוב ביותר שהופיע באותה שנה ב"מאזנים". ההזמנה לטקס מיום 17.5.1979. הסיפור הופיע בקובץ "חופה".
 
ד"ר ארנה גולן:
"חמש נפשות – ומחבר", "גג" מס' 9, וגם בספרה "גבר, אשה תעודת זהות"
אותו מאמר נקרא גם: "חמש נשים והסופר שברא אותן" עמ' 97-93.
 
 
 
 
 
 
 
הוקלד (המקור אצל שמאי גולן)
 
 

ד"ר ארנה גולן:
"הפגישה" – פגישה של גבר עם עצמו", בספרה "גבר, אשה תעודת זהות", עמ' 109-102
 
 
פגישה של גבר עם עצמו
"הפגישה" מאת שמאי גולן
 
א.         נושאו של הסיפור – פגישה עם מי?
            הסיפור "הפגישה" כונס עם סיפורים נוספים בספר "חופה" (הקיבוץ המאוחד, 1983). הסיפורים האחרים, ובייחוד הנובלה "חופה" שעל שמה נקרא הספר, הציגו ואריאציות שונות של חיי נישואין שכשלו וחתרו להבנת הגורמים המורכבים לכך (ראה ברשימה "חמש נשים והסופר שברא אותן"). רק הסיפור "פגישה" הציג אדם בלא משפחה, או נכון יותר,לאחר התפרקותה. גיבורו של הסיפור הוא אדם מזדקן, שאשתו כבר נפטרה ואילו בנו היחיד היגר מן הארץ והוא נותר בבדידותו, כואב את כשלון חייו. אבל עלילת הסיפור הקצרצר הזה מתמקדת בעיקר במפגש אלים בינו לבין חבורת נערים צעירים. בעוד הוא נכסף למגע אנושי מפצה ומנחם עימם, הם כופים עליו התמודדות אלימה נטולת רגש אנושי. על כן, בקריאה ראשונה דומה כאילו נושאו של הסיפור מתמקד ב"פגישה" שבין הזיקנה לבין הקוטב המנוגד לה, הצעירות, ומשום שהמפגש הוא אלים ומנוגד לזה שהדמות נכספת אליו, דומה שהאלימות מהווה נושא-משנה.
            אבל עם סיום קריאתו של הסיפור הדחוס הזה ובעיון נוסף בו, בפרטיו ובמוטיבים הבונים אותו, מתגלה הסיפור במורכבותו ובנושא היסוד שלו. גם הכותרת "פגישה" רוכשת משמעויות נוספות מתוקף נושאו של הסיפור: אין בו רק כמיהה של אדם הנתון בבדידות ל"פגישה", למגע אנושי חם, ולא רק מפגש אלים שבין זקן שכוחו אבד לצעירים בשיא כוחם, אלא בראש וראשונה "פגישה" של אדם עם עצמו, הנכפית עליו ברגע של משבר. אותה שעה הוא חושף בתוכו כוחות חבויים ומביא לכלל מפגש מאחד וגואל את היסודות הגלומים בפרקים מרכזיים במהלך חייו. אמנם, מעצם מצבו ועברו אין הוא מגיע לכלל ניצחון מוחלט. החיים מורכבים יותר, וניצחון וכישלון, כוח וחולשה, מציאות וחלומות, מעורבים יחדיו. אך זו בדיוק המשמעות שאליה חותר הסיפור.
            מקורה של מורכבות זו הוא בכך, שעד סמוך לסיומו של הסיפור דומה שהזיקנה מוצגת כשקיעת האדם, כירידה אל מצב של חולשה, בגידת הגוף, שיגרה של חיים ללא תכלית או משמעות, ניתוק מן ההתרחשויות שבהווה ועצב של בדידות, ומעל הכול – כמיהה למגע אנושי, ואפילו יהא בנגיעה ואפילו יהא משפיל ואלים. הכול טוב יותר מן הבדידות המאיימת. מאפייניה של הזיקנה מוצגים בחריפות דווקא משום שהם מוצבים אל מול הקוטב המנוגד. הצעירות מוצגת כמגלמת הימצאות בחבורה שוקקת ועליזה, התקדמות ברצף הזמן לקראת העתיד, קשר בין שני המינים וגם כוח פיסי. עם זאת, יש בה גם אטימות נפשית כלפי החלש וזו מולידה אלימות פיסית, המוליכה לכאורה לעליונות בלתי מפוקפקת על הזקן, לניצחון מוחלט.
            ייחודו של הסיפור הוא בהפתעה שהסיום – המתפקד כפואנטה – מזמן לו לקורא (וגם לגיבור עצמו). בשיא הירידה, החולשה והכאב אוזר לפתע הזקן את שאריות כוחו, הטמונים באדם גם בשעת חולשה, גובר על נציג הצעירים ומנצחו. בניצחון זה הוא גם מפעיל יסודות הקיימים בו שעליהם ויתר מכבר. אלא שניצחונו, כאמור, הוא כפול-פנים (כמו רוב התופעות בסיפור). מחד, יש בו משום התגברות וניצחון בלתי צפויים והם מסמנים גם פתרון נפשי לכאב המחלחל בו על נטישת הבן הצעיר שהפך רופא "מעבר לים". הזקן מוכיח כי לא נוצח על ידי "הצעירות". מאידך, יש בניצחון גם משום עירוב של המציאות האובייקטיבית, זו שבה הוא נתון, עם מציאותו הנפשית, המטשטשת את הקליטה של המציאות החיצונית: שהרי הוא מזהה בנער התוקף את בנו ונוקם בו, כשם שקודם לכן נזקק לקירבתו כתחליף לקירבה עם בנו. כיוון שכך, לא נמצא פתרון לבעייתו הממשית ולא עלה בידו לשנות את אופן קיומו למרות שחרג מחולשתו וניצח. ההפתעה שבסיום מאירה, אפוא, גם את הזיקנה וגם את הצעירות במורכבותן ומכוונת לקריאה חוזרת של הסיפור. או אז נחשפות ההנמקות שהובילו אל הסיום המפתיע – לכאורה ואשר הקורא לא נתן את דעתו עליהן, והסיום מתגלה במלוא הגיונו הפנימי כ"פגישה" של אדם עם עצמו.
 
 
 
ב.         המציאות בסיפור: תבניות מוטיביות וסמליות
            "הפגישה" מתרחשת בגן ציבורי בירושלים, ליד בית-ספר תיכון, בשעת צהריים. פרטי הרקע הממשי, וכן פרטים נוספים המאפיינים את הדמויות, מתגלים בעיון חוזר כבעלי משמעות נוספת, מופשטת וסמלית. הם אף מתארגנים לכלל תבניות מוטיביות סמליות, המקיפות את הסיפור כולו.
            למשל, הצירוף המטאפורי "כתם השמש" הנופל על עיתון הבוקר, שעל פיו יודע רוזנברג את השעה, מגלם את כפל-פניו של מצבו: השמש מסמנת אור, חום, חיוניות, שאליהם הוא נכסף, אך הכתם נושא משמעות שלילית כפגם, לכלוך, מרמז לאלימות של המפגש העתיד להתרחש. אף ידיעת השעה על פי כתם השמש מציינת יכולת התמצאות בזמן הטבעי וקשב לו, אך נפילתו על העיתון, המסמל את ההתרחשויות בזמן שבעולם האנושי-הממשי, מעידה על הניתוק מן הפעילות האנושית המתהווה.
            יתר על כן, רוזנברג קורא בעיתון ללא הבחנה וקריאתו היא נטולת משמעות, אמצעי להעברת הזמן – ולמעשה, לביטולו. התמקדותו במדור הקוראים אף מסמנת את שקיעתו בתחליף למכתבי בנו, את "קובלנותיו" שלו על גורלו ואת "בקשותיו" הוא למגע אנושי, כמיהות שאינן באות לביטוי מילולי.
            "הספסל הדוחק במסמריו למטה" מסמל את הרגיעה המדומה, שייסורים בה ומקורם אינו "במה שאומרים": באקלים בירושלים. הזקן אף "כולו חבוי בצל האורן הגבוה", כמצניע קיומו, מתכנס בפני העולם וצופה בו, ויש בו יכולת סבל: הוא "סופג את מחטי האורן" כסופג מכות, אלא שהן נופלות ברכות, בניגוד למכות הנערים העתידות לבוא. בגבו פרחי בוגונבילאה, פריחת הגן, שלווה ושקט, אבל לפרחים גם "קוצים", סמל לחייו ולעימות האלים הצפוי. הפרחים אף מתקשרים מאוחר יותר בנמרוד, שהיתה לו פיג'מה פרחונית בילדותו, בתקופה המאושרת, ואפשר שהם מסמלים גם את הצעירות. בואם של הנערים מעמדת עליונות וכוח מסתמל באופן הבא: "הנערים באים מלמעלה, ממדרגות האבן הרחבות". בפניהם עדיין פתוחים העתיד והתקווה. לאחר מכן הם מקפצים מעל "ערוגות השושנים", כרומסים את הפריחה והתקווה (כפי שנראה להלן, בשמו של הזקן "רוזנברג" נרמזות השושנים: "רוזן" – משמעו שושנים).
            ניתן, אפוא, להבחין שפרטים מוחשיים במציאות ובדמויות רוכשים משמעות מופשטת, מתארגנים בתבניות סמליות ואף בונים אנלוגיות בין הזקן לנערים. למשל, יסוד הברזל והפלדה, יסוד קשוח זה מתקיים במסמרים שבספסל, ברצועת הפלדה של השעון, בסיגרטה של הנער המנהיג, "הדקה כמסמר", בעבודתו של רוזנברג בבית-החרושת במשך שלושים שנה ליד מכונות הברזל, כשהוא מכופף מוטות ומקציע אותם במחרטה, בדימוי הנערים לרכבת וקרונות ושוב – בפגיעת המסמרים בזקן חלקם מסמנים את היסודות הקשוחים, חסרי הרחמים והאלימים, הפוגעים ברוזנברג; אך חלקם בונים, על דרך האנלוגיה, את היסוד "הברזלי", המוצג והקשוח שבו עצמו, זה שיאפשר לו, לזקן, לנצח לבסוף, כביכול באופן מפתיע.
            תבנית אחרת נבנית מן הפרטים, הכרוכים בנעלי הספורט של הנערים ושל נמרוד. תחילה הן מסמנות צעירות וחיוניות ולאחר מכן איום ואלימות. מאידך – מתקשרות נעלי הספורט הקטנות והעדינות של נמרוד בקשר של אהבה, מגע אנושי ושמחה, המנוגד למצב הניכור בהווה אך מהווה גם מקור כוח שיאפשר לו, לזקן, לנצח. הרכות והאהבה בהצטרפן לקשיחות ולנחישות (שאינה אלימה), שני הניגודים הללו בדמותו של רוזנברג, הם המקור לניצחונו.
            יתר על כן, נעלי הספורט מתקשרות בתבניות הצבעים המרכזיות, בכחול-לבן ובצהוב. לקראת סוף הסיפור מתקשר הצבע הצהוב ב"טלאי הצהוב", שהיהודים נאלצו לשאת אותו כסמל לנחיתותם והשפלתם על ידי הגויים, ונרמז עלבונו של רוזנברג, כיהודי מן הגלות, הניצב מול צעירים צברים, שנעליהם בצבע הדגל הישראלי. העלבון הקדום חוזר אליו, כנרמז עוד בראשית הופעתם הרעשנית הנקלטת על ידו כ"פוגרום". הדברים אף מורכבים יותר: שרוכי נעליהם – צהובים, גם פלומת השיער של הנער צהובה, כשם שכתם השמש הוא "צהוב". רכותן של התופעות הללו עם האיום שבהן מתקשרים, אם כן, בתחושת קירבה וריחוק כאחד ומובלט שלמרות שלגבי רוזנברג מהווים הנערים תחליף לאיום שבגלות, כאילו הטליאו לו טלאי צהוב, הריהם בני מינו ואפשר שיושפלו אף הם. יתר על כן, גם ברוזנברג עצמו יש מן היסוד "הגויי", אולם בגילויו הרך, האוהב. רגל הנער מזכירה לו את רגל הסוס בנעוריו, במולדת רחוקה של אבא ואמא וגויים פולניים, כלומר – את נעוריו הוא, שניחנו בתחושת מולדת, משפחה וקירבה לטבע. בכוחם הוא עתיד לנצח.
            יסוד הנעורים הפרוע שבו מסתמל ב"כדור החימה", העולה בגרונו סמוך לסוף הסיפור ובונה אנלוגיה למשחקם הרעשני של הנערים, ה"מגלגלים ילקוטיהם ככדורים". משותף להם אף היסוד הסלעי: הנערים נראים מצטופפים כ"הרים שסוגרים על רוזנברג, סלעים על פני כל השבילים. והוא לבדו". מאידך, מצוי אף בו היסוד ההררי, כמובלע בשמו: "רוזנברג" – הר שושנים, ביידיש. גורם ההר המאיים ובעל העוצמה שבו חבוי תחילה, כמוהו כיסוד השושנים, הפריחה, הרגש, הרכות.
 
ג.          הדמויות: ניגודים בין קטבים ובתוכם
            רוזנברג הוא גיבורו הראשי של הסיפור ומרכזיותו מובלטת בכך שהדברים כולם נמסרים על ידי המספר בצמידות לנקודת-תצפיתו שלו, כפי שהוא קולט אותם או כפי שהם עולים במחשבותיו ובזכרונותיו. כפי שראינו, מתאחדת בשמו הוויית הגן בשתי פניה: העוצמה, הכוח והקשיחות בצד הרגש, הרכות והאהבה. אף על פי כן אין לו שם פרטי! אפשר שיש בכך לרמוז לראייה החיצונית שבה הוא נתפס על ידי העולם שמחוץ לו (ההנהלה, הנערים), ואפשר שנרמז אובדן עולמו הפרטי, ביטול עצמו בפני הצעירים וכמיהתו לחברתם, למגעם.
            מאלפת העובדה שלאורך הסיפור כולו רוזנברג אינו מוצג במראהו החיצוני, בקומתו או בלבושו. כך מובלטת ההתמקדות בעולמו הפנימי מול התפיסה הכוללנית של הנערים, הרואים בו "זקן" חסר ייחוד. מעבר לכך, מתקיימת כאן נאמנות לנקודת תצפיתו שלו, המופנית אל דמויותיהם של הנערים. ואכן, דמויותיהם מתאפיינות רק בגילויים פיסיים חיצוניים: בקולותיהם, מראם, פלומת השיער, תנועותיהם ונעליהם. הם אף חסרי שמות, כלומר חסרי ייחוד, משום שהם פועלים כקבוצה, כגוש רועש ותוקפני, שהמנהיג מהווה ייצוג בוטה שלו, והם נתפסים כחסרי עולם פנימי, נפשי ורגשי. קולניותם מגבירה את הניגוד לרוזנברג השותק, שכמעט ואינו מדבר, ודיבורו יסמן את נצחונו.
            בתוך הקבוצה האחידה מתייחדים מעט שלושה: המנהיג המתגרה נתפס על ידי רוזנברג בגופניותו כפולת-הפנים: רכות (שיער זהוב, פלומת שיער זהוב, אצבעות ארוכות ודקות) ואלימות חבויה (זרוע ורגליים, איברים העשויים להכות ולבעוט, וכפות-רגליים מכווצות, מוכנות לשחרור תוקפני). אלה אכן יהפכו לתוקפנות מאיימת: הדקות תאפיין את הסיגרטה החומה והארוכה, דקה כמסמר, והצהוב הרך יהפוך לאש ועשן. יסוד האש מתממש אף בנער השני (עיניו מתיזות "גיצי עליזות") וזו תתקשר בצבע כהה וחשוך (עיניים שחורות). אין תימה שהוא זה השומט את העיתון מידי רוזנברג, תולשו שנית מידיו ומתגרה בו.
            לאחרים אין פנים וייחוד (הם מכונים "נערים", "מישהו") ורוזנברג קולטם בהמשך על פי נעליהם, אליהן השפיל את מבטו המתגונן. יוצאת דופן היא הנערה, שבניגוד לגבריות הבוטה מסמנת יסוד נשי רך. הופעתה כנערה בת זמננו, מגלמת לגביו נחמדות, רכות ו"קול זמיר", כציפור מזמרת בגן. ואכן היא מנסה למנוע את ההתעללות בו. גם כשהוא מותקף פיסית ואינו יכול לראותה, מהווה "קול הזמיר" שלה נחמה יחידה.
            לעומתם, נחשפת דמותו של נמרוד בהדרגה וסדר החשיפה הוא מן הניכור והניתוק ועד להיזכרות בתקופה הילדות, שהיה בה קשר של אהבה ושמחה. תחילה נזכר רק שמו בלא שתצוין עובדת היותו הבן, לאחר מכן נזכרים התנכרותו ומכתביו הנדירים, משם עוברים לעצמאותו כנער, לנעלי הספורט שלו שגילמו לגבי האב זרות וניכור אך היו גם "מצחיקות", קרובות ובלתי מאיימות ועד היום הוא שומרן כש"כתמי בוץ" עליהן (הן מתקשרות ל"כתם השמש"), עד שמגיעים לנטישתו אל אביו ואת נעליו, את עברו. רק אז, באמצעות רגלו של הנער, שב רוזנברג בזכרונו אל תקופת הילדות "הפרחונית", שבה אף נעלי הספורט היו קטנות ומשמחות, למרות שיסוד המרד שבהן כבר ניכר בנמרוד שהיה "מבעט ברגליו" ותובע דווקא לישון עמן. כניגוד בוטה עולה עתה ההווה בזכרונו בכל חריפותו: נמרוד ביסס את עצמאותו כ"רופא נודע בארץ שמעבר לים" ואין רוזנברג זוכה אפילו להכיר את נכדו, הדומה לבנו, אלא ב"תצלום מקרי", בתחליף המאפיין את כל חייו. דרכי איפיון הבן – כאיפיוני הצעירים – מתפקדות, אפוא, גם כאיפיון עקיף של האב והן מרמזות במובלע שהתנהגות הבן הנוטש היא אלימה כמו זו של הנערים, ואילו הכמיהה לחברתם של הצעירים משמעה חיפוש תחליף לקשר האבוד עם בנו.
            מתוך כך רוכש השם נמרוד משמעות סמלית:   א) בשמו חבויה אלוזיה למקרא (בראשית י ח-ט): "וכוש ילד את נמרוד. הוא החל להיות גיבור בארץ. הוא היה גיבור-ציד לפני ה'". הווייתו הוויית "הגיבור", "הצייד", כהוויית הנערים.   ב) בשמו מצוי הפועל "מרד", אולי כמרד באביו בתביעה לעצמאות מוחלטת, ואולי גם כמרד באורח חייו של האב בבית-החרושת ובארץ.
            תמוה המקום המועט המוקדש לאשתו של רוזנברג, לאה. היא נזכרת פעם אחת בלבד ובדרך אגב, כביכול, לציון המועד שבו חדל לבשל. אפשר ששמה מסמל את עייפותה וחולשתה בחיי נישואיהם ואת פטירתה, בניגוד ליסוד הקשוח (רצועת הפלדה של השעון) והסבלני שבבעלה. חיזוק לכך אפשר למצוא ברגע שבו עולה זכרה במחשבתו: בשעה שנראה לו ש"העיתון כבר אבוד" וכי גם השירים הנדפסים בו (כך מתבררת רגישותו לשירה!) כבר אינם מובנים לו, כמו העולם הצעיר של היום, כלומר ברגע של לאות ותבוסה.
            בסיכומו של דבר מתברר שהניגודים הקוטביים אינם מצויים בין הזקן לצעירים בלבד, הם מתקיימים גם ברוזנברג עצמו: הוא רך וקשוח, רגיש ואוהב אך אוטם עצמו, מנותק מן העולם וכרוך אחריו, מבטל את עצמו ובעל גאווה, סלחני אך גם נוקם, חלש לאחר שנות עבודה מרובות אך עבודתו היא גם מקור כוחו, הוא נושא תודעה של יהודי נרדף ומושפל אך דווקא בכוחה ומכוח קירבתו לעולם הגויי בגילוייו החיוביים הוא מנצח. אלא שמורכבות זו נחשפת, בעיקר, בסיום החושף גם את העובדה שבניגוד למוגבלות עולמו של הזקן, שקביעות והעדר שינוי בו, ובניגוד לתנועה ולשינוי, שבחיי הצעירים – הזקן גם מתפתח במהלך הסיפור. גם לזיקנה יש תקווה, אם כי לא מוחלטת.
 
ד.         העלילה: שתי פניו של הניצחון
            כאמור, מתרחשת עלילת ההווה במשך זמן קצר, כזמנה של הפגישה בצהרי היום בגן, ואולי מאז השעה עשר, אך היא מקיפה את כל חייו של רוזנברג, מנערותו בגולה ועד זיקנתו בהווה, כשבתודעתו הוא נסוג לפרקים אל שלבים קודמים בחייו והם משפיעים על תגובותיו ומנמקים אותן.
            האקספוזיציה – כלומר, כלל חומרי "הרקע" הדרושים להבנת הסצינה הסיפורית הראשונה: המקום והזמן, מאפייני הדמות, אירועי העבר וכו' – מפוזרת במהלך הסיפור כולו, עד סמוך לסיומו. זו מוצגת כתהליך אסוציאטיבי של הדמות, אך למעשה מתארגנת כתהליך ההולך וחושף את העבר המאושר והאבוד, אם בנערותו שלו ואם בילדות בנו, עד שהניגוד הבוטה להווה מאפשר לזקן להגיב באופן פעיל.
            ראשיתו של הסיפור בהווה, בציפייה דרוכה לאירוע, שטיבו אינו ידוע עדיין, ובמצב של חולשה, זיקנה, ניתוק מן החיים, בדידות וכאב. תוך הציפייה נחשפת שאיפת העצמאות והניתוק של הבן כמקור כאב, ומשוחזר המפגש המיוחד עם הנערים, המתרחש מדי יום. במפגש זה מתממש הניסיון להימצא בחברת צעירים, הממלאים את מקום הבן. אולם החשש שמא לא יבחינו בו הולך ומתחלף בהדרגה באיום ההולך ומתגבר. סופו תמיד ברגיעה, בהסתלקותם של הנערים. בשלב זה הושלמה האקספוזיציה בעיקרה (עדיין אין הקורא יודע את הקטעים המשמעותיים שיובאו לקראת הסוף): נבנו הקטבים המנוגדים, הוצג האיום האלים והסכנה שחלפה.
            "אולם היום חל שינוי, שיבוש" – מהלך האירועים בהווה סוטה מן השיגרה ומתפתח לקראת מימוש הקונפליקט האלים, שתמיד נמנע ברגע האחרון. מעתה מתפתח עימות דרמטי, המתמתן על ידי קטעי הזכרונות ("הנסיגות לעבר"). ראשיתו במעשה של התגרות, כשהמנהיג וסגנו דוחקים את רוזנברג מן הספסל (מקומו בעולם כמשקיף) ושומטים את עיתונו (קשרו לעולם ולחיים). בחולשת גופו מתקשה רוזנברג להגיב. הוא מנסה למנוע את התפתחות הקונפליקט, רוכן ברכות ובהכנעה ומרים את העיתון. לכן, הצד שכנגד, התוקף, מגביר את אלימותו (העיתון נתלש, מוטח ארצה, הנער דורך עליו) ומביא להשפלת הזקן ולרמיסת כבודו. מה תהא תגובתו? בניגוד לציפיית הנערים שוחרי הקרבות, מגיב הזקן במחשבה על בריחה, נסיגה, הודאה בכישלון. אלא שאינו מסוגל לברוח, שהרי ציפה לפגישה זו ואלימותה טובה מריקנות חייו ומשיגרתם.
            העדר התגובה מצידו מעורר כעס בנערים התוקפים, הכנה להתגרות חריפה יותר, ואף בהלה וחשש בעדינים שבהם, ובייחוד בנערה. עדינותה, ובייחוד קול הזמיר שלה, הוויית הגן הרגוע, מעניקים לו כוח רגעי והוא מגיב במכת-נגד מילולית אך בלתי עקבית, שהרי הוא מצפה להישארותם. לכן הוא שב ומשפיל את עצמו ורוכן להרים את העיתון. ואז, שעה שהוא צופה בגודלן של נעלי הספורט המתאנות לו, הוא חושף את היסוד האנושי שבתוקפיו, המזדהים בתודעתו עם בנו. לכן גם תגובתו מעודנת ("דחק רכות ברגל") ובלתי הולמת, אף מתקשרת במחשבותיו עם רגל הסוס הממושמע בימי נערותו הוא, במולדת, עם אבא ואמא, בעולם הרמוני.
            רכותו מתפרשת לנער ככניעה ותוקפנות הנער גוברת: הוא פוגע לראשונה פגיעה פיסית ברוזנברג עצמו (פוגע בנעלו בכף ידו) ולא רק בעיתון המייצג אותו באופן מטונימי, אלא שרוזנברג, הנזכר בנעוריו, מבקש להגיע למגע ולפיוס עם התוקף (מחייך אליו ואוחז ברגלו). לכאורה, גוברת חולשתו: הוא נזכר בילדות של בנו, באהבה שהעניק וקיבל, במגע האנושי השלם. עם זאת, שם ומנצנץ בו זכר המרדנות של הבן, העשוי לחזקו כמו זכרון נעוריו. החזרה אל הניתוק מבנו בהווה משלימה את גורמי ההתחזקות, וכאשר האלימות מגיעה לשיאה (הנער כבר פוגע בנעלו, בירכו, בגופו) – הוא משיב, לראשונה, בפעולת-נגד אלימה המפתיעה את הנער.
            עתה מגיע שיאו של הקונפליקט: הנער הנעלב מבקש נקמה וחבריו מצטרפים אליו כרכבת דורסנית המחכה לזוז. ידי הנער כבר סמוכות לחלק גופו העליון של רוזנברג, לצווארו, אלא שלראשונה גם סימני חולשה בהן ("ספק נרתעות ספק מאיימות"). עתה, כבשיאה של כל עלילה דרמטית, אין לו לגיבור ברירה אלא לסגת לחלוטין, להודות בכישלון או לתקוף, תהיינה אשר תהיינה התוצאות, ובכך להעניק ערך לקיומו.
            ואז, ברגע ההיסוס הדומה לנסיגה, כשמגיע שיאם של הכאב (המסמרים) וההשפלה (הטלאי הצהוב) – מתלכדים בזקן כל הגורמים המעניקים עוצמה, נעורים וגבריות: "כדור החימה" מצטבר עם תחושת ההשפלה, החיוניות, הקירבה לטבע במולדת הפולנית, והוא הופך ל"רוזנברג": הר של עוצמה, הגורמת לו הנאה כשהוא מרים את הנער וחושף את אין-אוניו ופחדיו; ואף של רכות, הניכרת בהרמת הנער בלא פגיעה (יסוד השושנים).
            בנקודה זו, שבה גובר החלש חסר-הסיכוי-לנצח על החזק, לאחר הפגישה עם עצמו, מפתיעה הפואנטה וחושפת את המורכבות והיחסיות שבניצחון: הרי זה ניצחון, שכמוהו ככישלון שקדם לו, מדומה וקיים כאחת.

אמנון ז'קונט:
"אהבה ואהבת-נפש",
"עתון 77", יוני 1984
 
שמאי גולן; חופה; הוצ' הקיבוץ המאוחד; תשמ"ד; 1984.
 
"החופה" הוא שמה של הנובלה הפותחת, הדומיננטית והמעניינת בקובץ זה של סיפורים. זהו תיאורו של משולש רגיל בתכלית בין אנשים שאין בהם לכאורה כל ייחודיות: מנהלו של סניף-בנק בטבריה ניצב בתווך, לפעמים נקרע, בין אשתו לבין מורה צעירה על רקע הווי-החיים השוקט, נטול הסערה והעניין של עיר הכינרת. העלילה נגלית משתי זוויות: מפיה של הרעיה הבאה-בחשבון עם בעלה במהלכה של סעודת-טנדו לכבוד יום-הנישואים העשרים שלהם, ומפיה של האהובה הדוברת אליו אחרי שמת בטביעה.
וכאן תחילתה של הרבותא שבנובלה זו: באורח מדוייק, מתוכנן היטב ומתוחכם פורש המונולוג הראשון רשת לרגליו של הקורא. דמותו של יואב ג. שילוני מתבססת בליבו, רוכשת לה מעמד והתיחסות, מעוררת ציפיות להתפתחויות ולהתנהגות מסוג מסוים מאוד: אגוצנטרי, נהנתני, דל. על רקע זה טומן בחובו המונולוג השני הפתעה: לפתע, מבעד לעיניה של האהובה-הפילגש, מתגלות בדמות של יואל הבלחות של שאר-רוח, שביבים של נואשות, הבזקים של נזקקות אנושית מאוד, כאובה ורוטטת. האיש שתואר בפי אשתו כטכנוקראט גס-לבב, כמאהב-בפרוטה, לובש דמות בעלת גוונים טראגיים. פעולותיו הופכות בעינינו לבעלות אופי שונה, מקל, לפעמים ראוי להזדהות או, למצער, לחמלה.
אלא שכאן יש להבהיר: האפקט המרתק שבעניין זה איננו דווקא בשוני שבתאור האיש יואל מפי שתי הנשים. להיפך: עובדות חייו נראות מבעד לעיניהן חופפות מאוד, נקיות מסתירה. מבחינה עניינית, יואל המצטייר בתודעתה של אשת נעוריו, נירה, אינו אחר מזה המתגלה לעינינו במונולוג של האשה האחרת – אודליה. קיימים, אמנם הבדלים קלים בתאור הפיזי, בסדר המאורעות, באופן הדבור. ואולם העמדות הבסיסיות דומות וכך גם הציפיות והדרישות שיש לכל אחת מהן מן הגבר שבחייהן: זו גם זו שואפת לאושר דומסטי, לבטחון, זו גם זו מבקשת טוטאליות. השוני האמיתי ביניהן הוא בפרשנות, באופן בו הן מתייחסות אל אותה מערכת של עובדות ובעצם: בשיעור אהבתן ובמידת המוכנות הרגשית והערכית שיש בהן כלפי הגבר המשותף להן ובעומקה של האמפטיה שהן מסוגלות על פי אפיין ומבנה נפשו לחוש אליו.
מרגע שהדבר הופך מחוור לקורא, לובשת הנובלה אופי של משחק מבריק בשתי דמויות-בבואות. הן קורמות לעינינו עור וגידים בדרך של השתקפות אישיותן ביחסן אל הגבר שהוא המכנה-המשותף וגם המשתנה-הקבוע בעולמן. יואל ג. שילוני, כך דומה, לא בא לעולם אלא כדי לשמש בסיפורו אספקלריה שבאמצעותה יבוא לכלל ביטוי הפער שבין פשטנות-גלילית העטופה במיתוסים של עוצמה-עקרה (נירה, אביה וסבה, בני דור המייסדים והבונים) לבין רגישות של עקורים בה ספוגה דמותה של אודליה.
משמוגדרים אופייה של כל אחת משתי הנשים, נקודת ההשקפה שלה ומקומה במפת-הסיפור, אפשר לפנות ולבחון את המשמעות שמעבר למערכת היחסים המיוחדת למשולש הזה: אהבתה של נירה היא ישראלית מאוד, עניינית. התחומים שהיא בוחרת כמייצגים של שאיפותיה נשמעים כעיבוד ישראלי לארסנל החלומות הנכזבים של עקרות הבית בכמה מספריו של אפדייק. דרישותיה מבעלה הן בתחום הגשמי, המנוסח והמוגדר ("אני רוצה מילים, יואל, מלים טובות. יפות. לשמוע באזני. אפילו תשקר. לא איכפת לי...") אודליה, לעומתה, מייצגת אישיות שיש בה הרבה מן הנסתר והמיוחד, נפש הטעונה במידה של שאר-רוח. המימד הזה שבה הוא המעורר את הפן המיוחד גם באפיו של יואל: העולם שהשניים יוצרים בשעות אחר-הצהריים של ימי רביעי, ימי סגירת הבנקים, לובש גוון סוריאליסטי משהו, קסום. יחסה של אודליה ליואל, כפי שהוא בא לכלל ביטוי במונולוג שלה, חורג מגבולות ה"קח-תן" של נירה ואין דרך אחרת להגדירו אלא כ"לאסמנשאפט של פליטים", אחוות כואבים ובעצם: אהבת-נפש.
בקונפליקט הזה, שבין אהבה לאהבת-נפש, בין הכמיהה אל תיקון-הנפש לבין ההתחשבות בצווי היום-יום, המוות יכול בהחלט לבוא בחשבון. בכך עמד גולן בכבוד בדרישותיו של התהליך, בחוקיו של המשחק שהוא עצמו יצר. לזאת יש להוסיף את לשונו של הסיפור, שהיא אינטימית וציורית ועם זאת שוטפת ורהוטה, תקנית אך לא "גבוהה" מדי. חלק לא מבוטל מאמינותה של הנובלה שמור גם לזרימה כמו-סמויה, רגישה, משכנעת ואותנטית של מושגים, סמלים ואסוציאציות הקיימת בבסיסם של שני המונולוגים: הישראליות של נירה רצופה רמיזות של מטבעות-לשון, צבעים, ריחות והלכי רוח. גם הפגיעות והארעיות השוררים בחייה של אודליה מוקרנים באמצעותו של פסיפס אסוציאטיבי עשיר המגולל מסורת שלמה ומקיפה ששרשיה נעוצים בתרבות אחרת, ניגודית לזו של נירה וחופפת במידה רבה לזו של יואל.
בנוסף ל"חופה" נדפסים בקובץ סיפורים נוספים, אלא שהם חסרים את האמינות וההעמקה של הנובלה הפותחת. "הסתלקותו של ברוך ניילבן" ו"שנת השתלמות" עשויים היו להוות חומר בניה משובח לנובלות דומות. בכל אחד מהם טמונה התחלה של דראמה ואפילו שוכנת דמות מרכזית בעלת פוטנציאל ספרותי, דמות שלמרבה הצער לא זכתה באותה עדנה שהעניק המספר לנירה, אודליה ויואל ג.
 
 

יעל ישראלי:
"חופת מוות",
"מאזנים" מאי-יוני 1985
 
חופה
שמאי גולן / 1984 / הוצאת הקיבוץ המאוחד
 
            החופה – שמה של הנובלה המרכזית והפותחת בקובץ סיפוריו של שמאי גולן – היא גם חופתו של הגיבור עם שתי נשיו, אך בעצם היא חופתו עם המוות. נובלה זו, המעניינת והמורכבת ביותר בסיפורים שבקובץ, מורכבת משני מונולוגים ארוכים של שתי נשים: אשתו ומאהבתו של יואב. ג. שילוני, בנקאי בגיל העמידה, שכל חייו, אופיו ומגבלותיו עוברים אלינו דרך הפריזמה של שתי הנשים בחייו. לכאורה, תיאור של משולש רומנטי סטנדרטי, כשהדמויות המרכיבות אותו הן דמויות רגילות "מן החיים": הבנקאי, אשתו והמאהבת שהיא מורה קטנה המתגוררים בטבריה, עיר חסרת ייחוד, על הווי החיים השקט שלה ואופייה הקרתני, כשאין כל ניסיון סיפרותי לשנות את אופיה של העיר ולהפכה למושכת, מעניינת או מורכבת ממה שהיא, כי "חופה" הוא בראש-וראשונה סיפורם של אנשים רגילים וחסרי ייחוד כשהמטרה היא להפכם לסמל ולצאת אל הכלל של המציאות הישראלית העכשווית.
            דרך עיניה של האשה נירה ה"גומרת חשבון" עם בעלה על עשרים שנות נישואין אומללות במונולוג הראשון בנובלה, מצטיירת דמותו של יואל כגבר אגוצנטרי, חסר-לב, אכזר, שמזניח את משפחתו וכל מעייניו נתונים לקידומו בהיררכיית הבנק ולפלירטים חולפים עם עולות-הימים שבין פקידותיו. כל זה יוצר ציפיות ברורות ומוגדרות לגבי אופיו של יואל והתפתחות העלילה כהמשך ברור למה שתוכנן בקפידה במונולוג של האשה. אך זהו הפח המתוחכם שטומן גולן לקורא, כי עם קריאת המונולוג של המאהבת הצעירה אודליה המופנה אל אהובה, לאחר מותו, שובר גולן את הציפיות שנוצרו לגבי דמותו של יואל ומתאר דמות חדשה בתכלית של גבר רגיש, סובל, בודד בביתו, אחוז פחדים וזקוק לאהבה חמה ואנושית, כפי שהוא מצטייר דרך עיניה של המאהבת. היחס הזלזלני והלא-אוהד של הקורא אל דמות הגבר הופך ליחס אוהד ושל השתתפות בבעיותיו ובצערו, עד שהוא הופך בעיניו לדמות טראגית של ממש. אך מעבר לשבירת הציפיות אצל הקורא והענקת גוונים אנושיים ועומק לדמותו של יואל, האלמנט המעניין איננו האופן בו מצטיירת דמותו בעיני שתי הנשים של חייו: למעשה השתיים רואות את יואל באותה הצורה ואין סתירות משמעותיות באופן הבאת הדמות מפי שתי הנשים ששואפות מיואל לאושר, אהבה ובטחון טוטאלי. אודליה מבקשת נישואים, נירה רוצה אהבה מוכחת תחת ניכור. המעניין והשונה ביניהן הוא אופן הפרשנות של כל אשה לדמות הגבר המשותף כפי שזו עולה מתוך אותן עובדות בסיסיות המתארות את יואל: בשני המונולוגים מוזכר שיואל הוא פליט-שואה אך רק במונולוג של אודליה מקבלת עובדה זו פרשנות טראגית. דמותו של יואל היא אומנם הדמות שעליה מדובר בנובלה, אך מעניין לראות כיצד הדמויות נושאות-המונולוגים של שתי הנשים קורמות עור וגידים עד לנשיאת הסיפור כולו בכוחות עצמן והפיכתן-הן לדמויות מרכזיות בעלילה. שילוני הוא הדבק שמאחד את העלילה, הוא ההצדקה לפירוש השונה של שני עולמות שונים בתכלית על הפער והקונפליקט שבהם: נירה היא בת למשפחת-מייסדים ותיקה מן הגליל, אשה קרה ומנוכרת שאינה מבינה לליבו של בעלה ועל-כן גם איננה מסוגלת לאהבו. היא רוצה אהבה פרגמטית ופשוטה כולל הוכחות לאהבתו של בעלה, ומסמלת את ישראל היפה, השורשית, הטובה, העשירה והמועדפת-כביכול של צאצאי דור המייסדים.
            דמותה של אודליה המאהבת בנויה על מיתוס של החום המזרחי והמשפחתיות המלוכדת של בני עדות המזרח, מיתוס שהפך לשם-דבר בסיפורת העברית ושמן הראוי לבדוק את מידת אמינותו מחדש. כבת לעדות המזרח המתגוררת בשיכון ג' המוזנח בטבריה המאוכלס בבני עדות המזרח, אודליה היא האשה המזרחית הפשוטה, החמה והרגישה, האוהבת ללא גבול וללא ציפייה לתמורה, המסוגלת להבין לנפשו של יואל בשל הדמיון שבעברם. בדמותה עולה גם משהו משאר-הרוח, מהרגישות שיש לדור העולים העקורים והרדופים על כל גווניו ובסיפור מתברר כי גם רקע חייו הטראגי של יואל הוא תוצאה מהיותו פליט-שואה שנדרס במגפו של קצין אס.אס. גרמני, הנושא את אותו זכרון עגום עד סוף ימיו. בשלב זה מתברר שהפער האמיתי אינו הפער בין ישראל השניה לבין ישראל היפה – נושא המעסיק רבים מהמספרים הישראלים – כי אם הפער שבין ילידי-הארץ שלא טעמו טעמה של רדיפה מהו, לבין היהודים עקורי כל הארצות כולן – ואין זה חשוב אם יוצאי מזרח או מערב, שנידונו לגורל משותף של סבל מתמשך גם בארצם החדשה. סיפור המשולש הרומנטי, אהבתן של שתי נשים לגבר אחד מתגלה כסיפור המייצג את העולמות השונים זה מזה שהפער הנפער ביניהם הולך וגדל: המנטליות של הפליטים והעקורים שנרדפו בארצות-מוצאם למול הבטחון האדנותי של ילידי-הארץ המחוספסים אשר לא יבינו לעולם את הפחד המקנן בעצמותיהם של הפליטים-בנפשם, ועל-כן גם לא יוכלו להזדהות עימם. משום כך, נירה אינה מסוגלת להבין לנפשו של יואל עד שנפער ביניהם פער שלא ניתן לגישור, והוא מוצא לו "פליטה" כמותו שתבין לנפשו. אודליה, כמו יואל, היא בת למשפחה רדופה מבגדד וגם בבטחון השקט של טבריה עודה נושאת עימה את טעם הפחד מצעקות של השאבאב להרג ביהודים ואילו יואל תורם משלו את זכרונות המוות מגטו וורשה ואושוויץ, וזוהי אחוות העקורים שמבינים זה לליבו של זו, בין אם הם יוצאי עיראק או פולין, לנגד ילידי הארץ הזרים לעולמם. הסיפור הופך לאודיסיאה של עקורים אשר אין להם מוצא אלא במוות. שנים ארוכות נושא יואל בתוכו את הכאב, מנסה להקהות את הזכרונות בעזרת עבודה מרובה ואהבה בפרוטה, אך סופו של הכאב להתפרץ עד שהוא שם קץ לחייו, כמוצא אחרון.
            המוות כברירה האפשרית היחידה למצוקות נפשם של הגיבורים מופיע גם בסיפור הבא בקובץ: "הסתלקותו של ברוך ניילבן". ניילבן, פרטיזן-לשעבר שאשתו הפליטה ברחה לקנדה מפחד-ערבים שהתעצם בה ובנו נפצע במלחמת יום-כיפור, פוצע את גופו כל אימת שמתרגש משהו טראגי בחיי העם בארץ. גם לניילבן אין מוצא אלא במוות, כי מתברר שהיהודים יוצאי-המחנות, הפליטים, העקורים, כל אלה שנרדפו – אינם יכולים למחות את זכרון הפחד עד שהוא מתפרץ בצורת מוות, וגם השהיה הממושכת במולדת הבטוחה החדשה מסתברת כתרופה-משככת שעוזרת לזמן קצר מאוד, קצר מדי.
            כל הסיפורים בקובץ זה (להוציא האחרון) מסופרים בצורת מונולוגים בשפה "דיבורית", שוטפת אך גם תקינה ולא מליצית יתר-על-המידה, אשר תורמת לאמינות הדמויות והופכת אותן לאותנטיות מאוד. השפה משתנה בהתאם לדמויות: שפתה של נירה הצברית אופיינית לילידי-הארץ הפרגמטיים, זוהי מעין שפת בני-קיבוצים העשירה בביטויים "חברמניים"; המונולוג של אודליה, הנערה בת העולים מבגדד, הוא שפה פשוטה, רצופה באסוציאציות מהמציאות המזרחית הנותנת פתח גם למיסטי, לאגדות-עם ולאמונה דתית – וגם זה אלמנט שהפך מזמן למיתוס סיפרותי.
            חייהם של גיבורי סיפוריו של שמאי גולן סובבים בין המציאות המנוכרת בישראל העכשווית לבין הזכרונות המרים מהעבר שגם הארץ המובטחת לא הצליחה למחוק, הם אינם מצליחים לאהוב ולממש אהבה כפי שהיו רוצים, ולאחר מחצית שנות חיים רדופי זכרונות מרים שהודחקו הם מוצאים שאין מוצא אלא בחופה עם המוות.
 

ד"ר חיים נגיד:
"מנהל בנק שהתאבד", במדורו "ציפורי לילה",
"מעריב" 2.3.1984
 
            לפעמים הספרות מקדימה אפילו את המציאות. לשבוע הזה תיכננתי לכתוב על ספרו החדש של שמאי גולן, "חופה" (הוצ. הקיבוץ המאוחד), ואף ריאיינתי את המחבר, שנמצא עכשיו במכסיקו (הוא נספח התרבות החדש של ישראל במקום). עכשיו עלה על דעתי, שהסיפור שנתן את שמו לקובץ, והוא בעיני המרגש ביותר, מספר על מנהל בנק שהתאבד.
            איני רוצה לגרור את שמאי גולן ואת סיפורו לתוך האווירה האקוטית של השבוע, אבל לקח אחד בכל זאת נלמד: במציאות הישראלית, המפתיעה יותר מכל דמיון ספרותי, אפילו הספרות יכולה להיות מפתיעה, שהרי היא חלק מן המציאות הישראלית.
            "חופה", בלי שום קשר לאקטואליה, הוא סיפור ששווה קריאה. בעיני הוא אחד הסיפורים הכובשים שקראתי באחרונה: גיבור ספרותי, המעורר בך טינה וזרות, נעשה בהדרגה קרוב ואנושי, חלק ממך. הריחוק העויין שהרגשת אליו תחילה, מתגלגל לחמלה ולתחושת קירבה לקראת הסוף. כל זה – בלי שישמיע את קולו. שכן הסיפור בנוי משני מונולוגים, שבהם שתי הנשים שבחייו אינן מפסיקות לדבר. במונולוג הראשון מטיחה בו אשתו את השפלתה ותסכוליה בחגיגת העשרים לנישואיהם. במונולוג השני – מקוננת פילגשו על קברו – על אובדן חייה.
            איך הוא מצליח, גולן, לחולל בך את התפנית הרגשית הזאת כלפי גיבורו? אני מכיר כמה חוקרי ספרות שהיו ששים לנתח את התהליך הזה לפרטיו, והם עוד ודאי יעשו זאת. ובכל זאת, התוצאה היא בעיני, אם לא פלא, הרי מכל מקום מקור להתרגשות אמיתית. מה גם שאת כל זה עושה גולן בחומרים הכי-גסים והכי בסיסיים של הספרות והחיים – רגשות ראשוניים, מגושמים, עברית מאוד לא מזוככת; מרכיבים מלודרמטיים שמהם יוצרים לא פעם את סרטי היבוא מן המזרח הקרוב.
            הסיפור: מעשה במנהל בנק בטבריה, הנשוי לאחת מצאצאיהם של אנשי המושבות ומקיים מן-הצד רומן רב שנים עם מורה צעירה משיכון ג'. הוא עצמו ניצול שואה. משולש-אהבים שאין ממנו מוצא אלא בבריחה או בהתאבדות. אבל מעבר לקליפות הגסות (אגב, כל הכבוד לגולן שאינו חושש מלגעת בחומרי הגלם האלה, שמהם סולדים סופרים ישראלים איסטניסים), נחשפות הדקויות של נפשות, שמפרידים ביניהם פערים של מסורת ותרבות (למשל, המשולש שואה-ארץ ישראל-עדות המזרח תואם את משולש האוהבים-שונאים). מעבר לו – מצוי עוד חיץ: הפער הקיומי הסוגר ללא הסבר כל אחד מאתנו כמונדה אטומה-לנצח.
            לא פחות משהוא סיפור אהבה, זהו סיפור שנאה, מחקר על הסיבות הקיומיות לאי-היכולת ליצור קשר של אמת. האם מקורות הבדידות והשנאה הם בעבר שלנו, בתרבותנו או בסיבות קיומיות?
            אני מעלה שאלה זו בלי שום רמז לפרשיות-שנאה אקטואליות.
            גולן עצמו ודאי שאינו משיב על כך חד-משמעית. הוא מספר סיפור ועוטף אותו בחומרי אריזה העשויים להבריח כמה קוראים איסטניסים. שיברחו.
            לדבריו, הוא כתב שמונה טיוטות של "חופה". "זה היה מין פרץ כזה. בשעות הבוקר המוקדמות הייתי קם ב-5 וכותב עד היציאה לעבודה."
            כל אותו זמן שימש כיו"ר אגודת הסופרים.
-          כתבת בבת אחת?
-          כתיבת פרוזה היא עבודה גדולה. כתבתי שמונה נוסחים: מעתיקים במכונה, משכתבים, ושוב
מעתיקים. סיפור ארוך, שנמשך כשנה וחצי.
-          ומה משכורתך מכל זה?
-          אפסית. רוצה המחשה? ספר שעולה 500 שקל בחנויות, מגיע לי ממנו 12 אחוז תמלוגים. כלומר – 60
שקל. מזה מנכים מס במקור 45 אחוז, והתשלום ניתן לי, במקרה הטוב, אחרי חצי שנה, לפי שער המטבע של היום, לא של יום המכירה (אגב, המחיר לפני שבוע היה 650 שקל).
-          ובכל זאת, מ-370 חברי האגודה שהיית היו"ר שלה לא שמעתי על שום סופר שאיים בשביתה.
-          לא. כי סופר שכותב את יצירתו, מעוניין לפרסם אותה.
במירוץ לחיים בין הספרות למציאות בהקשר הישראלי – המציאות בכל זאת חזקה יותר, כנראה.
 
 
ד"ר אברהם הגורני:
"המאהבת והאשה",
"מאזנים", אפריל 1991 (עם הופעת מהדורה שניה)
 
שמאי גולן: חופה, סיפורים, הקיבוץ המאוחד (תשמ"ד) תשנ"א, 167 עמ'
 
            לכאורה, חזרה על סיפור ישן-נושן: כיצד תשַמֵר אִשה בקרב בעלה משהו מהמאהב שבו, וכיצד תשכיל מאהבת להביא את הגבר שלה אל מתחת לחופה?
            מאז קיים מוסד הנישואין פועל בצידו מוסד הפילגשות, והספרות מבקשת לשקף נאמנה את המציאות. שמאי גולן הוא סופר מיומן והוא מעניק לקורא בסיפורו חופה, העומד במרכז הקובץ הנושא שם זה, תיאור מערכת יחסים עם אותו גבר שמנהלות, כל אחת מצִדה, שתי נשים, אשה ומאהבת. הגבר הוא יואל שילוני, שמנסה לשקם את חייו בארץ-ישראל ולהדחיק סיוטי-שואה וחרדות המלווים אותו מילדות. חשוב לו מאוד ליצור לו בסיס משפחתי מוצק ארץ-ישראלי, כדי ליצור לעצמו קריירה מתאימה.
            נירה לבית ברקוביץ היא האִשה הנאה, ששימשה אשנבאית בדואר, ואשר מעניקה ליואל, הסטודנט באוניברסיטת ירושלים שהגיע למעלת מנהל הסניף המקומי של הבנק בטבריה, את הבסיס הארץ-ישראלי. היא בת למשפחה ארץ-ישראלית שורשית מאוד שגם סבה וגם אביה קשורים לקרקע הגליל. לאחר עשרים שנות נישואים, שבהם הביאו לעולם שלושה צאצאים, היא באה עמו חשבון על בגידתו בה במונולוג ארוך, שבו הגבר ממלא פיו מים – הוא הטביע עצמו לדעת בכינרת – ולכן אודליה העיראקית משכונה גימ"ל, פורייה, מורה בבית-הספר העממי, הממלאת את תפקיד המאהבת – משמיעה כבר את דבריה אחרת – הלשון ששם בפיהן המחבר, שהוא המספר, שאיננו יודע-כל דווקא, היא דומה מאוד. לשון רהוטה, מתובלת פה ושם באיזו מטאפורה או ביטוי לוקאלי פולקלוריסטי. אך אין זו הלשון הרזה שהפכה לנורמה במקומותינו ולא לשון הרחוב על עגתו המוגזמת.
            אף-על-פי שכל אחת מן הנשים מבקשת לזכות במעמד של יריבתה – האִשה מבקשת להיות מאהבת, והמאהבת לזכות במעמד האשה – אין הגבר מכריע לכאן או לכאן. הוא חושש שהקריירה הבנקאית שלו תיפגם, חלילה, אם אזרחותו המהוגנת וקשריו עם משפחת ברקוביץ, שאת רכושה יירש, יאבדו. אין הוא מנתק את קשריו עם אודליה משום שהוא אוהב אותה, ומבקש למצוא עִמה מרגוע מהתחייבויות, וגם כדי לנקום בנירה על הרומאן שניהלה עם הדייג הטברייני. את דחף הבריחה מהצורך בהכרעה הוא מקבל לאחר ששב מביקור בווינה, שם השתתף בוועידה של בנקאים. כאן שבוּ אליו סיוטי ילדותו – והנטיות להתאבדות שהתגלו אצלו כבר בעבר, חרף היותו מלומד בתרגילי הישרדות – באו לידי מיצוי סופי.
            המטען וניסיון החיים שנושא עמו שמאי גולן – ואשר באו לידי ביטוי ספרותי מאז ספרו הראשון "באשמורת האחרונה" – איננו מרפה ממנו גם בקובץ הסיפורים הנוכחי. בסיפור השני בקובץ הנוכחי, הסתלקותו של ברוך ניילבן, כותב הגיבור איגרת לקלרה, אשתו לשעבר, שגם לה כמו לו עבר של שואה. גם הוא, מלומד ניסיונות השרידה, עומד לשים קץ לחייו. אך הוא לא יעשה כן לפני שיבטיח יצירת חיים חדשים. הוא עושה זאת ביום נדיר של שלג בירושלים. במונית התקועה בשלג שֶבה נסע כדי להביא מבית-החולים את ניצה האחות וחברתו של בנו שאול, שעמד לשאת אותה לאשה קודם שנפגע במלחמת יום הכיפורים ונעשה נכה. משותק. ומסתבר שלא יוכל להוליד ילד. הוא נסע להביא אותה לפי פקודתו של שאול ביום הולדתו. המכתב לאשתו לשעבר, שהעדיפה על-פניו גביר יהודי מקנדה, ירן נקניקים, איננו קל. ברוך חושף בו את סוד הפצעים הנפתחים מחדש בגופו עם כל משבר בחייו. מזכרת מהקרב בלאטרון בו השתתף במלחמת השחרור.
            כפרטיזאן לשעבר הוא ניצל מקרב זה, למרות אש-התופת של הערבים, על-ידי זחילה צמודה-צמודה לקרקע. למזלו לא הבין את העברית של החיילים שחלפו על פניו בבריחתם ונקצרו באש האויב, וכך ניצל. מידת האירוניה שבמעמד המתואר, כמו גם ההגזמה בטיפול במפגע השלג, או ייחוס הפצעים הבלתי-מגלידים של הגיבור לתקופת השואה – מאיר סטריאוטיפ מסוים הקיים בחברה הישראלית לגבי ניצולי השואה. התמודדות מעמיקה בעניין זה טרם נעשתה בספרותנו, אף שסימני-דרך ישנם. בסיפור זה לא חסרים מצבים קשים כמו שילוּח שאול הנכה אל תוך השלג, מעשה גילוי-עריות, החשבון הנוקב שעורך ברוך עם קלרה, אך המחבר איננו מגזים בדרמטיזציה. לשונו מאופקת והוא שולט בקור-רוח בהתרחשויות. שמאי גולן גורס, כי אין צורך להרחיק אל הספרות הפנטאסטית המוצהרת כדי להתמודד עם האבסורד הקיומי. המציאות עצמה מספקת חומרים העולים על כל דמיון.
            בסיפור שנת השתלמות מככב המורה אלכסנדר קדם, שבתום תקופת הוראה שוחקת הוא יוצא להתרענן בשנת השתלמות בירושלים, בהשאירו אחריו בתל-אביב את משפחתו. לאמיתו של דבר – ייעודו הוא להיות סופר. הוא נקלע להרפתקת-אהבים עם אלה, נערה בירושלים, וגם הוא מתקשה להכריע בינה לבין אִשתו. במקום למצוא את פורקנו בכתיבה הוא ניגש למכרז וזוכה במשרת רכז-תרבות. כורסת המנהלים ומפתחות המכונית מתחבבים עליו וגם לשון הפרוטוקולים והתזכירים והקומוניקאטים. אשתו רות המבקשת לעורר בו מחדש את היצר, יצר הכתיבה במקרה זה, נכשלת. עטו למד לכתוב בסגנון עסקן-תרבות ושוב אין הוא מסוגל לכתוב את ספר-חייו. אמנם אין זה המאבק של קאפקא למימוש עצמי מול האילוצים המאיימים של המציאות, אך גם מתוך ההומור של שמאי גולן – ניתן לחוש בתחושת האין-אונות המתמשכת והולכת מול הפיתויים של השתלבות בממסד. לכל הכרעה יש מחיר ואי-אפשר לזכות בשני העולמות.
            נחמת-מה לזקנים מצויה בסיפורון החותם את הקובץ, הפגישה. אל תזלזלו בזקנים, הוא גורס, כי מהם עתידה לצאת גבוּרה. אף-על-פי-כן ברור לכל שהעתיד הוא לצעירי הגימנסיה המתעללים בזקן. זהו משל ללא נמשל, אבל הקורא הנבון רשאי להסיק מסקנות.
            חשובה היא ההתייחסות שהספר הזה תובע מאיתנו לגבי הרגשת העליונות של הצברים כלפי העולים החדשים, או הדחקת העבר אצל יוצאי השואה למען השתלבות בהווייה הישראלית. לא תיאור נדוש של מאהבת ופילגש לפנינו, למרות שפע הפרטים המעבים את הריאליה של התיאור בחופה, אלא הרבה יותר מכך. וקובץ סיפורים שיש בו כדי לעורר הרהורים בתום הקריאה אינו הישג של מה בכך במקומותינו.
 

 
קצרות
ללא חתימה:
"ציפייה לפגישה אלימה", על "חופה",
"ידיעות אחרונות", 28.12.1990
 
            מהדורה חדשה של "חופה" מאת שמאי גולן רואה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בספר נובלה ושלושה סיפורים. בסיפור "הפגישה" נדון זקן לציפייה מתמדת לקראת פגישה אלימה עם נערי הגימנסיה. ב"שנת ההשתלמות" זוכה המורה אלכסנדר קדם להתגשמות מאווייו, אך גם לחורבנו. "הסתלקותו של ברוך ניילבן" עוסק בניצול שואה, הנקלע למציאות ישראלית זרה ומאיימת, וביחסיו הנפתלים עם רעייתו ועם בנו הפצוע. בנובלה "חופה", שהיא המרכזית בקובץ, סיפור על אהבה שאין לה מוצא אלא במוות.
 
 
 
 
"גבר ושתי נשים", על "חופה",
"ידיעות אחרונות", 24.2.1984
 
חופה / שמאי גולן / הקיבוץ המאוחד / 168 עמודים.
 
שלוש דמויות מסופרות בנובלה הפותחת את הספר ושמה כשמו. האחת דמותו של גבר, יואל, סטודנט ירושלמי שנעשה לפקיד בכיר בבנק בטבריה, והוא מגיע בסיפור אל קיצו הטראגי במי הכינרת. השתיים האחרות, הן שתי הנשים בחייו, אשתו ואם בניו נירה, בת ראש-פינה, ואהובתו אודליה. דרך המונולוגים שלהן אליו אנו מתוודעים בעקיפין אל הגבר ואל דרך חייו שהסתיימה במבוי-ללא-מוצא. נוספו על נובלה זו בספר שלושה סיפורים קצרים, על ניצול-שואה ויחסיו המורכבים עם מישפחתו, על מורה היוצא לשנת השתלמות שהיא שנת שיחרור ממוסכמות, ועל קשיש ועימותו עם נערים אלימים.
 
 
 
ארועים והודעות
 
"ידיעות אחרונות", 10/2/84
 
ערב עם שמאי גולן
 
            לרגל הופעת הספרים: "המארב" ו"חופה" ועם סיום תפקידו כיושב-ראש אגודת הסופרים העברים, ייערך ערב עם שמאי גולן ביום חמישי (16.2.84), בשעה 8, בבית-הסופר, רחוב קפלן 6, תל-אביב. משתתפים: פרופ' הלל ברזל, ד"ר הלל וייס, חיים נגיד והמחבר. קריאה: רזיה ישראלי. מנחה: אהוד בן עזר.
 
 
 
(ראה גם על המחזה "היעלמות")