שמאי גולן - דברי הערכה על כתיבתו הספרותית  
על פי לקט קטעי עתונות 
ברגשי תודה למכון הביבליופילי של "גנזים" ואגודת הסופרים העברים  
בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי
  
 
כתב היד זכה בפרס ע"ש אשר ברש לביכורי יצירה, בעילום שם
 
"על המשמר", 7.2.1964 , גיטה אבינור
 
"אחד הספרים המעניינים שיצא לאור בשנה האחרונה הוא ספרו של שמאי גולן "באשמורת אחרונה" - - - - - . הספר מתאר את דרכו רבת-היסורים של הילד-הנער חיימק בשנות המלחמה. חיימק עומד במרכז הסיפור, ומבעד עיניו עיני ילד רואה הקורא את המתרחש - - - - - - יש בו בספר מה שאין למצוא בספרים רבים שנכתבו בזמן האחרון לשון עברית צחה. עולמו של הנער חיימק מובא בפני הקורא בכוח תיאור רב. הסופר מבכר את דרך ההתאפקות על דרך ההדגשה. וזהו יתרון לספר. "
 
"ידיעות אחרונות", 2.6.1964 , שלום קרמר
"שמאי גולן, שיודע לספר מעשה ולבנות דיאלוג, תיאר ברומאן שלו "באשמורת אחרונה" גלגוליו של ילד ונער יהודי בשואה בפולין וברוסיה עד החלטתו לעלות ארצה".
 
"קשת", קייץ 1964,     מ.ג.
"ריאליזם מגובש, אכזר, מפוכח אלה בלי ספק הנתונים אשר זיכו סיפור זה בפרס אשר ברש. - - - השופטים לא טעו בהעריכם את יכולתו של המחבר לגבש דמויות ולרקום עלילה ולנסח חוויות. - - - - כוחו של המספר בתיאור ישר, ללא עקיפי 'ליריקה' ו'מעמקי פסיכולוגיה'. "
 
"דבר", 27.9.1968 , אדיר כהן ( כיום פרפ' . במאמר שעיקרו מוקדש ל"אשמים" ).
"שמאי גולן נתגלה לנו כמספר בספרו הקודם "באשמורת אחרונה", בו הצליח לרקום לפנינו בפשטות ובכנות, את סיפורו של ילד יהודי קטן אשר ביתו נהרס בשואה והוא יוצא למסע נדודים איום על פני רוסיה" .
"הוא צייר לפנינו את זוועות השואה כפי שהן השתקפו בעיניו של ילד קטן, וטהור, שחזה מבשרו את כל אימי הפורענות והיה עליו להיאבק על קיומו בשארית כוחותיו הדלים. תיאוריו של גולן בספרו זה היו מאופקים , ללא גודש זעקה ופאתוס של קינה, ולכן היה רושמם עז ועמוק."
 
"אומר" , 20.12.1963
"הספר כתוב בכשרון רב, תאורים חיים ומרתקים, ומשוקע בו חלק מחוויותיו של המחבר עצמו".
"יש בספר סמליות. הנער הוא סמל לעם ישראל הנודד והנע, הסובל מתגרת ידם של הגויים ומאי סובלנותה של הסביבה."
 
"חרות",   20.12.1963 , י. בר-לב
(דמות הנער ) "היא דמות שלמה הפועלת ומתנהגת לפי עולמה שלה."
 " מוטב להתייחס אל הנער כאל גיבור ספור לכשעצמו, חי נושם ומתנועע. "
 
ראה גם בספרה של פרופ' חנה יעוז
"סיפורת השואה העברית - כסיפורת היסטורית וטראנס היסטורית"
 הוצ. "עקד" 1980 , שם על "באשמורת אחרונה" .
 
 
 
 
כתב-היד זכה בפרס אקו"ם, בעילום שם.   
(אקו"ם: אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים).
 
 
מנימוקי השופטים אשר זיכו את שמאי גולן בפרס אקו"ם לשנת תשכ"ה 
בעבור ספרו "אשמים" ("השיבה").:
"המפגש בין אמנון שליח הפלמ"ח לבין צעירים ניצולי השואה, המביא למשבר בנפשו של הצבר בן הקיבוץ.
אמונתה האינטימת של קלארה היהודיה בישו.
היחסים המוזרים שבמרתף בין מינה לבין סוקלסקי.
האהבה החשונית בין אמנון ומיכל בקיבוץ עין-השרון.
המאבק נגד הבריטים בתקופת ההעפלה.
כל אלה הם נושאי הקונפליקטים הבאים לביטוי ברומאן רב עניין זה.
יחסי האנוש מעוצבים מתוך ראיה פסיכולוגית מפתיעה בעירום האמת שבהם. המחבר הצליח בשירטוטי הזמן והמקום , שבהם פעלו הנפשות. המומנטים הדרמאטיים הועלו יפה. הלשון חלקה ובהירה, ללא התגנדרות וללא מלאכותיות. היצירה כתובה בעדינות וללא נסיונות של מילודרמאטיות. "
 
 
דבר, 27.9.1968, אדיר כהן (כיום פרופ' )
"בספרו החדש "אשמים" ממשיך שמאי גולן בדרך כתיבתו המאופקת, הממתנת כל פאתוס, כשהוא מנסה לספר סיפוריהם של גיבוריו, שרבים מהם הם אודים עשנים, שאש המוות גרמה לכוויות חמורות בנפשם - - -- .
כמה וכמה מעלות ל"אשמים" של גולן. הספר כתוב במתח עולה. סיפור המעשה חי ומרתק את התעניינותו של הקורא."
"אשר לסיגנון ולדרכי המבע צדקו השופטים , אשר זיכו את מחבר הספר בפרס אקו"ם לשנת תשכ"ה, בציינם, כי "המחבר הצליח בשירטוטי הזמן והמקום, שבהם פעלו הנפשות הלשון חלקה ובהירה, ללא התגנדרות וללא מלאכותיות. היצירה כתובה בעדינות וללא נסיונות מלודראמטיות." "כל נסיון לתת מבע אמנותי לשואת עמנו הוא אתגר קשה ומסוכן לסופר. לשבחו של שמאי גולן יש לומר, שהשכיל בספרו לפתוח פתח לנפשם של פליטי-חרב הנושאים בליבם את עשן הכבשנים"
 
 
"ידיעות אחרונות", 7.6.1968 , חמוטל בר-יוסף (כיום פרופ' )
"צריך לומר, כי למרות שיש בספר ("אשמים") התיחסות ברורה לשאלת הפטריוטיות, זוהי התייחסות בלתי שיגרתית, גם מבחינת המסקנות הרעיוניות הנובעות ממנה, וגם מבחינת העיצוב האמנותי, המשתדל להעדיף הצגת מציאות אנושית חיה על פני אידיאולוגיה סכמטית. ולא רק משום שחותם האותנטיות נשאר טבוע בחלקים מסויימים של הספר. בתיאור עולמם הפנימי, וביחוד בתיאור יחסיהם ההדדיים של כמה מן הגיבורים, מגיע לעתים שמאי גולן לחדירה מעמיקה אל מצבי נפש מורכבים ועדינים, כמו למשל בתיאור היחסים בין קלארה לשץ. לעתים הוא מעמיד מצבים, המצטיינים ברעננות תיאורית, ובה בשעה מעמיקים את הפרובלמטיקה של הנושא המרכזי. "
"הפאראדוקסליה הזו, היא המשווה מימד של הערכה מחודשת למציאות ההיסטורית של ההעפלה, ושמאי גולן, המבקש להעריך אותה מזווית ראיה זו, מגלה ללא-ספק גישה אינטלקטואלית ומוסרית מעניינת ומשכנעת למאבק האנושי שמאחורי פרשה זו."
"להצלחה אמנותית משכנעת ביותר הגיע שמאי גולן בהעמדתן של רוב הדמויות הצדדיות, כגון העגלון, הפולקובניק היהודי יוזף בויובייץ, היולדת באניה מרגריטה, חנה, מינה ויהודה. הסיפור של יחסי המין בין מינה לסוקלסקי, הגוי שהחביא אותה, הוא דוגמה לגרעין של פרוזה בשלה. "
 
 
"מאזנים", אוגוסט-ספטמבר, 1968 , יוסף פרידלנדר (כיום פרופ')
"אם מתוך נסיונו העצמי, ואם מתוך השמועה, ידע שמאי גולן להעלות ( ב"אשמים") את המיפגש שבין שני העולמות: עולם הסיוטים, המוראות והאשמים של יוצאי הגיטאות והמחנות עם עולמם האחר והשונה לגבמרי של בני הארץ ה"צברים" ".
"מעניינים פרקי החלק הראשון, המתארים את עולמה הפנימי של הנערה היהודית בשנות שהותה במנזר ולאחר יציאתה ממנו. המשברים העמוקים הפוקדים את קלארה גולדברג היהודיה - היא מאריה פוניאטובסקה הנוצריה וההתרוצצות הפנימית, המסעירה את כל: הערה הגדולה המתרחשת בפנימיותה, בין אמונתה וחינוכה הנוצרים החמורים, ובין הזכרונות העמומים מבית אבא היהודי, כל אלה מהווים את הישגו של המחבר".
 
 
 "על המשמר", 9.8.1968 , גיטה אבינור (במאמר "הגואל המדלג על חבל" בו התייחסות רבה גם ל"באשמורת אחרונה" ).
"הספר ("אשמים") מתאר בנאמנות וגם באמנות פרשה שכבר נראית לנו היסטורית, הגם שלא חלפו מאז שנים כה רבות. קטעים רבים נחרטים בזיכרון, במיוחד, דומני, תיאור חיי קלארה במנזר. בתיאורים (כמו גם בתיאורים בספר "באשמורת אחרונה") יש מידה רבה של פיוט. עם סיומו של ספר זה , כמו עם סיום הספר שקדם לו, טרם הגענו עד התחנה המיועדת. שוב, זהו כנראה סיפור אחר".
 
 
"הצופה", 6.9.1968 , י. עמוס
"המחבר השכיל להעלות מצולה רותחת פנימית זו בנפשה של נערה צעירה יתומה מאביה ומאה, שהשואה הרכיבה לה את הנוצרי 'שסבל למעננו, כדי שלא נסבול אנו', ואמה היא מאריה הבתולה. כך לימדו אותה להכריז ולהצהיר עד שהדברים הפכו לחלק מעצמותה. "
"ספרו של שמאי גולן, שזכה בשנת תשכ"ה לפרס אקו"ם, מגולל את הפרשיות הקשות של הקונפליקטים מתוך ראייה פסיכולוגית מסבירה ומבהירה, ומתוך דרמאטיות מסויימת במקומות רבים בפיתוחה של העלילה. לשונו של שמאי גולן וסגנונו פשוטים ובהירים, ותורמים את חלקם בהעלאת הנושאים ובחשיפת הבעיות הקשורות, עם חוויות השואה בתודעתם של כמה מניצוליה."
 
 
"קשת", קיץ 1968. י. פ.
ספרו של שמאי גולן ("אשמים") הוא מתחומה של ספרות-השואה. אין המחבר עוסק באירועים אלא בתוצאות שהותירו בנפשות הניצולים, לאחר שחזרו ל"חיים התקינים". עברם הנורא אינו מרפה מן ההווה שלהם, והחוויות שהעמיקו חרישן בעולמם הפנימי, אינן מוצאות להן תיקון. "
"קונפליקטים הרבה מעלה המחבר בספרו, ובתיאורם הוא מגלה ידיעה פסיכולוגית רבה בנפש גיבוריו, ובזכות לשונו השוטפת וסגנונו הבהיר הספר נוח לקריאה. את ההתמודדות שבין ניצולי השואה לבין הצבר הוא מתאר בריאליות חריפה. חוויותיה של הנערה שנגאלה מן המנזר הן מרשימות ביותר. שקיעתה בתוך עולם-המסתורין של המנזר ובתוך האמונה החסודה של הנזירות, והתעוררותה לחיים בדרך איטית וכושלת, מצוירות כהלכה.".
 
 
"האומה", יולי 1968, אלקס זהבי (במאמרו: "שלושה ספרי מקור")
"גיבוריו של שמאי גולן , יליד חו"ל, מתוארים במלאות ובמהימנות - - - - בדמויות הגיבורים (ב"אשמים") ובעלילה יש כדי לפרנס רומאן מרתק, ופעמים אף פרובוקאטיבי".
 
"מאזנים", אפריל-מאי 1969, גיטה אבינור (במאמרה: "סופרים ישראליים וצל השואה").
"הציר עליו סובב הספר ("אשמים") הוא המיפגש בין קבוצת בני-הנוער פליטי השואה, לבין הצעיר הארצישראלי, אמנון, החייב להביאם ארצה. עדים אנו להתנגשות בלתי נמנעת בין המדריך הקשיש שץ, לבין אמנון, השליח הצעיר - - - - בוויכוח מצליח שץ להתגבר על אמנון, שהוא עילג שפה. המעניין הוא, שבעצם היה שץ רוצה להפסיד בוויכוח ולקבל עליו מרותה של ארץ ישראל".
"יש להדגיש כאן, כי אמנון אינו הצבר הסטריאוטיפי, בעל הקליפה הנוקשה ולב הזהב, הגיבור העשוי ללא חת. יש לו בעיות משלו, ויש לו גם רגעים של חולשה, בהם הוא מפקפק בנכונות שליחותו. "
 
 
 
זכה בפרס רמת-גן לספרות
 
 
"הארץ", 16.7.1971 , אוריאל ריינגולד
 
"מה אתם מבינים", גנח ברגר במבטא הפולני שלו, מי שהיה שם אצל הגרמנים - ז ה תמיד יחזור אליו".
"ברגר, אחד מחיילי הפלוגה של סרן פלד, מיצה במשפט זה את הרעיון המרכזי של הספר "מותו של אורי פלד". אותו "זה" שברגר ציין, אינו אלא הסיוט המקנן בליבו של כל מי שהיה "שם", סיוט שאין אדם יכול להשתחרר ולהימלט ממנו, סיוט הנע משני עבריו של קוו הטירוף."
"המחבר אינו מניח לגיבורו להימלט אפילו דקה אחת מעברו, המלווה אותו כצל: פעם הוא מנסה להינתק ממנו ופעם נצמד אליו בדביקות, אך תמיד הוא קשור אליו, בזמן האהבה כבזמן השנאה, בעת פקחון כבעת ביעותים. "
"אורי פלד מתכחש לדת ולאלוהים, אשר איפשרו לשואה שתקרה, והשלימו עמה. אך בו בזמן הוא נמשך בחבלי קסם אל החייט החרדי ר' יואל, המייצג לגביו את המסורת של בית-אבא."
"במבט ראשון נדמה ששמאי גולן העמיס על גיבורו יותר מדי. כביכול קשה להאמין, שאמנם כל דקה בחייו של אורי פלד וכל צעד שהוא עושה, מודרכים בצורה כה ישירה על ידי עברו. במבט שני, השתלשלות העניינים נראית הגיונית וסבירה והאיש אורי פלד נראה כדמות אותנטית. ואמנם, אין לי ספק, שאנשים כמותו חיים בינינו."
"המעלה העיקרית של הספר היא כנותו. אני מאמין , שהמחבר ביטא בצורה סבירה וכנה דברים המעיקים על אנשים רבים בינינו, ואינני מתכוון בכך דווקא לאנשים שבאו מ"שם", אלא אף לאלה שחיו כאן, בארץ".
 
"את", יולי 1971 (ללא שם הכותב)
"מעלתו העיקרית של הספר בעצם ההתמודדות עם נושא כה קשה ורגיש, כמאבקם הפרטי של אנשים החיים בינינו כיום, המנסים לגשר מעל התהום הפעורה בין ה"שם" המשתכח-והולך ובין ה"כאן", שלא תמיד הוא נראה כמקיים את צוואתם של ההרוגים."
"הספר כתוב באינטנסיביות סוחפת ובלשון עשירה וצבעונית, ותורם להבנה ההדדית בין העומדים משני עברי מיתרס ההיסטוריה."
 
"מעריב", 25.6.1971 , אפרת פאיאנס
"מסעו של הסרן אורי פלד אל מותו הוא מסע ארוך, רצוף לבטים. ודאיות המוות המצפה לגיבור סיפורו החדש של שמאי גולן, משווה לכל תחנות המסע אופי של ארעיות. מעין דוק של ערפל פרוש עליהן, והוא המליט התרחשויות ומתלה אותן בין מציאות ודמיון."
"עם צרור היריות הקטלני, מול שער האריות, באה לסיומה פרשת חייו של אורי פלד, אך לא באו על פתרונן התהיות וההתלבטויות שהוצבו כתמרורים על דרך חייו."
"הנה כי כן, כרעיון של הצגת תלישות וניתוק, מורשת דם כבדה ואי-אחיזה בקרקע הצליח המספר להעלות דמות משכנעת בנדכאותה, כסיפור מציאותי לא נקבל את   קורותיו וחדלונו של אורי פלד. ולא נקבלם על אף שמן הבחינה הטכנית רקם שמאי גולן רקמה סיפורית ותיאורית יפה, המשובצת פנינים לא-מעטות."
 
 
"דבר", 25.6.1971 , אלכס זהבי
"מותו של אורי פלד" הוא ספרו השלישי של שמאי גולן לאחר "באשמורת אחרונה" ו"אשמים". חוויית היסוד בשלושת הספרים היא חוויית הילד אשר העולם השלם והתמים של בית אביו נפרץ פתאום, נהרס באכזריות נוראה על ידי הגרמנים, ומשך זמן קצר ראה את הקרובים לו נלקחים או מתים לעיניו והוא חסר אונים."
"שתי תכונות ניכרו בספריו הקודמים של ש. גולן: הצורך לספר (במשמעות הראשונית של המלה) את קורות גיבוריו, ילדים ונערים , ולהציגם כמות שהם, אחרים ולא מוכרים לקורא העברי."
"אורי פלד נמלט תחילה אל המסכות, הוא מנסה להסתתר במסווים של סימני-ההיכר של בעלי הסטאטוס הגבוה בחברה הישראלית. אלא שהימלטות זו גורמת לו שיהיה מתוח, שיחוש ברע ויחרד מכל פגישה עם בני-אדם, שיתחפר בתוך עצמו יותר ויותר, וייסחף בגלי זכרונות המציפים אותו וחותרים מתחת לקרקע היציבה כביכול, שעליה הוא עומד".
"אנו נודדים עם גיבורו של ש. גולן ממבצר למבצר של המימסד הישראלי, מן הקבוץ אל צבא-הקבע ומצבא הקבע לירושלים האוניברסיטאית. החבר הוותיק בקיבוץ (ברזילי), המח"ט בצבא, הפרופסור האוניברסיטאי, והחוקר מ"יד ושם" מוצגים כקלישאות מקובלות, ולרוב גרוטסקיות, של הטיפוס המיוצג על ידם".
"ההתרחשויות בהווה מתוארות לרוב תיאור ריאליסטי, לעתים שווה-נפש ומאוזן (ההכנות לחתונה), לעתים עצבני ומעוות (מסיבת הפרידה בצה"ל), כשהמספר-היודע-כל מתבונן בסובב בעיניו של גיבורו. לעתים התיאור הוא מפורט ומהימן, לעתים הוא קלישאי ולעתים סאטירי."
"ש. גולן מתכוון להעמיד בספרו גיבור טראגי שאיבד את כשריו לנווט במציאות בה הוא חי, שמסעותיו אל מחוצה לו מתנפצים אל חומות אי-הבנה של הזולת, ואל התהומות הריקות של עצמו."
"הפרקים העוסקים בהתמודדויות הגיבור עם עצמו הם מרשימים וכנים."
 
 
 
"על המשמר", 17.12.1971 , גיטה אבינור
"השנה יצא לאור - - - ספרו השלישי של שמאי גולן, "מותו של אורי פלד. - - - מעין המשך לשני ספריו הקודמים - - - . אולם שלושת הספרים מהווים אחדות המשכית, בהיותם תיאור שלבים שונים בדרכם הקשה של גיבורים, אשר עברו את השואה באירופה".
"אמרנו שהעבר הנורא מעיק על אורי פלד, הוא יוזק, הוא יוסלה קופרמן, נכדו של ר' אברהם-לייב ראש ישיבת פשלנו. במקום להשתחרר לאט לאט מן הסיוט וממכלול הרגשות הקשורים בו, הרי הסיוט משתלט יותר ויותר על אורי עד שמיטשטשים הגבולות שבין המציאות לדמיון. "מותו של אורי פלד", כמו שני ספריו הקודמים של שמאי גולן, אינו ספר ריאליסטי טהור. יש תיאורים רבים המבוססים, אמנם, על מעמד אפשרי במציאות, אלא שנוסף להם גוון סוריאליסטי, כמו מסיבת הפרידה של אורי מן הצבא, סדר העבודה ב"הר הזכרון", הפגישות עם הגברת עצמון, המסיבה אצל מינץ, ומותו של אורי בשעת כיבוש העיר העתיקה - - - ".
" ורע מזה גורלו של יוזק-אורי, שאכן הגיע לחוף הנכסף ומצא שאין הוא יכול להיאחז בו, שאין לו הכושר הנפשי להתחיל בחיים חדשים. האם גורלו של אורי הוא באמת מחויייב המציאות, האם לא תיתכן גם דרך שונה? זוהי כבר שאלה אחרת."
 
 
"ידיעות אחרונות", 9.7.1971 , יוסף אורן
"אורי פלד הוא רוח-רפאים, שקם מחורבותיו של יוזק קופרמן. החייאתו של יוזק קופרמן עתידה להחריב את אורי פלד. כזה הוא מהלכה העיקרי של עלילת הרומאן החדש של שמאי גולן "מותו של אורי פלד". מאמצים רבים השקיע אורי פלד כדי לסגל לעצמו זהות ארץ-ישראלית, אך כולם מתגלים לו עד מהרה כתמרורים בדרך הבריחה מזהותו העצמית. שירותו המסור כקצין בצבא הקבע אינו מחפה על תלישותו מערכי צה"ל - - - ונישואיו לאסנת ברזילי, בלא השתתפותם של חבריו מעליית הנוער, כי 'הוא לא רצה עוד לדעתם' - מבליטים את זרותו."
"כשלונותיו הרצופים כאורי פלד מנמקים את התשוקה, שעתידה להחריבו, לגלות את זהותו הקודמת. תחייתו של יוזק קופרמן מתוארת על ידי שורה של פגישות, שבאמצעותן לומד אורי פלד להכיר את עצמו"
"אורי פלד מצטמק והולך ככל שזהותו העצמית כיוסלה קופרמן הולכת ונחשפת - - - בכוח הגיון זה חייב אורי פלד למות."
 
 
"קשת", קיץ 1971 , (ללא חתימה)).
את ספרו החדש של שמאי גולן "מותו של אורי פלד", צריך לראות במסגרת יצירתו הכוללת, שנושאה המרכזי: השואה היהודית. חוויותיו של המחבר משנות ילדותו מאותם ימים נוראים טבועות בתודעתו, וחרישן העמוק מעלה רבדים חדשים של זכרונות העבר המבקשים להתמודד עם ההווה. גיבור הסיפור , אורי פלד, הנושא את אשמת הישארותו בחיים . - - - ניתוקו מן הממשות של הקיום ( בארץ) , וניכורו לאנשים ולאירועים מכשירים אותו ומקדמים אותו לקראת מותו במלחמת יוני. וכך הוא "פורע את השטר", בלשונה של אחת הדמויות, ומכפר בדמו על חטא הישארותו בחיים".
"העלילה של הסיפור עשויה בהיגיון וצורתה מותאמת לחיפושי הגיבור אחר זהותו האבודה- - - דמויות הבאות מעולמות השואה משלימות את המיבנה "הדימוני" של הסיפור, על צידו האפל והטראגי. - - - רציפותה של העלילה מוסברת בשימוש באמצעי-כתיבה מודרניים על דרך של "זרם התודעה", שלא תמיד הם עולים יפה, אך עיקרו של הסיפור - מאבקיו של אורי פלד עם עצמו ולבטיו בין שני העולמות מתוארים בכנות ומתוך ידיעה רבה בנושא ובחומר הראיות שלו. "
"על הרוב משתמש המחבר במשפטים קצרים ופסוקים, המשמשים היטב עיקר תכליתו."
 
 
"אות" (שבועון),   8.7.1971 , יותם ראובני
"גיבור הרומאן ("מותו של אורי פלד") נמצא במצב תמידי של אשם: כלפי הנטבחים מצד אחד, וכלפי הרוגי ארץ-ישראל, שאין חלקו עמהם, מצד שני. אורי פלד צריך למות, הוא מת בדרך כמעט סוריאליסטית. שכנו-אהובו-יריבו, מינץ, הישראלי שנטל חלק במלחמת העצמאות, "הישראלי", מצטרף אל פלוגתו של אורי במלחמת ששת-הימים ונהרג. "
"על אף הקשיים, שמציג נושא מעין זה לפני הסופר, עלה בידי שמאי גולן לכתוב סיפור מעניין, הנקרא בנשימה עצורה".
"יש בספרו של שמאי גולן כדי להבהיר את המקשר אותנו לשואה, גם אם אנחנו כופרים בקשר מעין זה".
 
 
"אומר", 20.8.1971 , מ. א.
"למעשה, מתנהלת העלילה בשני מישורים מקבילים: במישור המציאות הישראלית הסובבת את הגבור, ובמישור עולמו הפנימי המורכב מזכרונות מן השואה והרהורים מעיקים. יש ושני המישורים נכנסים זה לשטחו של זה, "עוזרים" זה לזה לצורך השלמת התיאור והארה "כפולה" של הדברים. גם בזמן השתתפותו של אורי פלד במלחמת ששת הימים כקצין, רודפים אותו סיוטי השואה וזוועות הנאצים עד לשעת נפילתו במלחמה זו, בקרבות על ירושלים העתיקה. "
 
 
"הצופה", 23.7.1971 , י. עמוס
"הוא (גיבור הספר) נמצא אשם בעיני עצמו בפשע גדול ונורא, חטא שהוא כבד מנשוא: הישארות בחיים, לאחר שהוריו וכל קרוביו וכל יהודי עיירתו נרצחו."
"תסביך האשמה הולך ומעמיק. ניתוקו של אורי מהבלי העולם הזה הולך וגדל. יחסיו עם אשתו ועם חבריו עכורים. תודעת האשמה הולכת ומכבידה עליו - - - 'אורי פרע את השטר' ( במותו) באיחור של כמה עשרות שנים"
"עניין השואה משמש ציר מרכזי בכל יצירותיו של שמאי גולן. בסיפור על מותו של אורי פלד הצליח לתאר את תסביך האשמה של ניצול, אשר לא חובר לחיים במציאות הישראלית. מאבקיו עם עצמו הועלו בכשרון רב. הצד החזק והמרשים בספר הוא במסירת לבטיו של הגיבור הראשי עם עצמו ועם עברו, כאדם שבא "מפלנטת אושוויץ".
" יש בספרו השלישי (של גולן) התקדמות רבה : בהבעה , בפיתוח העלילה, בהבהרת האידיאה המרכזית, ובהולכתו ההגיונית של הגיבור הראשי לקראת סופו. אף הלשון והסגנון שפירים, בדרך כלל. הלשון קריאה ושוטפת במיוחד במשפטים הקצרים, שהם נאים לסיפור ונאים למחבר. "
 
 
"דבר", אוקטובר 1972,"לסגנונו של שמאי גולן ב'מותו של אורי פלד'" מאת מרדכי יואלי
"מכיוון שהסגנון בספר משך את תשומת ליבי, ונטלתי משם משפטים שונים לתרגילים במהדורה החדשה של ספרי "תחביר עברי", ומכיוון שזוהי בעיה עקרונית בהתייחסות לסגנונו של סופר, רואה אני צורך להביע על כך את דעתי."
"הטענה הראשונה (של יוסף אורן) אינה תואמת את המציאות: הדברים המובאים בציטטה (של יוסף אורן) אינם דיבור ישיר של אורי פלד אלא לשונו של הסופר. שעה שהוא מתאר הלך נפשו של הגיבור בטרם קרבות, והם סיומה של פיסקה , שבחמש וחצי השורות הקודמות שבה כלולים ארבעה משפטים נוספים קצרים יחסית. יתרה מזו, אף ההנחה ש'לשונו של הגיבור , אישיותו ותולדותיו מחייבים לשון פשוטה ועניינית יותר ' אין לה על מה שתסמוך - - -   ניתוח תחבירי של המשפט יבהיר לנו זאת הבהרה נוספת :
1.                                                      'בימי התמרונים הגדולים של הקיץ בטוח היה' - איבר עיקרי
2.                                                       'שהמלחמה היא זיעה וליאות וצימאון ומנוחה ליגע' איבר מושאי, העונה על השאלה במה היה (אורי) בטוח?
3.                                                       'כשבערב מצפה לך אשתך' - איבר מצב או תנאי ;
 
אילו היו היחסים בין אורי פלד ובין אסנת תקינים, נעדרי חיכוכים וספקות, יכול היה הסופר להוסיף לאחר הנושא של (3) לוואים אחדים לציון יחסים אלה שביניהם ( נאמר: האהובה, המתגעגעת, החרדה וכו') ובכך לסיים את המשפט. אבל היחסים ביניהם אינם חלקים כדי כך, ועל כן טווה הסופר את המשפט הלאה, בעקבות הרהוריו של גיבורו, משחזר את ראשית חייו של אורי פלד עם אסנת על שני ציריהם: חיי משפחה בראשיתם מזה, ואימונים מפרכים מזה:
                         4. 'זה עתה נשאתה בשבע הקפות הינומתה סביבך נגדה-נא לכל חברי עין-השרון ואורחיו של ברזילי ומחזריה של אסנת' איבר לוואי של 'אשתך' של (3)
משפט לוואי זה בא כאילו לציין את בדידותו של אורי פלד כבר בראשית צעדיו לחיי משפחה: אסנת מוקפת חברי עין-השרון, אורחיו של ברזילי ומחזריה, בעוד הוא לא הזמין מצידו אפילו את חברי הכשרת-הנוער, שהיו היחידים הקרובים לו במקצת:
5 . 'והיא מצפה לך במיטה הרחבה והגדולה' איבר מצב שני מחובר ל- (3). איבר זה ממקד שוב את התמונה באסנת לקראת הסיום הדו-משמעי:
6.     'המדיפה קרירות וקולטת חלציך במשקע העפר' איבר לוואי כולל לתיאור המקום ב'מיטה' של (5).
המושא הישיר "קרירות" של (6) רוצה אתה - אתה מפרשו כפשוטו: פינה קרירה לאחר יום תמרונים בלהט השמש; רוצה אתה הריהו בא לציין את הקרירות שהתפתחה ביחסים שביניהם במרוצת הזמן. המשמעות השניה נראית מתקבלת יותר על הדעת, לפי ההמשך:
7.                  'שהשאיר גבך על על גבעת זלפה הכבושה' - איבר לוואי של תיאור האופן 'כמשקע העפר' של (6); כשם שמגעו עם העפר על גבעת זלפה ברגע של אתנחתא היה בן-חלוף וחסר-חשיבות, אף שיבתו אל אסנת לעת ערב, במבט לאחור, כך.
מן האמור לעיל ניתן לראות, שלא במקרה בחר שמאי גולן במשפט מורכב באותה פיסקה לתיאור פנימיותו של הגיבור במצב הנתון. אדרבא, כתיאור מרוכז של חוויה מורכבת, מתוך מבט-לאחור. זהו הניסוח ההולם ביותר לשיקוף-הנפש שקדם למותו.
 
 
ראה גם בספר : "דיוקן הלוחם על גבורה וגיבורים בסיפורת העברית של העשור האחרון" מאת הלל ויס,אוניברסיטת בר-אילן תשל"ה.
בספר זה הפרק "מותו של אורי פלד" מאת שמאי גולן. ( בספר מוקדשים פרקים גם ליצירותיהם של (לפי סדר הופעתם) : אהרון מגד, צבי לוז, יריב בן-אהרון, חנוך ברטוב, יצחק טישלר, מתי מגד, ש"י עגנון).
 
 
“MABAT”  (JERUSALEM) , JUL 1979
                              THE BOOK IS WRITTEN WITH SINCERITY, IN A STYLE DEVOID OF AFFECTATION. THE AUTHOR EXPRESSES WHAT TODAY STILL OPPRESSES AND WORRIES MANY ISRAELIS, WHO CAME FROM “THERE”, AND EVEN MANY WHO WERE ALREADY HERE UN THE LAND OF ISRAEL.
 
 
“HEBREW BOOK REVIEW”, TWELVE, FALL 1971 , REUVEN BEN YOSEF
                              THE FACT THAT URI - - - LOOKED FORWARD WITH SUICIDAL EAGERNESS TO THE SIX-DAY WAR, MAKES HIM , AT LEAST IN THE EYES OF PRESENT-DAY ISRAELI READER, A SOMEWHAT REPULSIVE FIGURE. THE AUTHOR’S ACHIEVEMENT, WHICH IS QUITE ADMIRABLE, HAS BEEN TO AROUSE OUR   SYMPATHIES FOR THIS ALMOST DEHUMANIZED MAN WHO IS ULTIMATELY SEEN   IN A TRAGIC LIGHT. THIS IS DONE BY BY A STREAM-OF-CONSCIOUSNESS   INTERWEAVING OF HIS PAST:”
                             “THE SCENES FROM URI’S GHETTO PAST, INTERSPERSED THROUGHOUT THE STORY OF HIS LIFE IN ISRAEL, ARE EERIE BUT NEVER LACKING IN VIVIDNESS, SO THAT THE READER IS JOLTED TOGETHER WITH THE HERO OF THE NOVEL, BY EVERY SHIFT OF CONSCIOUSNESS. THERE IS NO NEED TO DESCRIBE URI PELED AS A DRIVEN SOUL, SINCE THE AUTHOR HAS MANIFESTED THIS IN THE NARRATIVE METHOD. THIS IS AN EXISTENCE WITHOUT LETUP, WITHOUT A SINGLE INNOCENT SMILE , A WORLD CORRUPTED BY UNFIXED, TOTAL GUILT. IT IS TYPICAL 0F SHAMMAI GOLAN’S BREADTH OF FEELING THAT HE SHOULD END HIS NOVEL, SO FRAUGHT WITH THE EVIL AND “VANITY” OF THIS WORLD. “
 
 
 
הוצ. מסדה אגודת הסופרים העברים, 1975
זכה בפרס ירושלים ע"ש ש"י עגנון , 1976
 
 
נימוקי חבר השופטים לפרס ירושלים לספרות יפה ע"ש ש"י הלוי עגנון ז"ל לשנת תשל"ו (1976).
                         "לאחר עיון מפורט ביצירות הרבות שהוגשו לוועדת הפרס, ולאחר בדיקת תקנון הפרס, הקובע כי מטרתו היא "לעודד את הסופר העברי להקדיש מיצירותיו - - -   לירושלים בעבר הקרוב או הרחוק, בהווה ובחזון לעתיד", הננו ממליצים להעניק את הפרס לסופר שמאי גולן על ספרו "בריחות למרחקים קצרים" ועל יצירותיו האחרות שירושלים עומדת במרכזו, כגון "מותו של אורי פלד".
                         "סיפוריו של גולן, רקעם בדרך כלל הוא חייה של ירושלים, משכונת העולים החדשה בעיר- גנים ועד האוניברסיטה העברית. גיבוריו חיים וכואבים את עולמה של ירושלים, ואת ההוויה הישראלית בכללה. בסיפורים תמציתיים ורבי תנופה מצביע שמאי גולן על החווייה הטראגית המלווה תופעות הירואיות שבמציאות חיינו המורה המזדקן והנדחה, הנכה החוזר מן המלחמה, העולה החדש בחבלי קליטתו, מייסד הקיבוץ שמעלליו נשכחים מלב ומצביע , תוך כדי כך , על עוול ואכזריות יחד עם תופעות של עומק רגשי נשגב.
                          ספר זה של שמאי גולן מהווה הישג חשוב להתפתחות הסיפור הקצר העברי. הודות לסגנונו התמציתי, לגיבוש העלילתי המצויין, וללשון הצחה, הנמלטת ממליצות וכולה קודש להבעת חוויותיו של הגיבור. בסיפוריו של גולן ניתן לראות מאמץ לקראת התפתחות ושיכלול ספרותי, המתעלים מספר לספר, ובספר "בריחות למרחקים קצרים" הציב הישג נכבד בניצול תמציתי של הלשון להבעה ספרותית מעולה.
                          אנו ממליצים איפוא, פה אחד, על מתן פרס עגנון לשנת תשל"ו לסופר שמאי גולן.
                          ובאנו על החתום : פרופ' יוסף דן, ד"ר נחום אריאלי, מנפרד וינקלר .
 
 
"ידיעות אחרונות", 3.10.1975 , פרופ' הלל ברזל
שמונת הסיפורים , שנתכנסו בקובץ זה, מעוצבים בנוסח שניתן לכנותו ריאליסטי. כמה מתכונות היסוד, המאפיינות את הסיפור הריאליסטי, מצויות גם כאן.
תכונה אחת היא הזהות. כל הגיבורים מופיעים כמזוהים בשמם, בתעסוקתם, בגילם, במקום מגוריהם. נימת הסיפור, גם במקום שהיא אירונית, או אף סאטירית אינה מכוונת ליצור יחס של פיקפוק בכל מה שקשור בסימני הזיהוי של הדמויות הראשיות ואף המישניות.
תכונה שניה היא ההסתברות. כל האירועים ניתנים בשלשלת של סיבות ומסובבים. גם התנהגות בלתי-הגיונית של הגיבור, או אפילו טירוף, נמסרים מתוך מאמץ להניח את דעתו החוקרת של הקורא. - - - - . תכונה שלישית היא המלאות(ו' שרוקה). רוצה הכתוב שנדע לא רק את פשר הדברים, אלא גם את ראשיתם ואת אחריתם. גם במקום שמצע הסיפור הוא קצר, אנו עומדים בפני דחיסות של פרטים, שכוונתם ליצור תמונת חיים שלמה. "
"בצדק נאמר כי "הציר המרכזי בספר סיפוריו של שמאי גולן הוא האדם הנתון ברגע של משבר". משבר, כמו שבר גיאולוגי, מראה בבת-אחת מה שהיה נעלם ונסתר מעין רואה כל הזמן. התמורה הפתאומית כציר של העלילה, עשויה להיות גורם רב-ערך בכתיבה הבאה לחשוף ולהאיר."
"את נוסחת כתיבתו הבסיסית מצליח שמאי גולן לגוון באמצעותם של תבליני הבעה הנטולים ממסורות ספרותיות הקרובות לריאליזם, הסמוכות על שולחנו, או הרחוקות הימנו.
כל הסיפורים מתובלים במעט סימלנות"
"נקל להבחין בבשורתו הנוספת של הכתוב. נכללה בו תמצית גורלו של האיש שמצא את דלת כל חייו נעולה בפניו מבלי שיידע כיצד להתיר את הסבך אליו נקלע".( בסיפור "בשעת עייפות נוראה")
"במציאות החדשה נקרא האב להקריב עצמו ולקיים את חיי בנו. אופייני להשתלשלות הסמלנית הוא השינוי שמשנה הבן את שמו מאברשה לאברי - - - - ללמדך כי עקידות והנצחה תובע גם הזמן החדש, כאשר הוא ניבנה על הישן"( בסיפור "קרנות המזבח" ).
"גיוון נוסף קיים בכיוון ציור נאטורליסטית, במובן של פנייה לרובדי נפש נמוכים יותר, יצריים, תובעי פורקן, בעוד שהפנייה הסימלנית מרחיקה את הכתוב מן הנוסח הריאליסטי - - - ."
"לא נעדרו מן הסיפורים גם נטיות פסיכולוגיסטיות. הסיפור "עשרה סנטימטר עפר" כתוב כמונולוג פנימי, המחייב חישוף מעמקי הנפש. מאחר שהמשבר במרבית הסיפורים הוא נפשי, הרי ממילא מתחייבת הפלגת-מה לנסתר שבנפש הדמויות."
"הגיוון של הסיפורים אינו מקרי. קיים קשר הדוק בין דרך העיצוב לבין התשתית המונחת ביסוד הסיפורים- - - - ".
"אל הזרות נקשר עניין הקורבן. הסיפור "קרנות המזבח" מעמיד במפורש את העקידה במרכזו. הזר הוא הנעקד על אבני המקום."
"כאשר מסופר על שובו של סגל ב"בשעת עייפות נוראה", הרי למרות העייפות אין הדלת ננעלת כליל בפני השב. לו היה הסיפור על השיבה לאחר הבריחה הופך את הגיבור למעין מנשה-חיים ב"והיה העקוב למישור" ( מאת ש"י עגנון), או לדמות קפקאית שאינה מסוגלת לעבור את הסף, הי ה הסופר בורר לו מיסגרת מופקעת ומתרחקת בשיעור גדול ממה שנראה כהשתלשלות מתקבלת על הדעת. בצורתו המאופקת נמנע הסיפור מן ההפלגה אל הסמל, או אל הבדייה הקיצונית".
"במידת ההתאמה של תשתית, או מוטיב לצביון-הבעה, מגלה שמאי גולן מיומנות. הסיפורים מוכיחים כי נהירה לו הדרך מן הריאליזם אל הגוונים הקרובים אליו במידה זו או אחרת."
"הסיפור המפגיש את לאנדסמן עם האינדיאני מצרף שני נופים: ארץ הקודש ומדבריות מכסיקו. מייד מורגשת התנופה המעלה את המסופר ומעמיקה את הכתוב.
המיפגש בין פרשת העקידה הישנה לבין העקידה החדשה מרחיב את גבולות המסופר. זהו סיפור שייחקק היטב בזכרונו של הקורא.
אפשר שהטוב בסיפורים הוא זה הנדרש לטירופו של פליט השואה. כאן צורף בהצלחה נדבך העבר לקלסתר פניו של מי שחי בהווה."
"שמאי גולן מתגלה בסיפורים כבעל חוש בהבנת היחסים הבינאישיים. נמצא שגם במקום שהוא פונה אל הבריחה הקצרה בעלת הממדים האנושיים הקטנים, הוא עשוי להאיר את המתרחש בהארה נעימה ומעוררת אהדה".
 
 
"ידיעות אחרונות", 5.11.1976 , פרופ' יוסף דן   ( על הסיפור "הלוויה" )
"חלק מסיפוריו של שמאי גולן הכלולים בקובץ "בריחות למרחקים קצרים" עניינם קיצה של תקופה, קיצו של דור, קיצו של תהליך."
"בסיפור "הלוויה", במיסגרת   יריעה קצרה ומצומצמת, ובמתכונת הרגילה של הסיפור הקצר, הוא חושף תהליך התפוררותו וגוויעתו של דור שלם. דור מלחמת השיחרור, לוחמי השיירות ומגיני ירושלים. גולן משיג זאת מבלי לחרוג מן המיסגרת הקצובה של הסיפור הקצר, לא רק מבחינת ההיקף, אלא גם מבחינת העלילה - - - במהלך שתיים-שלוש השעות של ההתרחשות הסיפורית, יודעים השלושה את אשר החביאו מתחת לסף הכרתם לפני ראשיתו של הסיפור: עולמם הישן חרב, ערכיהם ותפישות עולמם הלכו לבלי שוב, והם ניצבים בפני ריקנות גמורה, ניהיליסטית, שלא נוצרה במהלך נסיעה זו, אלא נתרקמה במשך שנים רבות, ואילו עתה נגוזו כל החלומות ונגזר עליהם לחיות בתוך אותה ריקנות חסרת סיכוי כל ימי חייהם, שאיבדו את כל טעמם."
"ואולם הפרטים הקטנים שבסיפור שבעיקרם מרוכזים בדמותו האנונימית של המספר, אם כי לכאורה הדמות הפועלת היא אקסלרוד מגלים מסכת יחסים סבוכה הרבה יותר, ששורשיה חודרים לכל תחומי חייהם של שלושת הגיבורים."
"במקום התדמית של חבורת ידידים , שקשריהם נתהדקו במהלך המלחמה תחת מנהיגותו של שרגא, עולים יחסי קנאה חריפים שהיו סמויים כל העת, ועתה, משנסתלק גפני, פורצים הם החוצה והורסים את מירקם היחסים שביניהם הרס גמור."
"דמותו של המספר מורכבת הרבה יותר - - -   קינאתו של הספרן הדחוי בפרופסור המפורסם, קינאתו של מי שלא זכה בתואר אקדמי במי שזכה בכולם. ואולם מתחת לשיכבה זו מצוייה הקינאה העמוקה יותר: קינאת-בשרים".
"לא מיקרה הוא , במיסגרת הסיפור, שאין שלושת הגיבורים מגיעים ללווייתו של שרגא גפני, ואין בפיהם מילות הספד למפקדם ומנהיגם, שכן הלוויה אליה יצאו לא לווייתו של גפני היא, אלא לווייתם שלהם".
"בחזרתם לירושלים ברור שלא ייפגשו עוד, שכן גם עולמם המשותף וגם העולם הפרטי של כל אחד מהם נהרס עד היסוד."
"גיבורי הסיפור חיים את חייהם לעצמם, והסיפור קיים בזכות עצמו; ועם זאת, גיבורים מייצגים הם.- - - דומה שהוא מבקש להביע בכך את התמוטטותו הפנימית של דור שלם, התמוטטות שלא נבעה מתוך כל מקור חיצוני, שלא נודעו לה ממדים דרמאטיים או טראגיים של ממש, היכולים להעניק הוד כלשהו ללוויה זו של דור מלחמת השיחרור. כשם שהחורבן וההתפוררות אירעו במחשכים, צעד אחר צעד, ללא קפיצות וללא אירועים מפליגים, כך גם המוות, החורבן הסופי, בא בתוך שיגרת נסיעה ביום-חמסין - - - זהו תיאור של התנוונות ללא קפיצות-דרך, של כוס תרעלה שהגיבורים שותים טיפה אחר טיפה, יום-יום ושעה-שעה עד תומה."
 
 
"מעריב", 29.8.1975 , ד"ר שרה כ"ץ
שמאי גולן הוא מן הסופרים הצעירים ניצולי-השואה שחוויות ילדותו קשורות באימי השואה, והם שקבעו את דמות עולמו ואת תוכן יצירותיו הראשונות. ואולם מתברר כי שמאי גולן הוא מן הבודדים בסופרים אלה שהצליחו להשתחרר מסיוטי העבר ולהכות שורש בארץ - - - ברומן השלישי שלו "מותו של אורי פלד, שרקעו מלחמת ששת הימים, מצליח גולן לעצב מציאות ישראלית אופיינית בצורה חיה ובשיכנוע מפליא, מה שמעיד על התאקלמותו הגמורה של המחבר".
"(ב"בריחות למרחקים קצרים" הצליח גולן) לבנות מעל הנדבך הפגוע של שנות ילדותו, נדבך חדש מאושש ובריא. להוציא את הסיפור "מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי", דומה כאילו נכתב הקובץ בידי סופר ישראלי צעיר, בן הארץ לכל דבר, הניצב איתן על קרקע מציאותנו היום-יומית. רק נושאי הסיפורים ומשמעותם, משמעות טראגית של חיים על עברי-פי-תהום, מצבי-גבול של מחלות נפש או גוף וקטסטרופה ויאוש, מעידים על תפיסת עולם פגימה (של הגיבורים), אולי ללא תקנה."
"רישום דיוקנו של הגיבור (ב"ברושים בשלכת") כמוהו כרישומי דמויות אחרות בסיפור וביתר הסיפורים שבקובץ, מעיד על המחבר, כי הוא יודע לעצב את עולמם של גיבוריו בצורה חסכונית וקולעת, מן הבחינה החיצונית-הפיסית ועוד יותר מהבחינה הפנימית-פסיכולוגית. המחבר מגלה רגישות לניואנסים הדקים שבדמויותיו ועולה בידו להעמיד את עולמו המתפורר של הקיבוצניק המזדקן, בפשטות נפלאה ובצורה סיפורית מושלמת, בהשתמשו בלשון פשוטה ובהירה, שאינה מתחכמת ואינה מצטעצעת ברמזי-סמלים מלאכותיים ובריבוי משמעויות כפוי. ובדרך זו צפה ועולה בסיפוריו אמת אנושית עמוקה".
"כשם שהיטיב המחבר לעצב את חיי הקיבוצניק האובד במצוקת בדידותו הטראגית, כן היטיב לבטא ב"השיבה" את מצוקתו הנסתרת של איש המילואים הצעיר, שרגליו נקטעו בעלות ריכבו על מוקש בבקעה - - - . וכך מצליח המחבר לעצב בצורה מרשימה את בעיותיו ותיסכולו של המורה לספרות בסיפורו "בשעת עייפות נוראה" - - - הסיפור המתאר את "שיבתו המאוחרת של הגיבור המתוסכל, לאחר בריחתו הפתאומית מביתו, בנסיון נואש להוכיח את עצמו"
הסיפור "עשרה סנטימטר עפר" מתאר את מצבו הנואש של חייל צעיר, הגוסס בשדה בצהרייום מפגיעת צלף ערבי. הקשר האסוציאטיבי של קרעי-הרהוריו, ריפרופי זיכרונותיו ומשאלות-ליבו של הגוסס, מעיד על דקות והבנה בכבשון-נפשו של האדם עד לזיעי הלב הזעירים ביותר."
"(בסיפור "מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי") , שקוי חמימות אנושית רגישה ועדינה, ועשוי מלאכת מחשבת דקה ומעמיקה. המחבר הצליח לרסן לחלוטין את הפתוס החבוי בו, ואף-על-פי-כן מתפרץ הפאתוס וכובש את לב הקורא ומותיר בו את רישומו העז לשעה ארוכה".
 
 
"על המשמר", 29.9.1975, ענת פיינברג
זהו סיפרו הרביעי של שמאי גולן, מחברם של "באשמורת אחרונה", "אשמים" ו"מותו של אורי פלד". הפעם מציג לפנינו המספר שורה של דמויות שאת כולן מאפיינת חויית הפגישה המרה עם המציאות. המפגש עם החיים כפי שהם, ועם האמת העירומה, הוא חוויה טראומטית וה"גיבורים" אינם יכולים עוד לשוב אחורנית, אל מה שהיה, אל מה שהכירו קודם לכן".
"מבחינת טכניקת הסיפור מרבה שמאי גולן בעירוב זמנים, נוקט באמצע "פלאש-בק", מספר בגוף ראשון ובגוף שלישי. שני עקרונות יסוד מנחים את כתיבתו: אין ההווה אלא הצטברות נסיונות עבר, ונקודת הרגע היא סך כל המאורעות החיצוניים והחוויות הפנימיות שבהם התנסה אדם במרוצת חייו לפיכך, אין להפריד את ההווה מן העבר, ואת שני הזמנים יש לראות כקוו הזינוק אל מה שעומד לקרות."
"(בסיפור "ברושים בשלכת" ) נסיונו של בהרב לשכון לבטח בתוך עולמו המנותק מן המציאות נכשל כשלון חרוץ. כל ימיו הקפיד להגיף היטב את התריסים, לנעול את חדרו שבקיבוץ. אבל ההכרה באה , ועימה הכאב , האובדן, התום המשמר. הכרה דומה הכרוכה בכאב ואובדן היא מנת חלקו של גיבור הסיפור השני "השיבה" - הוא איתן שנפצע ואיבד את שתי רגליו בעת קרב. - - - האירוניה מגיעה לשיא בסופו של הסיפור."
"גם הסיפור השלישי "בשעת עייפות נוראה" הוא סיפור על הכרת האמת האכזרית. שיבה מאוחרת המגלה את עריית העבר. - - -   השיבה של מר סגל אינה מביאה עמה כושר התמודדות עם החיים, אמונה ותקווה, כי אם חושפת את השקר שמתחת למסכות, את הבדידות והניתוק. "
"( בסיפור "הלוויה" ) אקסלרוד הפרופסור למוסר באוניברסיטה נחשף בכל חולשותיו; דמות המספר מגלה לנו אדם שלא הגיע למעלת סולם התארים כיתר חבריו - - - ".
"בסיפור "קרנות המזבח" לפנינו מפגש-הכרה מסוג אחר: זהו העימות המכאיב של יצחק סוקלניק, עולה חדש, עם ארץ-ישראל והמציאות הארץ-ישראלית. ישראל היא ארץ אבנים, קוצים וחמה. סוקלניק אינו יכול לה, אינו מבין אותה, זר לרוחה, אינו יכול להתקרב אל אנשיה."
"הסיפור החותם את הקובץ "מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי" הוא עימות של ניצול שואה עם החיים בארץ, חיים שניתנו כמתת שמיים. נפתלי אונהיים אינו יכול להתפשר עם המציאות. זוועות הגיטו רודפות אותו - - - "
"כאמור, קובץ הסיפורים החדש של שמאי גולן חושף מפגשי אדם עם המציאות, עם האמת העירומה. זוהי התמודדות אמיצה עם ההוויה, חדירה לנבכי הנפש והבעה תמציתית ועזת ביטוי של חוויית המפגש בין דמיון למציאות."
 
 
 
"קשת", ס"ט, סתיו 1975 , י. פ.
"( בספר "בריחות למרחקים קצרים") הבריחות הן בריחת האדם מגורלו, והמרחקים הקצרים אלו הם המשברים, הפותחים, כביכול, פתח של הצלה, כאשר נדמה לו לאדם, שהנה צמחו לו כנפיים והוא יקבע לו את אורח חייו. גיבוריו כושלים וחולמים על הרגע הגדול והמכריע, כאשר יקחו לידם את המושכות של עגלת חייהם. וכאשר בא ומגיע היום הגדול והמכריע, באה אתו השעייה. 
התמורה באה לעתים רחוקות ביותר, בניגוד לכליון האורב מכל צד. שמאי גולן מוכיח בכל שמונת הסיפורים שבספר, כי האדם לעמל יולד, ואפילו כאשר יעבוד שנים רבות לכינון מעמד כל שהוא, הרי האמת המתגלה לפניו לבסוף מרה ומאכזבת. הוא - - - תלוי על בלימה. על כן אולי, מוטב לו שלא ימרוד וימשוך בעולו, כי כל נסיון של הרמת ראש מוליך הישר לקטסטרופה".
"החלומות מתנפצים ונשאר הטעם התפל והמריר של האכזבה המכרסמת את הלב ואוכלת בבשר החי."
"בכל הסיפורים קיים ריאליזם אכזרי של ממשות הקיום, והמחבר מעצב אותה בלשון פשוטה וקריאה".
 
"מאזנים", ניסן-אייר תשל"ו 1976, אריה ליפשיץ
 "בשמונת הסיפורים שבספר "בריחות למרחקים קצרים", מעוצבות דמויות מפינות שונות של ההוויה הארץ-ישראלית, בני מעמדות ובני דורות המבקשים תיקון בחייהם האישיים והמשפחתיים; אנשים היודעים את הקשה שבתוכם פנימה ואת הסבוך שמסביבם, שואפים לטוב מזה, נלחמים להישג-מה ואנשים נרעדים ונבהלים הנתקלים בחומה של חברה מתנכרת ואין להם אלא לרחם על עצמם.
עייפותו ובדידותו של בהרב איש הקיבוץ הוותיק, שמכאן אינו יכול להסכין עם מותה הפתאומי של רעייתו האהובה, ומכאן ילדיו שעזבו את הקיבוץ ואין עוד הבנה בינו לבינם הן המהלכות כהשפלה אנושית בסיפור "ברושים בשלכת". - - - - על בהרב לחזור למעגל בדידותו הכאובה, עד נשימה אחרונה. - - - בסיפר "בשעת עייפות נוראה" , אדם שמבקש השראה, באה עליו המועקה. ביתו אינו בית, אשתו, זרות בה, אשה מתאכזרת. בנו עולב בו - - - מחנק של שנאה והשפלה. אדם שרוי בחלישותה של לאות, בודד עד מוות.
כיוצא באלה דמויות אחרות יחידים בסבלם ובסבלנותם, אנשים המתייסרים בחשבון נפש עולמם דמויות המוארות בפנימיותן העצובה, מלאת התוגה - - - זה נפגע בגופו ורוחו עליו שלמה, וזה גופו שלם אך רוחו מתמוטטת והולכת והיא זועקת על חורבן יחיד ואומה - - - מזהיר אותנו בלי הרף על סכנות חדשות של אש, פצצות והרג."
"ניתן לומר, כי ספר הסיפורים "בריחות למרחקים קצרים" מסמן קוו חדש בהתפתחות כתיבתו של שמאי גולן."
 
 
"דבר", 29.8.1975 , חנה הרציג
"שמו של קובץ הסיפורים החדש של שמאי גולן מעיד על תוכנו: רוב הסיפורים עוסקים בנסיונות הבריחה של הדמויות ממציאות חייהן ומעולמן, נסיונות המסתימים בכשלון. - - - אלה סיפורים ריאליסטיים, המנסים למצות הוויות חיים שןנות, והמכנה המשותף של הסיטואציות הוא נקודת-משבר שבה מנסה הגיבור לשווא להיחלץ מהמצוקה ולשנות את מהלך חייו."
"מוטיב אחר המופיע ברבים מהסיפורים הוא העימות בין אב לבניו. הגיבור הוא תמיד אב הנאבק עם בנו על היחסים עם האשה-האם. מצב זה מתמצה בעיקר בסיפור "בשעת עייפות נוראה" - - - בסיפור "השיבה" תופס הבן רוני את מקום האב במיטת אמו, ובצאתה מהבית "משלב רוני זרועו בזרוע אמו כדרכו של אביו".
"ברוב המקרים נמסרים הסיפורים דרך עיני הגיבור, אולם המספר אינו מנצל את נקודת-התצפית הזאת לחדירה פסיכולוגית של ממש ומסתפק בשרשרת ההתרחשויות החיצונית, תיאורים, שיחות. כך הוא משיג איפוק מסויים של המצבים הקיצוניים - - - "
ב"השיבה" מתפתחים היחסים בין הגיבור לאשתו לפי הגיון פנימי, שביסודו מתח בשל הספק בגבריותו של הגיבור אחרי פציעתו - - - ".
"שמאי גולן עוסק בסיטואציות אנושיות חריפות וכאובות וסיפוריו אינם חסרי כוח-חדירה ורגישות - - "
 
 
“BOOKS ABROAD - AN INTERNATIONAL LITERARY QUARTERLY”, 6.4.1976 , EISIG SILBERSCHLAG
“THE STORIES   OF SHAMMAI GOLAN, WHO HAS ESTABLISHED A SOLID REPUTATION IN CONTEMPORARY ISRAELI FICTION, AFFORD REALISTIC AND SYMBOLIC GLIMPSES INTO THE COMPLEXITIES OF INDIVIDUAL AND SOCIAL LIFE.
 THUS “CYPRESSES IN THE FALL” ARE NOT MERE TREES IN AUTUMNAL SITUATIONS: THEY ALSO INDICATE THE FALL IN STORE FOR ELDERLY PEOPLE BEFORE   THEIR INEVITABLE   END. 
 ALL STORIES BY GOLAN ARE EPISODES OF THE INJURED, INSULTED, IMPOTENT. THE PROTAGONISTS MOVE IN AN ATMOSPHERE OF PERMANENT INVALIDISM - - - -“
 
 
“YOUTH ALIYA” , BULLETIN (JERUSALEM) , JAN. 1977
THA AWARD OF THE “AGNON PRIZE” FOR FICTION FOR HIS BOOK OF STORIES   “ESCAPE FOR SHORT DISTANCES” REMINDED MANY OF THE FACT THAT SHAMMAI GOLAN IS A CREATIVE WRITER WHOSE WORK HAS EARNED HIGH REGARD - - - .
ONLY NOW HAS SHAMMAI GOLAN SUCCEEDED IN FREEING HIMSELF FROM THE PERIOD OF HIS CHILDHOOD AND YOUTH, AND IN HIS LAST BOOK OF STORIES HE TURNS TO JERUSALEM SUBJECTS”.
HIS STORIES BRING OUT THE CONTRAST BETWEEN DAILY SITUATIONS AND THE FESTIVE “GRANDEUR” WHICH CHARACTERIZES THE CITY. HE MAKES AN ATTEMPT TO EXPOSE THE ANGUISH OF THE HEROES. THE MEMORIES OF WAR, THE PAINS OF RECOVERY AND EFFORTS OF THE HEROE TO ADAPT HIMSELF TO THE ISRAELI SOCIETY “.
( בספר זה כלול גם הסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן" שזכה בפרס ראובן ואלנרוד )
 
 
"עתון 77", יוני 1984, אמנון ז'קונט
"חופה" הוא שמה של הנובלה הפותחת, הדומיננטית והמעניינת בקובץ זה של סיפורים - - - .
באורח מדוייק, מתוכנן היטב ומתוחכם פורש המונולוג הראשון רשת לרגליו של הקורא. דמותו של יואב ג. שילוני מתבססת בליבו, רוכשת לה מעמד והתיחסות, מעוררת ציפיות להתפתחויות ולהתנהגות מסוג מסויים מאוד: אגוצנטרי, נהנתני, דל. על רקע זה טומן בחובו המונולוג השני הפתעה: לפתע, מבעד לעיניה של האהובה-הפילגש, מתגלות בדמות של יואל הבלחות של שאר רוח, שביבים של נואשות, הבזקים של נזקקות אנושית מאוד, כאובה ורוטטת. האיש שתואר בפי אשתו כטכנוקראט גס-לבב, כמאהב-בפרוטה, לובש דמות בעלת גוונים טראגיים. פעולותיו הופכות בעינינו לבעלות אופי שונה, מקל, לפעמים ראוי להזדהות או, למצער, לחמלה."
" השוני האמיתי ( בין שתי הנשים הנושאות מונולוגים על יואל ) הוא בפרשנות, באופן בו הן מתייחסות אל אותה מערכת עובדות ובעצם: בשיעור אהבתן ובמידת המוכנות הרגשית והערכית שיש בהן, כלפי הגבר המשותף להן, ובעומקה של האמפטיה שהן מסוגלות על פי אופיין ומבנה נפשי לחוש אליו".
"מרגע שהדבר הופך מחוור לקורא, לובשת הנובלה אופי של משחק מבריק בשתי דמויות-בבואות. הן קורמות לעינינו עור וגידים בדרך של השתקפות אישיותן ביחסן אל הגבר שהוא המכנה-המשותף וגם המשתנה-הקבוע בעולמן. יואל ג. שילוני , כך דומה, לא בא לעולם אלא כדי לשמש בסיפורו אספקלריה שבאמצעותה יבוא לכלל ביטוי הפער שבין פשטנות-גלילית העטופה במיתוסים של עוצמה-עקרה (נירה, אביה וסבה, בני דור המייסדים והבונים) לבין רגישות של עקורים בה ספוגה דמותה של אודליה".
"אהבתה של נירה היא ישראלית מאוד, עניינית. - - -   אודליה ,לעומתה, מייצגת אישיות שיש בה הרבה מן הנסתר והמיוחד, נפש הטעונה במידה של שאר רוח. - - - כפי שהוא בא לכלל ביטוי במונולוג שלה , חורג מגבולות ה"קח-תן" של נירה, ואין דרך אחרת להגדירו אלא כ"לאנדסמאנשפט של פליטים", אחוות כואבים ובעצם: אהבת נפש".
"בקונפליקט הזה, שבין אהבה לאהבת-נפש , בין הכמיהה אל תיקון הנפש לבין ההתחשבות בצווי היום-יום, המוות יכול בהחלט לבוא בחשבון. בכך עמד גולן בכבוד בדרישותיו של התהליך, בחוקיו של המשחק שהוא עצמו יצר. לזאת יש להוסיף את לשונו של הסיפור, שהיא אינטימית וציורית, ועם זאת שוטפת ורהוטה, תקנית אך לא "גבוהה" מדי. חלק לא מבוטל של אמינותה של הנובלה שמור גם לזרימה כמו-סמויה, רגישה, משכנעת ואותנטית של מושגים, סמלים ואסוציאציות הקיימת בבסיסם של שני המונולוגים: הישראליות של נירה רצופה רמיזות של מטבעות-לשון, צבעים, ריחות והלכי רוח. גם הפגיעות והארעיות השוררים בחייה של אודליה מוקרנים באמצעותו של פסיפס אסוציאטיבי עשיר, המגולל מסורת שלמה ומקיפה ששרשיה נעוצים בתרבות אחרת, נגודית לזו של נירה, וחופפת במידה רבה לזו של יואל."
 
"מאזניים", מאי-יוני 1985 , יעל ישראלי
"- - - עם קריאת המונולוג של המאהבת הצעירה אודליה המופנה אל אהובה, לאחר מותו, שובר גולן את הציפיות שנוצרו לגבי דמותו של יואל ומתאר דמות חדשה בתכלית של גבר רגיש , סובל, בודד בביתו, אחוז פחדים וזקוק לאהבה חמה ואנושית, כפי שהוא מצטייר דרך עיניה של המאהבת. היחס הזלזלני והלא-אוהד של הקורא אל דמות הגבר הופך ליחס אוהד ושל השתתפות בבעיותיו ובצערו, עד שהוא הופך בעיניו לדמות טראגית של ממש. "
"אודליה מבקשת נישואים, נירה רוצה אהבה מוכחת תחת ניכור. המעניין והשונה ביניהן הוא אופן הפרשנות של כל אשה לדמות הגבר המשותף, כפי שזו עולה מתוך אותן עובדות בסיסיות המתארות את יואל: בשני המונולוגים מוזכר שיואל הוא פליט-השואה , אך רק במונולוג של אודליה מקבלת עובדה זו פרשנות טראגית. דמותו של יואל היא אומנם הדמות שעליה מדובר בנובלה, אך מעניין לראות כיצד הדמויות נושאות-המונולוגים של שתי הנשים קורמות עור וגידים עד לנשיאת הסיפור כולו בכוחות עצמן והפיכתן-הן לדמויות מרכזיות בעלילה."
"כבת לעדות המזרח המתגוררת בשיכון ג' המוזנח בטבריה המאוכלס בבני עדות המזרח, אודליה היא האשה המזרחית הפשוטה, החמה, והרגישה, האוהבת ללא גבול וללא ציפייה לתמורה, המסוגלת להבין לנפשו של יואל בשל הדמיון שבעברם. בדמותה עולה גם משהו משאר-הרוח, מהרגישות שיש לדור העולים העקורים והרדופים על כל גווניו - - - - בשלב זה מתברר שהפער האמיתי אינו הפער בין ישראל השניה לבין ישראל היפה נושא המעסיק רבים מהמספרים הישראלים כי אם הפער שבין ילידי-הארץ שלא טעמו טעמה של רדיפה מהו, לבין היהודים עקורי כל הארצות כולן ואין זה חשוב אם יוצאי מזרח או מערב , שנידונו לגורל משותף של סבל מתמשך גם בארצם החדשה. - - - - - - - משום כך, נירה אינה מסוגלת להבין לנפשו של יואל עד שנפער ביניהם פער שלא ניתן לגישור, והוא מוצא לו "פליטה" כמותו שתבין לנפשו. - - - הסיפור הופך לאודיסיאה של עקורים אשר אין להם מוצא אלא במוות".
"המוות כברירה האפשרית היחידה למצוקות נפשם של הגיבורים מופיע גם בסיפור הבא בקובץ: "הסתלקותו של ברוך ניילבן". - - - - גם השהייה הממושכת במולדת הבטוחה החדשה מסתברת כתרופה-משככת שעוזרת לזמן קצר מאוד, קצר מדי."
"כל הסיפורים בקובץ זה (להוציא האחרון) מסופרים בצורת מונולוגים בשפה "דיבורית" שוטפת אך גם תקינה ולא מליצית יתר-על-המידה, אשר תורמת לאמינות הדמויות והופכת אותן לאותנטיות מאוד. "
"חייהם של גיבורי סיפוריו של שמאי גולן סובבים בין המציאות המנוכרת בישראל העכשווית, לבין הזכרונות המרים מהעבר, שגם הארץ המובטחת לא הצליחה למחוק. הם אינם מצליחים לאהוב ולממש אהבה כפי שהיו רוצים, ולאחר מחצית שנות חיים רדופי זכרונות מרים שהודחקו, הם מוצאים שאין מוצא אלא בחופה עם המוות".
 
 
"מאזניים", אפריל 1991, אברהם הגורני ( עם הופעת המהדורה החדשה של "חופה")
"שמאי גולן הוא סופר מיומן והוא מעניק לקורא בסיפורו "חופה", העומד במרכז הקובץ הנושא שם זה, תיאור מערכת יחסים עם אותו גבר שמנהלות, כל אחת מצידה, שתי נשים, אשה ומאהבת. הגבר הוא יואל שילוני, שמנסה לשקם את חייו בארץ-ישראל ולהדחיק סיוטי-שואה וחרדות המלווים אותו מילדות. חשוב לו מאוד ליצור לו בסיס משפחתי מוצק בארץ-ישראל, כדי ליצור לעצמו קריירה מתאימה."
"לשונו (של גולן) רהוטה, מתובלת פה ושם באיזו מיטאפורה או ביטוי לוקלי פולקלוריסטי. אך אין זו הלשון הרזה שהפכה לנורמה במקומותינו ולא לשון הרחוב על עגתו המוגזמת."
"המיטען וניסיון החיים שנושא עמו שמאי גולן ואשר באו לידי ביטוי ספרותי מאז ספרו הראשון "באשמורת אחרונה" איננו מרפה ממנו גם בקובץ הסיפורים הנוכחי. בסיפור השני בקובץ הנוכחי, "הסתלקותו של ברוך ניילבן" כותב הגיבור איגרת לקלרה, אשתו לשעבר, שגם לה כמו לו עבר של שואה . - - - בסיפר זה לא חסרים מצבים קשים כמו שילוח שאול הנכה אל תוך השלג, מעשה גילוי-עריות, החשבון הנוקב שעורך ברוך עם קלרה, אך המחבר אינו מגזים בדרמאטיזציה. לשונו מאופקת והוא שולט בקור-רוח בהתרחשויות. שמאי גולן גורס, כי אין צורך להרחיק אל הספרות הפאנטסטית המוצהרת כדי להתמודד עם האבסורד הקיומי. המציאות עצמה מספקת חומרים העולים על כל דמיון."
"בסיפור "שנת השתלמות" מככב המורה אלקסנדר קדם, שבתום תקופת הוראה שוחקת הוא יוצא להתרענן בשנת השתלמות בירושלים, בהשאירו אחריו בתל-אביב את משפחתו. - - - - - הוא נקלע להרפתקת אהבים עם אלה, נערה בירושלים , וגם הוא מתקשה להכריע בינה לבין אשתו. כורסת המנהלים ומפתחות המכונית מתחבבים עליו וגם לשון הפרוטוקולים והתזכירים והקומוניקאטים. אשתו רות המבקשת לעורר בו מחדש את היצר, יצר הכתיבה במקרה זה, נכשלת. עטו למד לכתוב בסגנון עסקן-תרבות ושוב אין הוא מסוגל לכתוב את ספר-חייו. אמנם אין זה המאבק של קפקא למימוש עצמי מול האילוצים המאיימים של המציאות, אך גם מתוך ההומור של שמאי גולן ניתן לחוש בתחושת האין-אונות המתמשכת והולכת מול הפיתויים של השתלבות בממסד. לכל הכרעה יש מחיר ואי-אפשר לזכות בשני העולמות".
"נחמת-מה לזקנים מצויה בסיפורון החותם את הקובץ, "הפגישה". - - - זהו משל ללא נמשל, אבל הקורא הנבון רשאי להסיק מסקנות."
"חשובה היא ההתייחסות שהספר הזה תובע מאיתנו לגבי הרגשת העליונות של הצברים כלפי העולים החדשים, או הדחקת העבר אצל יוצאי השואה למען השתלבות בהווייה הישראלית. לא תיאור נדוש של מאהבת ופילגש לפנינו, למרות שפע הפרטים המעבים את הריאליה של התיאור ב"חופה", אלא הרבה יותר מכך. וקובץ סיפורים שיש בו כדי לעורר הרהורים בתום הקריאה אינו הישג של מה בכך במקומותינו."
 
 
 
"עכשיו", 49 - אביב תשמ"ד 1984 , פרופ' גבריאל מוקד
"מתוך הנחה כזאת יש להתייחס גם לספריו הנוכחיים של שמאי גולן ("חופה" ו"המארב" ). אלה הם סיפורים ריאליסטיים-פסיכולוגיים אמינם מאוד, שהמרחק בינם לבין ריעיהם מפרי-עטם של מספרי "מרכז-המיגרש" נצטמצם מאוד. הללו נקטו נימה ריאליסטית-מטריאליסטית, שהתקרבה להווה פסיכולוגי ממשי של יום-יום, ואילו פרוזאיקן כשמאי גולן חיזק את כתיבתו, העצים את כלי-תפישתו, ודרגות סיפורת שונות החלו, כביכול, להתקרב זו לזו בשדה האקטואליה הישראלית החיה על המתחים והלחצים העצומים שלה.
ולעיצומו של דבר (כלומר למיקומה של האינדיבידואליות שבמספר שלפנינו): הרי זה מספר עם להט קפדני ומרוסן משל עצמו, שניסיון חייו מנופי תקופת-שואה, בין האחריות של החוויה ה"גברית" הישראלית וכלה במאבקו של הנוסח הספרותי, נתגבש, כביכול, כאן בנוסח של יצירתו דהאידנא, בכל המתן הצנוע והרחוק מיומרות מופלגות".
 
 
"מעריב", 2.3.1984 , חיים נגיד (ד"ר)
"חופה" , בלי שום קשר לאקטואליה, הוא סיפור ששווה קריאה. בעיני הוא אחד הסיפורים הכובשים שקראתי באחרונה: גיבור ספרותי, המעורר בך טינה וזרות, נעשה בהדרגה קרוב ואנושי, חלק ממך. הריחוק העויין שהרגשת אליו תחילה, מתגלגל לחמלה ולתחושת קירבה לקראת הסוף. כל זה בלי שישמיע את קולו. שכן הסיפור בנוי משני מונולוגים, שבהם שתי הנשים שבחייו אינן מפסיקות לדבר. במונולוג הראשון מטיחה בו אשתו את השפלתה ותיסכוליה בחגיגת העשרים לנישואיהם. במונולוג השני מקוננת פילגשו על קברו על אובדן חייה.
איך הוא מצליח, גולן, לחולל בך את התפנית הרגשית הזאת כלפי גיבורו? אני מכיר כמה חוקרי ספרות שהיו ששים לנתח את התהליך הזה לפרטיו, והם עוד ודאי יעשו זאת. ובכל זאת, התוצאה היא בעיני, אם לא פלא, הרי מכל מקום מקור להתרגשות אמנותית אמיתית".
"מעבר לקליפות הגסות (אגב, כל הכבוד לגולן שאינו חושש מלגעת בחומרי הגלם האלה שמהם סולדים סופרים ישראלים איסטניסים), נחשפות הדקויות של נפשות, שמפרידים ביניהן פערים של מסורת ותרבות (למשל, המשולש שואה-ארץ ישראל עדות המזרח תואם את משולש האוהבים-שונאים). מעבר לו מצוי עוד חייץ: הפער הקיומי הסוגר ללא הסבר כל אחד מאתנו כמונאדה אטומה-לנצח.
לא פחות משהוא סיפור אהבה, זהו סיפור שנאה, מחקר על הסיבות הקיומיות לאי-היכולת ליצור קשר של אמת. האם מקורות הבדידות והשנאה הם בעבר שלנו, בתרבותנו או בסיבות קיומיות? אני מעלה שאלה זו בלי שום רמז לפרשיות-שנאה אקטואליות."
 
 
 
"ידיעות אחרונות" , 18.5.1984 , יוסף אורן
"שתי האסופות של סיפוריו הקצרים (של שמאי גולן "חופה" ו"המארב") שונות זו מזו. "המארב" הוא למעשה מיבחר מארבעת ספריו הקודמים של גולן. בצד סיפורים קצרים מתוך "בריחות למרחקים קצרים", נכללו בו גם פרקים מתוך שלושת הרומאנים, שעובדו והותאמו לעמוד ברשות עצמם; ואילו ב"חופה" קובצו ארבעה סיפורים חדשים - הנובלה שהעניקה את השם לכרך כולו, ושלושה סיפורים קצרים נוספים: "הסתלקותו של ברוך ניילבן", "שנת השתלמות" ו"הפגישה"."
"מבחינה תימטית ממשיך שמאי גולן בסיפורי "חופה" את כתיבתו הקודמת. גם גיבורי הסיפורים האלה חוזרים ומעמתים את חייהם בהווייה הישראלית עם זיכרונות טראומטיים משנות השואה. גם כאן נארג מארג פסיכולוגי, שתכליתו לקשור בין שתי המציאויות וכוונתו להעיד על הזיקות העמוקות ביניהן. עובדה זו תודגם היטב בקריאה רצופה של שני סיפורים קצרים. תחילה "מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי", מתוך "המארב", ואחר-כך "הסתלקותו של ברוך ניילבן " מתוך "חופה".
"אונהיים ( "מיטת הפליסנדר ) רואה בעיני רוחו את סכנת ההשמדה כמין תערובת מימי מלחמת העולם השניה ומן המציאות הישראלית: "מרחוק ראה את את הטנקים הצהובים העולים מן המדבר, בעוד שעה-שעתיים יגיעו החיילים בקסדותיהם הגדולות, יקפצו מן הזחל"מים, בקתות הקלשניקובים המכודנים יפרצו את הדלת: "יאללה!".
כאשר אשתו מנסה להרגיעו ומציבה כנגד הסיוט האפוקליפטי שלו את השאלה המפוכחת: 'לאן נברח?', אונהיים שותק "לא ידע מה ישיב לה לגברת אלדובי. כי מי שלא עבר דרך קתות הרובים ודרך קריאות 'ראוס' ויריות באומשלגפלאץ אפילו למד מנסיונם של כל דורות ירושלים עדיין אינו יודע את האמת".
"תשובת אלם זו של אונהיים, מבארת את המגמה הרעיונית של כל סיפוריו של שמאי גולן. היא גם מסבירה את הדבקות שלו בסיפור הריאליסטי-פסיכולוגי, משום שאונהיים ימשיך להצטייר בעיני הסביבה כמי שדעתו משובשת, ורק אנו, הקוראים, שהסיפור הדריך אותנו במבוך הנפשי של אדם זה, עשויים להבין את חריגותו משפיות גמורה. עובדה זו מתאשרת עוד יותר, אם זוכרים שהסיפור נכתב ונתפרסם בשנים הסמוכות למלחמת יום הכיפורים, ימים של השתקעות נלהבת מהישגי מלחמת ששת הימים ושל התגרות בוטה באפשרות הישנותו של הגורל היהודי."
 
"אף שסיפור זה ("הסתלקותו של ברוך ניילבן" בקובץ "חופה") ממשיך את התימטיקה המרכזית בכתיבתו של שמאי גולן, הוא מעיד על מאמציו של המספר לנסות דרכי-סיפור חדשות. שני הסיפורים המרכזיים בקובץ "הסתלקותו של ברוך ניילבן" ו"חופה" אינם מסורים ככל סיפוריו הקודמים על ידי מספר כל-יודע, אלא על ידי גיבורי הסיפורים עצמם כסיפור בגוף ראשון. קודם להתאבדותו, מספר ניילבן עצמו את המאורעות, במיכתב שהוא כותב אל מי שהיתה אשתו ונטשה אותו, הלא היא אמו של שאוליק. ההתרחשויות של האונס נשמרות בזיכרונות העבר בתודעתו של ניילבן עצמו. נוסף על יחס של הבנה כלפי מעשה-האונס, שהסיפור מפי   הגיבור עצמו צריך להוליד אצל הקוראים , משיגה דרך סיפור זו סיפור קולח יותר. המאורעות הקשים זוכים, בשל העדות מפי בעל-הדבר, גם למידה גדולה יותר של סבירות פסיכולוגית."
 
"בסיפור "חופה" מנסה גולן צורה מורכבת עוד יותר. - - - - . נסיון זה לשנות בדרכי-הסיפור , תורם לשטף רב יותר בעלילה, אך הוא משפיע גם על צד אחר: בהכרח נאלץ הסיפור להיכבל לשפת הדיבור של "המספר" בגוף ראשון. ואמנם, בהשוואה לסיפוריו הקודמים, שסופרו מפי מספר כל-יודע, אשר איפשרו איכות לשונית אובייקטיבית עשירה יותר, המעבר בשני הסיפורים האלה לסיפור בגוף ראשון, הוריד את לשונם לרמתה של שפת-הדיבור היום-יומית".
 
 
"צפון העיר" 17.4.91, אורלי בינדו-טל (בעקבות הדפסה שניה של "חופה")
"את ספרו של שמאי גולן "חופה" קראתי במלחמה, בין האזעקות (במלחמת המפרץ). תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי איך השכיל גולן , כגבר, לחדור לרבדים הסמויים ביותר של שתי נשים האוהבות גבר אחד: נירה, אשתו החוקית של יואל המתחשבנת במונולוג ארוך וכואב עם בעלה הבוגדני, ואודליה, הפילגש הכואבת את התאבדותו של יואל בכנרת. נופי טבריה ואימי השואה, וכן מפגש תרבויות שזורים בספר להפליא.
הסיפורים כתובים בלשון גמישה: משפטים קצרים וקצובים, ההולמים את תמצית ההוויה הישראלית טראומת השואה, המלחמות, והבדלי מנטליות."
"הכתיבה עולה לי בייסורים קשים" אומר גולן. "יש אולי זרימה ראשונית של החומר ההיולי, אולם לאחריה המון טיוטות". הוא נוהג לשבת לפני הנייר הלבן, בדרך-כלל בשעות הבוקר המוקדמות, חמש חמש-וחצי, כשהמוח אינו ספוג עדיין בטרדות היום-יום. 'אני כותב בתמונות, ללא תוכנית עבודה מוקדמת. אני רואה את הדמות בסיטואציה מסויימת, ומעביר את התמונה הוויזואלית אל הדף. אני מבקר, מוחק ובונה מחדש משפטים ותמונות. תמיד יש איזה רצון לקום מהשולחן, לברוח' ".
"דומה שאת המונולוגים של הנשים נירה ואודליה, האשה החוקית והמאהבת, כתבה סופרת. הן מדברות על רגשות אמהיים, על ציפיות החברה מאשה, על פמיניזם. והנה בא גבר, עט בידו, ופורץ את כל המחסומים תוך גילויי רגישות ייחודית לעולמה הפנימי של אשה. "
 
 
 
"מעריב", 3.8.1984 , ענת לויט
"דמויותיו של שמאי גולן מאופיינות כאנטי גיבורים. לשווא מבקשות הדמויות להינתק מזהות שהיא טראומטית ביסודה. התפקיד שאותו מועיד שמאי גולן ליחסי אישות בולט כמעט בכל סיפוריו. הניסיון ליצירת קירבה אינטימית, לנגיעת גוף בגוף, לקירבה בלתי-אמצעית, ליצירת חיים חדשים, מוצג בסיפורים כפתרון דחוק, שאף הוא נועד לכשלון. נסיון כזה מהווה את מרכזה של הנובלה "חופה". "חופה" עשויה כשני מונולוגים, שתי יחידות סיפוריות נפרדות. את שני המונולוגים נושאות שתי נשים נירה ואודליה. - - - המונולוג שאותו נושאת נירה, פותח את הנובלה. המונולוג מנוסח כך, שהקורא מתקשה להחליט באשר לממשות קיומו של יואל, שהוא המאזין, שהתוו הבולט ביותר באישיותו הוא הפאסיביות המונולוג של אודליה מעוצב בגלוי, כדברים אותם נושאת אשה אל אהובה שהתאבד. - - - - - . "
"איכותה של הנובלה, בהיותה כתובה בלשון חיה מאוד, קולחת, יוצרת קשר מיידי ובלתי אמצעי   בין הדמויות הדוברות לבין הקורא".
 
 
"הארץ", 17.2.1984 , (ללא חתימה)
"שלושה הסיפורים הנלווים ל"חופה" ראויים לתשומת לב רבה יותר : "שנת השתלמות" מזכיר בעלילתו את "שירה" של עגנון. הסיפור האחרון "פגישה", הוא לטעמי היפה מכולם: זהו רישום עדין ומרומז של קשיש הנמשך לחברתם של צעירים ומעורר אצלם ואצלו יצרים אלימים. כאן, אולי, משורטטים במיטבם היסודות המרכזיים בכתיבתו של גולן: נהייה מיסטית-כמעט לכוח, סגידה לנעורים, והצורך האובססיווי במגע-גופני אלים עם הזולת.
 
"הארץ , 9.3.1984 , אהוד בן עזר
"חופה" הוא קובץ סיפורים חדשים שבמרכזו עומדת נובילה קצרה, בשם זה, ואליה נוספו שלושה סיפורים, קצרים עד קצרצרים."
"יואל גרינברג-שילוני ב"חופה",   וברוך ניילבן ב"הסתלקותו של ברוך ניילבן " ( כמו גם הגיבורים האחרים בקובץ "המארב" ) כולם נולדו מחוץ לישראל, סבלו, הושפלו ובנס ניצלו מרציחתם בידי הנאצים. "
"תהא זו טעות, אם כי הסבר קל ונוח מאין-כמוהו לפרש את גורל גיבוריו של שמאי גולן כמותנה אך ורק על ידי עברם ועברו של המספר. מהו איפוא ההסבר? דומה שקיים בסיפורים צירוף של גורל ואופי גם-יחד".
"התיסכול העמוק (של הגיבור אלכסנדר קדם בסיפור "שנת השתלמות" ) אינו נעוץ איפוא רק במה שהיה שם, לפני העלייה, אלא בחוסר היכולת להגשים עצמו במלואו כאן, ובהרגשה שהחיים חולפים מבלי שהדבר האמיתי מתרחש. העבר משמש מעין אליבי שלא לחיות ממש את ההווה. הגיבור, פליט השואה ברוב הסיפורים, אינו מצליח ליצור קשר בר-קיימא עם אשתו בת הארץ ואף לא עם ילדיו שנולדו כאן. "
"דווקא משום המתח העצום של החיים המתוארים בסיפורים חסרים איזו פראות ופריעת סדרים, תפניות בלתי צפויות בעלילה, שבהן מורגש , כי הגיבורים קיבלו חיים משלהם וחדלו לנהוג על פי תוכנית-אב שהגה להם המספר. "
 
 
WORLD LITERATURE TODAY ,AUTUMN 1985 , DOV VARDI
“CANOPY” CONSISTS OF A LONG STORY ENTITLED LIKE THE VOLUME. TWO WOMEN SPEAK ABOUT THE SAME MAN THE FIRST MOUNTS A BITTER TIRADE AT HIM :’ I WANT WORDS , YOEL, GOOD WORDS - - - - - - - - - - . “
“ YOEL’S MISTRESS FOR THE PAST SEVEN YEARS IS THE SECOND SPEAKER-----------“
“IN   BOTH INSTANCES THE READER IS SWEPT ALONG BY A TORRENT OF WORDS AND AN OUTBURST OF PASSION – SCORN BY THE ONE, COMPASSION AND PITY BY THE OTHER. NOTHING , HOWEVER, IS OVERDONE OR OUT OF CONTROL. GOLAN MAKES NO ATTEMPT TO REINFORCE THE LANGUAGE OR EXTEND IT BEYOND GENUINE LIVING SPEECH. THE LAKE AND   THE OLD CITY OF TIBERIAS SERVE AS A BACKDROP TOGETHER WITH STORIES ABOUT NIRA’S FATHER AND GRANDFATHER – BOTH OLD-TIMERS BELONGING TO THE HEROIC GENERATION OF SETTLERS IN GALLILEE.   ODELIA THE MISTRESS BELONGS TO A FAMILY OF NEW IMMIGRANTS - - - “
“CANOPY” THUS RELATES   TO A HUMAN   SITUATION THAT RAISES THE QUESTION WHETHER COWARDLINESS IS AN INNATE FLAW OF CHARACTER OR ONE OF THE CONSEQUENCES OF THE HOLOCAUST EXPERIENCE. THE CONSTRUCTION, SETTING , AND PROBLEM OF THE STORY MAKE IT SUITABLE FOR A DRAMATIZED VERSION, TO BE PERFORMED IN DUO.”
“GOLAN RETURNS TIME AND AGAIN TO SET THE VICTIMS OF THE HOLOCAUST IN SITUATIONS THAT LEAD TO SELF-DESTRUCTION. THIS IS ALSO THE CASE WITH BARUCH NEILEBEN , WHOSE NAME (“NEW LIFE”) TURNS OUT TO BE IRONICAL - - - - .”
“THERE IS NO HOLOCAUST IN THE BRIEF STORY “MEETING”, IN WHICH VIOLENCE OF THE KIND FOUND IN   ALBEE’ S “ZOO STORY” . PROVOKES   AN OLD MAN TO REBUKE A YOUNG   ROWDY WHO HAS BEEN THREATENING HIM: “AND YOU EXPECT TO BE A DOCTOR , A BIG DOCTOR!” THIS IS REALLY MEANT FOR HIS SON, A DOCTOR , WHO LEFT   HIM ALONE AND WENT OFF TO PURSUE A CAREER ABROAD.”
 
“MODERN HEBREW LITERATURE” , SUMMER 1984 , EHUD BEN EZER
“CANOPY” IS A COLLECTION OF NEW STORIES, AMONG WHICH THE TITLE OF THE NOVELLA IS , MAYBE THE MOST IMPORTANT”.
“(THE MAIN HEROES OF THE TWO NOVELS: “THE AMBUSH” AND “CANOPY”) WERE BORN ABROAD , SUFFERED , WERE BROUGHT LOW, AND WERE SAVED FROM MURDER AT THE HANDS OF THE NAZIS BY A MIRACLE.”
“WHAT , THEN, IS THE EXPLANATION ( OF THE HEROES’ SUICIDE)? IT WOULD SEEM THAT IN THESE STORIES THERE IS A COMBINATION OF FATE AND CHARACTER.   FATE ACCOUNTS FOR THE EXTERNAL CIRCUMSTANCES WHICH OCCASIONALLY PLACE THE HEROES’ DECISIONS IN A MACABRE LIGHT: URI PELED’S DEATH IN THE SIX DAY WAR, THE SEVERE DISABILITY OF SHAULIK, BARUKH NEILEBEN’S SON, AS A RESULT 0F THE YOM KIPPUR WAR - TWO CONCLUSIONS WHICH, IF THE HEROES HAD MADE DIFFERENT DECISIONS ABOAT THEIR PATH IN LIFE, MIGHT NOT HAVE TAKEN PLACE. BUT FOR THEM NOT TO HAVE TAKEN PLACE , THE HEROES WOULD HAVE HAD TO LEAVE ISRAEL, GO INTO EXILE. THUS FATE IS ALSO THE FRUIT OF A PERSONAL CHOICE, AND FAILURE – ESPECIALLY DEATH - IS NOT MERELY THE RESULT OF EXTERNAL CAUSES BUT ALSO SOMETHING TOWARDS WHICH THE HEROES SEEM TO BE ADVANCING. ---“
“WHAT IS THE CHARACTER, THE SPECIFIC PERSONALITY TRAIT, WHICH MAKES THE WISH TO FAIL, TO CLING TO THE PAST IN ORDER TO DESTROY THEMSELVES IN THE PRESENT BY MEANS OF IT? IT WOULD SEEM THAT ONE OF THE KEYS CAN BE FOUND IN AN APPARENTLY MARGINAL STORY, ONE OF THE LESS SCCESFUL IN THE   BOOK: “A SABBATICAL YEAR”. - - - - -
“”THE DEEP FRUSTRATION IS NOT, THEREFORE, ROOTED IN WHAT HAPPENED OVER THERE, BEFORE IMMIGRATION TO ISRAEL, BUT IN THE INABILITY TO FULFILL ONESELF HERE, AND IN THE FEELING THAT LIFE IS PASSING BY, WITHOUT ANYTHING REAL EVER HAPPENING. THE PAST SERVES AS A KIND OF ALIBI FOR NOT ACTUALLY LIVING THE PRESENT. THE HEROE, A HOLOCAUST SURVIVOR IN MOST OF THE STORIES, DOES NOT MANAGE TO SUSTAIN CONTACT EITHER WITH HIS ISRAELI- BORN WIFE, OR WITH HIS    CHILDREN WHO WERE BORN HERE.”
 
 
 
 
ציור השער והרישומים חנה לרנר, 1983
 
 
"במחנה" 16.5.1984 , רוני סומק
"חמש שנים שירת הסופר שמאי גולן כקצין בצבא הקבע, השנים האלה קירבו אותו אל הבטן הרכה של ההוויה הישראלית. ברוב הסיפורים, אשר קובצו מספריו הקודמים, מעמיד גולן את גיבוריו במצבי לחץ.
גיבוריו מתאגרפים עם המציאות ובדרך כלל יוצאים וידם על התחתונה.
גולן בנה לכמה מסיפורי הספר תפאורה צבאית. מלחמה, בדרך כלל פוטוגנית מאוד בספרות. אך גולן לא מנצל את הפוטוגניות הפשוטה הזו. הוא מנסה להיכנס פה ושם אל מתחת לעור ולהציג את התלבטויותיו של החייל שבסופו של דבר עושה את המלחמה. אולי בגלל זה נראה לי "צוו הקריאה" כחזק בסיפורי הקובץ. גיבורו אורי נע בין תפאורת המלחמה שמסביבו לבין תפאורת האדם שבו. במאבק הזה כידוע אין מנצחים."
 
 
"הארץ", 17.2.1984 ,   ( ללא  חתימה)
"לא קשה לבודד בסיפורת של שמאי גולן את כל אותם מרכיבים "ביטחוניסטיים"      שכמספרי דורו שקועים בהם עד צוואר: ההתלהמות מההווי הצבאי, הקונפליקט הפנימי של בן הגולה הנעשה חייל עברי; התאווה הלא-נלאית למין בכל אלה אין סיפוריו של גולן נבדלים משיריו של גורי, ומכמה מסיפוריהם של אהרון מגד וברטוב - - - -   (אך אצל גולן )
"כל סיפור לעצמו בנוי יפה ובדרמאטיות, אך הסיכום הסופי מעורר אימת-מה: האם זו הסיפורת העברית של הדור שבהיסטוריה של הספרות יירשם כ"קלאסיקה " שלנו"----
 
"העיר" , 11.11.1983 , ירון לונדון
"סיפוריו של שמאי גולן נקשרו בתודעתי עם ספרו של קזואו אישיגור, "נוף גבעות חיוור" - - - - הקשר הזה התאפשר , כנראה, רק משום שקראתי בהם בזה אחר זב. אולם הוא מתקיים גם מכוח העובדה שהן ברומן היפני והן בסיפוריו הקצרים, התמציתיים והמפורשים של גולן, נתון האדם בכף-הקלע של מאורעות היסטוריים עצומים וטרגיים.
הרקע לכל הסיפורים: מאבק אדם בתוך המאבק של הארץ. ברוב הסיפורים ניכרים אותות הביוגרפיה של המספר, שהתבגר באירופה, בשנות הכיבוש הנאצי, והיה קצין בצבא הקבע. הסיפורים נוגעים בחוויות הכי מכריעות בחייהם של בני דור "התקומה" ו"הגבורה". כליאתן של המלים הללו בין גרשיים אינה מלמדת על כוונה שלי ללגלג עליהם, אלא רק לתמצת את הרקע החווייתי שבו הם ניצבים.
הסיפורים הללו בפשטותם מעשירים את החוויה הארץ-ישראלית שלך".
 
 
"מעריב" , 20.10.1983 , (ללא חתימה ).
"אחד הסיפורים המגובשים ביותר בקובץ סיפורים זה של שמאי גולן הוא "השעור בקפא"פ", המתרחש בטירה בצרפת שבה מתקבצים עקורים יהודים ושליח מטעם הפלמ"ח מלמד אותם דרכי לחימה בארץ-ישראל וציונות.
 מה שמעניין בסיפור היא מערכת היחסים בין האנשים, בין יהודה הנאמן לאמנון לבין שץ, למשל, שהיה פרטיזן, ועתה הוא מתווך בין השניים ובין אחרים. "
"סיפור מעניין אחר הוא "הגבעה" המתרחש בירושלים בשכונת "עיר גנים" ושוב, עניינו הוא מירקם יחסים בין יצחק סוקולניק העולה החדש ושכנו אסולין."
"קובץ הסיפורים הזה רובו ככולו מבטא הווי חיים על רקע מלחמות הארץ, על רקע השואה וההעפלה. דומה , שהעלילות כולן יש בהן מקור אוטוביוגרפי, כמו נקלע המחבר אל מקום ההתרחשות ומדווח על מה שרואות עיניו כאדם "מעורב".
"אלה הם סיפורי הווי במובן הטוב של המלה. סיפורי-הווי שהם סיפורי הווה המספרים על זמן מסויים ואנשים העומדים בפני עצמם כ"גיבורים" מיוחדים."
"אציין את רישומיה הרגישים של חנה לרנר המלווים קובץ זה".
 
 
"הצופה" , 7.9.1984 , אבקלמן בלאט
"בצד תיזה זו, המסבירה את המציאות שנוצרה לאחר מלחמת השיחרור, אנו עדים למסגרת סיפורית אחרת אשר מחולליה היו אהרון אפלפלד, ק. צטניק, א.אורלב, איתמר יעוז-קסט, נעמי פרנקל ושמאי גולן, שהפגישו שתי ישויות וזמנים של ה"כאן" ו"שם" בצרוף כרוניקה ובדיה. עלילות ודמויות ששילבו עובדות וסיפורים בין החיים והמתים, בהתמודדות כמעט בלתי אפשרית עם אימי השואה. סופרים אלה הולכים עד היום בנתיב יחיד ומיוחד. ומספריהם בוקעים קולות ומראות המתמקדים בשתי פנים של תצפית החיים, של הבאים מן השואה, וההולכים אל החיים החדשים. "
"הספרות על השואה פנים רבות לה ולכל סופר אספקלריה המאירה קטע שונה של חייו. גם שמאי גולן, - - - - - תיאר בסיפוריו מצבים שבהם האימה מבצבצת מבין החרכים והילד ב"באשמורת אחרונה" יוצא לנדוד במרחקים, ובהגיעו דרך הטייגות (בסיביר) עד לטאשקנט האביבית, מגלה את חזות האבדן של צלם האדם. את "הנפילה" במסע מהבית לגלות, תוך הבלטת מות ההורים, אשר היוו את המישענת האחרונה. התמונות לנוכח האב החולה וכל הפורענות לאחר המוות הדגישו, ביתר שאת, את הריקבון והסיוט באנדרלמוסיה שפקדו את הילד הנווד."
"ב"המארב" מציג שמאי גולן דמויות של ישות כפולה אשר גם בהגיעם אל מחוז חלומם - המולדת, נתונים הם במאבק איתנים על עולמם הפנימי המרוסק, והוא המכריע אותם. צל העבר מטיל את כל כובד משקלו וחותמו על האדם. ונפתלי אונהיים ( ב"מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי"), שניצל מידי הגרמנים בגיטו, אחרי שנדד ימים ולילות בתעלות ביוב ואיבד את דרכו ושפיות-דעתו אינו מוצא את השלווה המצופה, שכן לילה לילה הוא שב ורואה את חבריו הנחנקים במי התעלה המצחינים, ומבקש לזעוק אך קולו נחבא בגרונו. "
"גיבוריו של גולן מהלכים כל הזמן על החבל הדק של הזכרונות על הגרמנים החקוקים בתודעתם. גם כאשר הם יוצאים להילחם על ירושלים החזונית, אלה הם שני עולמות המתנגשים אהדדי, של אנשים שנשארו להם "צלקות" משלהם והם מנסים לחיות עם האמת העירומה. "
"מציאות זו של חיילים פצועים והווי לוחמים אינה רחוקה מסיפורי דור תש"ח, ואין לפנינו שום חידוש שבדבר, אלא שסיפוריו של שמאי גולן בנויים כהלכה, וערוכים כמשנה סדורה."
     "יש לציין גם נימה של "מסורת" ההולכת וחוזרת בסיפורי גולן, תוך הדגשה של ניתוק הצעירים והזקנים. 'הצעירים אינם תופסים שאנו מתקרבים אל קץ הפלאות', אומר אביה של נילי."
"השילוב של זכרון העבר ומציאות חיים, עומד כל הזמן בעימות בסיפוריו של גולן. (למשל:) אורי שלחש, כי אדים של המגהץ נשמע לו כנגינת זמר עתיק".
"אין קוו אחד שבאמצעותו אפשר לבודד את המרכיבים שבסיפוריו של גולן. אלא שתמיד עולה מעין לייטמוטיב ההולך ונשנה בוואריאנטים אחרים. "
"בסיפוריו של גולן באים לביטוי החובה הקולקטיבית אל מול רצון הפרט, ומשקפים את הדו-סיטריות שבחיינו בצורה תמציתית ובלשון עניינית: ובסך הכל מצטיירת תמונה של גברים בקונפליקט עם סביבתם, המעוצבים בצורה משכנעת, אך לפעמים עם קורט הגולש לעבר יצרים."
 
"עתון 77" , ינואר 1984 , יערה בן-דוד
"סיפורי הקובץ ("המארב") מתפרשים על פני המרווח הפסיכולוגי, התימאטי והסיגנוני שבין ה"כאן" ל"שם" מבלי שהם נושאים עמם שום הצהרתיות פורמלית העלולה לצמוח מהרכב יריעה כמו זה.
הגיבורים (דמויי תולדותיו של המספר) , רובם קציני צבא קבע במילואים וסטודנטים בהווה הסיפורי אורי ונמרוד ויורם ואמנון, גזורים לפי מתכונת ה"ישראלי החדש". ואולם מקורם הריאלי ובסיסם הקיומי הראשוני נעוצים ב"שם" האירופאי של יוזק ואברשה ומינץ שבמלחמת העולם השניה."
"ו"שם" זה אינו מייצג עצמו, דרך עיצובו של גולן באמצעות תיאורי שואה מפורשים, ואף לא בהוויית העקורים שלאחר מכן, או בקשיי הסתגלות גלויים למציאות הא"י: אלא בתוצאתם המוכללת כביכול של כל אלה כפי שהיא עולה מאירועי חייהן של הדמויות מתוכניהם, מאופן ביצועם, ומהשקפת העולם המתבטאת דרכם. "
"ובסיפור אחר החצנת הקונפליקט על ידי חלוקת התפקידים בין הישראלי כתוצר ויהודי השואה כמניע בין אמנון שליח הפלמ"ח ויהודה הניצול המכין עצמו לעליה".
"גישה זו של הבנת סיבות ומניעים שבדיעבד באמצעות התנהגויות מאוחרות, פתחה כביכול בפני ש.גולן אפיקי הבעה טריוויאליים פחות מהנהוגים בדרך כלל בהתייחסויות הספרותיות הישירות לשואת אירופה."
"ובעיקר הופכת דרך הכתיבה ועמה עיצוב הדמות ועלילתה, לנקייה ואמינה בסיפור שהוא לטעמי הטוב שבסיפורי הקובץ "החולה", העוסק בפגישתו החשדנית של חיימקה בן השתים-עשרה עם שליח הסוכנות."
  
"הארץ", 9.3.1984   , אהוד בן-עזר
"בסימן של פצעים פתוחים, כפצעי גיבורו ברוך ניילבן בסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן מתוך הקובץ "חופה" - עומדים גם רוב סיפוריו האחרים של שמאי גולן בשני הקבצים שנזדמנו לצאת יחד באחרונה "המארב" ו"חופה". 
"המארב" בהוצאת ספריית תרמיל הוא מובחר של אחד-עשר סיפורים מתקופות שונות, ובהם גם מתוך הרומאן "מותו של אורי פלד" שחלקם הותקן מחדש לצורך מהדורה זו. - - - - - "
"במקביל, חוזרות תחנותיה הראשונות של הביוגראפיה שלו ( של גולן), כמעט ברוב סיפוריו שבשני הקבצים: נפתלי ב"מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי", אורי פלד בקובץ הסיפורים ב"במארב": "צוו הקריאה" ו"עשרה סנטימטר עפר", יצחק סוקולניק ב"הגבעה", יהודה ב"השיעור בקפא"פ", נוסעי אוניית המעפילים ב"הקרב האבוד", הנער המספר ב"החולה" - - - - - - -    כולם נולדו מחוץ לישראל, סבלו, הושפלו ובנס ניצלו מרציחתם בידי הנאצים; רובם -   משפחותיהם הושמדו, הם עלו לישראל לאחר השואה, ואחרי שנשאו להם נשים, שרובן מבנות הארץ, שב העבר והיכה בהם כפצעים פתוחים, והביא כמעט כל אחד מהם אל סף של מוות, אובדן וטירוף, תוך עירעור כל מערכת יחסיהם השבירה, הרעועה, על סביבתם הקרובה והיותר-רחבה גם-יחד, וזה תוך הרגשה גוברת והולכת של זרות, ניכור וכשלון גמור בהגשמה עצמית כלשהי, מקצועית ומשפחתית כאחת.
"המפתח האוטוביוגראפי שרדף את סיפוריו של שמאי גולן, בהעניקו לגיבוריו שוב ושוב את חווית הכשלון הגמור שבהתגברות על הטראומה של היותם ניצולים בילדותם מהשואה הוא הסבר כה מתבקש-מאליו לעולמו הספרותי, עד שיותר משאתה מתפתה ללכת בעקבותיו, אתה מתפתה שלא ללכת בעקבותיו - - - - - ".
"מהו , איפוא, ההסבר ? - דומה שקיים בסיפורים צירוף של גורל ואופי גם-יחד. גורל הוא נסיבות חיצוניות המעמידות לעתים באור מאקאברי את הכרויותיהם של הגיבורים: מותו של אורי פלד במלחמת ששת-הימים, נכותו הקשה של שאולי בנו של ברוך ניילבן בימי מלחמת יום הכיפורים (ב"חופה"), שני סיומים אשר בהכרעות אחרות לגבי דרך-חיים, אולי לא היו מתרחשים. אך אי-התרחשותם פירושה היה - נטישת ישראל, הליכה לגולה. כך שגם הגורל הוא פרי הכרעה אישית, והכשלון, ובייחוד המוות, אינו רק פרי נסיבות חיצוניות אלא הגיבורים כמו הולכים לקראתו.
מהו אותו אופי , אותה אישיות , הגורמת להם לרצות להיכשל, לדבוק בעבר כדי להחריב באמצעותו את עצמם בהווה? דומה, כי אחד המפתחות מצוי בסיפור צדדי-לכאורה - - - "שנת השתלמות" מתוך הקובץ "חופה".
 
 
THE   JERUSALEM   POST , 2.3.1984 , JEFFREY M. GREEN
    THE SELECTION OF SHORT STORIES BY THE CHAIRMAN OF THE HEBREW WRITERS’ UNION TOUCHES ON SEVERAL OF THE MOST SENSITIVE AREAS OF ISRAELI EXPERIENCE: LOSS OF LIFE AND LIMB IN WAR, MEMORIES OF THE HOLOCAUST UNTERWOVEN WITH DAILY EXISTENCE, PAST SACRIFICES , THAT MAKE LIFE POSSIBLE HERE NOW, AND RELATIONS BETWEEN IMMIGRANTS AND NATIVES.
MY FAVOURITE STORY, “MISS ALDOBI’S PALISANDER – WOOD BED” TELLS OF THE MARRIAGE BETWEEN A MAD SURVIVOR OF THE WARSAW GHETTO AND A 40-YEAR-OLD YEMENITE WOMAN, AND DESCRIBES THE CLASH OF MENTALITIES BETWEEN THOSE WHO SURVIVED BY FLEEING AND THOSE WHO SURVIVED BY STUBBORNLY REMAINING WHERE THEY  WERE.”
“BOTH, THE TITLE STORY “THE AMBUSH “ AND “CALL-UP ORDER” EXPLORE THE PSYCHE OF A HOLOCAUST SURVIVOR SERVING AS AN OFFICER IN THE I.D.F. IN JERUSALEM WHEN THE CITY WAS STILL DEVIDED. URI, THAT SURVIVOR, IS AS DIVIDED AS THE CITY HE IS PROTECTING ( IN THE SIX-DAY WAR ), BUT NOT ALONG THE SAME LINES. HE IS HAUNTED BY NOSTALGIA FOR THE RELIGIOUS AMBIENCE OF HIS CHILDHOOD, BY REMEMBERED DREAD GERMAN SOLDIERS, BY THE HEROIC DEEDS OF THE WAR OF INDEPENDENCE, IN WHICH A FRIEND OF HIS DUSTINGUISHED HIMSELF, THEN BY THE NEED TO WIN IN ISRAEL THE WAR LOST TO THE GERMANS BY THE JEWS OF EUROPE. HIS HEROIC EFFORT TO FIGHT ALL HIS BATTLES AT THE SAME TIME ENDS BOTH TRAGICALLY AND VICTORIOUSLY.
GOLAN IS NOT OBSSESED BY THE HOLOCAUST, BUT ALL OF HIS STORIES DEAL WITH THE PAIN THAT IS OFTEN DENIED IN ISRAELI LIFE.
(THE STORY ) “THE RETURN” SHOWS A RESERVE SOLDIER WHO LOST HIS LEGS TO A LANDMINE , MAKING HIS WAY BACK INTO HIS FAMILY. HERE, AS IN OTHER GOLAN STORIES, A MAN’S LUST FOR HIS WIFE PLAYS AN IMPORTANT PART.
“TEN CENTIMETRES OF EARTH” ALSO SHOWS US A CASUALTY OF WAR AS THE AUTHOR ENTERS THE MIND OF A YOUNG SOLDIER WOUNDED AT AN OBSERVATION POST ----------
“THE FUNERAL”   SHOWS THE THE DEGENERTION OF THREE AGING VETERANS     OF THE UNDERGROUND STRUGGLE AGAINST THE BRITISH IN PALESTINE, BROUGHT TOGETHER AND THEN SUNDERED BY THEIR FORMER LEADER’S SUDDEN DEATH.
AT HIS BEST GOLAN CAN BE   VERY MOVING AND PERCEPTIVE. - - - - - - . HOWEVER, THEY ALL PROVIDE WELL-FOCUSED INSIGHT INTO THE LIVES LED BY THE PEOPLE AROUND US.
GOLAN’S STYLE IS EFFECTIVE, RESTRAINED AND POLISHED, NOT SIMPLE BUT ALSO NOT TOO DIFFICULT FOR SOMEONE WHO IS NOT A NATIVE HEBREW SPEAKER. “
 
 
 
“HEBREW BOOK REVIEW” , SPRING, SUMMER 1984 , EHUD BEN EZER
THE “AMBUSH “ IS A SELECTION OF ELEVEN OF (GOLAN’S) STORIES FROM VARIOUS PERIODS, SOME OF WHICH WERE REVISED FOR THIS EDITION “.
“THE EARLY STAGES OF HIS (GOLAN’S) BIOGRAPHY REAPPEAR IN THE BETTER PART OF THE STORIES IN THIS COLLECTION : NAFTALI, IN “MISS ALDOBI’S PALISANDERWOOD BED”, URI PELED, IN THE STORIES FROM HIS NOVEL REPRINTED   AS “THE AMBUSH”, AND “CALL-UP ORDER”, THE HEROE OF ”TEN CENTIMETERS OF EARTH”, ITSHAK SOKOLNIK IN ” THE HILL”, YEHUDA IN “THE LESSON OF FACE-TO-FACE COMBAT” , THE PASSENGERS ON THE ILLEGAL IMMIGRATION SHIP IN “THE LOST BATTLE”, THE BOY WHO NARRATES “THE SICK ONE” - - - -“.
“THE DEEP FRUSTRATION IS NOT - - - - - ROOTED IN WHAT HAPPENED OVER THERE, BEFORE IMMIGRATION TO ISRAEL, BUT IN THE UNABILITY TO FULFILL ONESELF HERE, AND IN THE FEELING THAT LIFE IS PASSING BY WITHOUT ANYTHING REAL EVER HAPPENING".
 
 
 
 
ערך והקדים מבואות לשערים - שמאי גולן
 יד ושם רשות הזכרון לשואה ולגבורה , בהוצאת ספריית הפועלים , 1976
 
 
 
"ידיעות אחרונות", 24.4.1976 , אלכס זהבי
"בימים אלה יצא לאור המיבחר הראשון של קטעי ספרות ועדויות על השואה, שהוא משמעותי וערוך בצורה שיטתית."
(הטכסטים הבודדים שראו אור עד עתה במיקראות שונות, או כספרים ) "ספרים אלה הביאו בהכרח מידע סלקטיבי, והאירו צדדים מסויימים של חוויות הפרט וגורל הכלל. היה צורך בספר שירכז מיבחר טכסטים, המבוסס על היכרות רחבה ככל האפשר עם סוגי הספרות השונים שנכתבו על השואה. דומה שלא נמצא אדם מתאים יותר לכך משמאי גולן, והקובץ שלפנינו אכן מאשר זאת. גולן, שאת ילדותו בתקופת מלחמת-העולם השניה עשה בפולין ובברית-המועצות, כשהוא נושא עליו עול של סבל ונאבק על קיומו ( ראה ספרו האוטוביוגראפי "באשמורת אחרונה"), התחנך עם בני הארץ בקיבוץ, שרת כקצין בצה"ל ועסק בהוראה. נסיונו בתקופת השואה ומגעיו הרבים עם צעירים בני שכבות שונות, הכשירו אותו להיות מגשר בין הקורא הישראלי לבין הספרות המתמודדת עם תקופת השואה."
"זכותו של שמאי גולן היא שהלך אל כולם וערך את האנתולוגיה מתוך ראייה רחבה של גזרות ההתרחשות, של בעיות הקיום ודרכי ההתמודדות איתן ושל צורות הכתיבה השונות. כך נתן , בין השאר, ביטוי גם לגורל יהודי יוון וצפון-אפריקה, הביא קטעים העוסקים בבעיות אמונה ודת בתנאי גיהנום, והגיע אל יצירות ספרות שנכתבו לועזית".
"שמאי גולן מודה בהקדמתו, שמלכתחילה התכוון להזדקק רק לטכסטים של אלה האחרונים, אולם אז נוכח לדעת 'שעלול להיות משהו מעוות בהעלאת השואה כסימבוליקה, באי-הדגשת הרוצח הספציפי: הגרמני הנאצי, הפולני האנטישמי, האוקראיני הצמא לדם יהודי, הליטאי החומד רכושו של יהודי. בלי ציונם של כל אלה בייחודם ובפרטיותם תסתלף ראיית השואה'. כדי לעמוד במשימה זו היה עליו לעסוק בשיבוץ קטעים רגישים ביותר. נדרש ממנו ליטול קטעי-זכרונות קצרים, שהאפקט שלהם הוא בתוכנם הבלתי-צפוי והמדהים, ולקטעם לפני שהתוכן הנורא יתקבל כשיגרתי. לצד קטעים אלה היה עליו להביא קטעי-ספרות מרשימים, ומאידך גיסא מיסמכים וטכסטים עובדתיים. ואכן, ברוב פרקי הספר עמד בכך, ואולי שלא במתכוון אף גאל על-ידי כך קטעי עדות ופרקים מתוך ספרים, שכאשר יצאו לאור לא השאירו רושם."
"שמאי גולן, וישראל גוטמן שעזר על ידו, חששו שמא לא תציג מלאכת השיבוץ של קטעי ספרות ועדות תמונה מהימנה ו"מאוזנת" של מה שקרה, והוסיפו מבוא קצר : "קווים לתולדות השואה" פרי עטו של ד"ר ישראל גוטמן, והקדמות קצרות לכל שער (פרק), שחוברו על ידי ש. גולן."
"השואה" יצא לאור גם במהדורה מיוחדת לבתי-ספר במחיר זול במיוחד. הכרח להפיצו בעותקים רבים ולהפכו לספר-לימוד" 
 
 

Go Back  Print  Send Page