בראשית המלחמה
שיחה של שמאי גולן עם פליכס גולדשטיין
 
   
 
פליקס :   אני הייתי רופא, קודם כל, אחרי בית-ספר לקצינים. הייתי בצבא כרופא,
                 וכשפרצה המלחמה, הייתי למעשה קצין, "פודפורוצ'ניק". כשגמרתי את
                 בית-הספר לקצינים, קיבלתי פנקס צבאי, ושם היה כתוב שבזמן המלחמה אני
                 צריך להתגייס מייד ביום הראשון של המלחמה, לנסוע ללובלין. כי היחידה
                 הצבאית שלי נמצאת בלובלין. והייתי צריך תיכף ביום הראשון של המלחמה
                 לנסוע לשם. הרי כמה ימים לפני פרוץ המלחמה ידענו שתהיה מלחמה. כבר
                 היתה מוביליזציה. כמה ימים לפני זה, ידענו, הרי היטלר דיבר ברדיו.
שמאי  :   ומה דיברו אצלכם? שהצבא הפולני יכול לנצח?
פליקס :   כן. ככה חשבו, בוודאי. ידענו שמאחרינו עומדות צרפת ואנגליה.היו לנו
                 הסכמים איתן. בפולין פרצה המלחמה בראשון לספטמבר. הצרפתים והאנגלים
                 החלו לגייס את המילואים.
שמאי  :   כן, הן הכריזו מלחמה נגד הגרמנים.
פליקס :   הכריזו מלחמה ב-3 לספטמבר, יומיים אחרי שהגרמנים נכנסו לפולין.
שמאי  :   רק שהם לא זזו.
פליקס :   טוב, כמובן שלא זזו.
שמאי  :   הם לא באו לעזרה לפולניה.
פליקס :   בוודאי שלא. הצרפתים לא רצו בכלל להילחם. הם קראו לזה המלחמה
                 המלוכלכת. זה היה בעיתונות הצרפתית כל הזמן, הם כתבו: "אנחנו לא 
                 נילחם בשביל דנציג." העיר שעליה היה סלע המחלוקת. הפולנים לא רצו 
                 לתת לגרמנים את דנציג. והגרמנים חשבו שהם יקחו את פולניה כמו את
                 צ'כוסלובקיה ואוסטריה. אתה יודע, הם רצו את כל הפרוזדור של דנציג.
שמאי  :   אני יודע, כן. אבל זה היה בעקבות הסכם שהיה לגרמנים עם הרוסים.
                 אחרי שהם הבטיחו לעצמם שהרוסים לא ילחמו נגדם.
פליקס :   חוזה ריבנטרופ-מולוטוב. חלוקת פולין בין רוסיה לגרמניה. ובגלל זה הצבא
                 הגרמני הלך לאט, כדי להשאיר זמן לרוסים לכבוש את החלק שלהם של פולין,
                 בהתאם להסכם ביניהם.
שמאי  :   בזמן ההפצצות על ורשה, אתה היית בורשה?
פליקס :   אני אומר לך, בראשון לספטמבר, אני אז התגייסתי, הלכתי לתחנת-הרכבת,
                 ונסעתי. אבל את ורשה שמעתי שהפציצו הגרמנים.
שמאי  :   תגיד לי, איך התכוננו ההורים שלך למלחמה? אתה אומר שכתבו בעיתונים
                 שתהיה מלחמה. מה עשו ההורים שלך?
פליקס :   הם לא עשו שום דבר. אני רק במשך כמה ימים האלה, לפני הגיוס, לפני
                 שפרצה מלחמה, הלכתי, קניתי כל מיני דברים: שוקולד, דברים כאלה שעוזרים
                 לגוף. קניתי סוכר, קמח, אני זוכר שקניתי כמה קילו שוקולד. ועוד אני זוכר רק
                 כשהלכתי, נסעתי להתגייס. וזאת התמונה האחרונה מההורים שלי. אבא
                 התנשק איתי, אני אמרתי אז לאבא ולאמא: אל תדאגו, אני כל פעם שרק אוכל
                 אשלח לכם אוכל, אל תדאגו. הדאגה היתה שיהיה רעב. לא, לא תיארתי לעצמי
                 שהמלחמה יהיה לה, מהלך כמו שזה היה.
שמאי  :   חשבת שהמלחמה תיגמר מהר וינצחו את הגרמנים?
פליקס :   כן, "בליצקריג". חשבתי כי בדור שלנו, לא תהיה מלחמה, כמו במלחמת העולם
                 הראשונה בצרפת: ורדן, מרנה, כל פעם עבר מצד אחד לצד שני, מלחמת
                 חפירות.
                 ולא חשבנו שהמלחמה תיקח כל כך הרבה זמן, כי ידענו שהאנגלים והצרפתים, 
                 בצד שני תיכף יתקיפו את הגרמנים, אתה מבין? אז מה רציתי להגיד לך?
                 כשהתנשקתי עם אבא ואמא, ויצאתי מהחדר, הסתובבתי וראיתי איך שאבא
                 הניח את הראש על הידיים, ובכה.
שמאי  :   כלומר הוא הרגיש כבר אז שמשהו
פליקס :   בוודאי. הם פחדו. אנחנו, אני והאח שלי, אני אומר לך, חשבתי, האמנתי
                 לעיתונות הפולנית שזה מה שקורה, אנחנו נלך עד ברלין. הייתי טיפש, מכיוון
                 שלא הבנתי, כי הייתי צעיר. אני קצת האמנתי, האמנתי לעיתונות הפולנית.
שמאי  :   אבל אם היית נשאר, אז, אתם, עם ההורים, הגורל שלך היה כמו גורל ההורים.
פליקס :   אני לא יודע. אני לא יודע.
שמאי  :   כמעט כולם נרצחו. הנה, הסבא שלי.
פליקס :   יכול להיות. אבל תשמע, תשמע טוב. אני אחר כך הייתי בלוצק, תחת הכיבוש
                 הרוסי, והייתי רופא, והיו לי שתי מישרות, והרווחתי הרבה כסף. לפני
                 שהתחתנתי בלוצק עם טאניה, גרתי בקבינט של טאניה שגם היא היתה רופאה.
                 ואכלתי בבית-חולים, והיה לי הרבה כסף. אני שלחתי לוורשה כל חודש, אני
                 כבר לא זוכר כמה מאות זלוטי, שזה היה הרבה מאוד כסף, שילמתי כמה מאות
                 רובל, ואני יודע שהם קיבלו את הכסף והחליפו לזלוטי. זה מה שאני רציתי
                 להגיד לך. לא האמנתי לגרמנים אף לרגע. וזה שאנחנו חיים, עכשיו, הודות לזה
                 שלא האמנו להם. היה לי ניסיון שאני רכשתי אותו ברגע הראשון, כשהגרמנים
                 נכנסו ללוצק. טוב, יש פה כל כך הרבה סיפורים, ואני קופץ מנושא לנושא. אבל
                 לא חשוב. מה שאני רוצה להגיד לך, מן הרגע הראשון שראיתי את הגרמנים
                 בלוצק, לא האמנתי להם. כשהגרמנים אמרו ללכת ימינה, אני הלכתי שמאלה.
                 ואני לא רק הלכתי שמאלה, אני לשם משכתי גם את טאניה. שמאלה. וכשהם
                 אמרו ללכת פה, אני הלכתי בכיוון הפוך. והיה לנו אחר  כך  קשר עם איזה
                 רופא עשיר, גרמני, וינאי. בלוצק. עוד לפני הגיטו. כשהיה גיטו, לא היה לנו כבר
                 קשר איתו. אבל הווינאי הזה, הרופא הזה, אמר לנו, לרופאים: אל תשמחו, ואל
                 תאמינו לגרמנים אף רגע. והגרמנים, היה להם רספקט לתעודות. בעיקר
                 כשהיתה חותמת. כל רופא, וכל בן-אדם שהיה לו מקצוע, קיבל תיכף תעודה.
                 בהתחלה, את אלה הם לא רצחו.
                 אחר כך כמובן שהלך הכל. אבל קודם, אז הגרמני הזה, הווינאי הזה, הרופא,
                 אמר: אל תאמינו לשום תעודות. צריך להסתתר, להסתתר. ובאמת, פעמיים היו
                 צריכים לבוא ללוצק ה-.S.S, לחסל. פעם אחת את הרופאים היהודים, ופעם
                 שניה את האינטליגנציה היהודית. ופעמיים היה מזל, שאלה לא באו ללוצק. הם
                 נסעו לעיירה אחרת. אבל הקצין הוינאי הזה, שמו היה ריכטר. אז ריכטר זה
                 לקח את היהודים, רופאים יהודים, עם המשפחות שלהם, אמר להם לנסוע
                 לאיזה מקום. אנחנו התאספנו שם אולי איזה מאתיים איש, ישבנו יומיים.עד
                 שהוא בא ואמר: אתם יכולים לחזור ללוצק. ככה שהיו גם גרמנים הגונים.
שמאי  :   הוא היה מווינה, לא מגרמניה.
פליקס :   עליו אני אספר לך אחר כך הרבה מאוד דברים, מכיוון שהוא היה בא לד"ר
                 סטרושינסקה, הרופאה שהסתירה אותנו.
              
הרופא הזה הווינאי, ריכטר, בא לביקורים אל ד"ר סטרושינסקה כמו רופא אל
                 רופא. הוא אהב לאכול טוב, לשתות טוב, הוא אהב אווירה ביתית. היה וינאי,
                 ולא אהב לשבת במחנה הצבא. אתה מבין? אז חיפש לו מקום לבוא אליו.
                 ואחר-כך ד"ר סטרושינסקה סיפרה לנו מה שהוא אמר.
שמאי  :   הוא היה אומר גם איזו פעולה הגרמנים מתכוננים לעשות?
פליקס :   כן. פעמיים הוא הציל אותנו. בגלל זה סיפרתי לך שאני לא האמנתי לגרמנים.
     עכשיו בעניין ההורים שלי: עזרתי להם בכסף, אפשר היה בהתחלה, עוד לפני
                 שהיה גיטו, וגם אחר כך כאשר היה הגיטו, דרך היודנראט, אפשר היה לשלוח
                 חבילות מזון מרוסיה.
שמאי  :   אתה לא חשבת למשל, שאפשר להעביר את ההורים שלך, מוורשה ללוצק?
פליקס :   בודאי, בודאי, שלחתי בן-אדם, רציתי לספר לך, קוליאש שמו, איש עובד רכבת,
                 נתתי לו כסף, ונתתי לו פתק, מכתב. אחי לחץ מאוד להביא אותם. אחי בא
                 אחרי ללוצק. מצא אותי בלוצק באופן לגמרי מקרי. הוא לא ידע שאני בלוצק.
                 הוא יצא ביום השמיני, או התשיעי מאז שהתחילה המלחמה. גנרל אחד
                 בוורשה, אמר לכל הגברים לעזוב את וורשה, לברוח מוורשה, ולהתגייס, וללכת
                 לכיוון רוסיה.
שמאי  :   כדי להציל את עצמם ולהתגייס לצבא הפולני על אדמת רוסיה?
פליקס :   כן. חשבו שהרוסים יתנו להקים צבא פולני. זה היה מאוד סודי. פחדו מבוגדים.
שמאי  :   הממשלה הפולנית בגדה בעם הפולני, וגם הגנרלים בגדו.
פליקס :   הגנרלים גם, ולא רק גנרלים, גם פקידים גבוהים, אפילו מיניסטרים, שקיבלו     
                 משכורת מגרמניה. זה הוכח אחר כך. הם קיבלו שוחד ובגדו בארץ שלהם. פשוט
                 מאוד, בגדו.