ללא חתימה
"המארב" 11 סיפורים", "חופה" קובץ סיפורים חדש"
"הארץ", 17.2.1984
 
חופה, נובלה ושלושה סיפורים
מאת שמאי גולן
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983, 168 ע'
*
המארב, 11 סיפורים
מאת שמאי גולן
ספריית "תרמיל", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983, 171 ע'
 
    
            לא קשה לבודד בסיפורת של שמאי גולן (נ. 1933) את כל אותם מרכיבים "ביטחוניסטיים" שכל מספרי-דורו שקועים בהם עד צוואר: ההתלהבות מההווי הצבאי, הקונפליקט הפנימי של בן הגולה הנעשה חייל עברי; התאווה הלא-נלאית למין – בכל אלה אין סיפוריו של גולן נבדלים משיריו של גורי, ומכמה מסיפוריהם של אהרן מגד וברטוב. "המארב", קובץ סיפורים ישנים של גולן שקובצו מחדש, מדגים זאת להפליא: אין בהם דבר זולת אנשים לוחמים פצועים, ניצולי שואה שנעשים חיילים, והווי של הצבא בימים הראשונים והיפים שלו. כל סיפור לעצמו בנוי יפה ובדרמתיות, אך הסיכום הסופי מעורר אימת-מה: האם זו הסיפורת העברית של הדור שבהיסטוריה של הספרות יירשם כ"קלאסיקה" שלנו?
            "חופה", קובץ סיפורים חדש של גולן, מדגים את הקוטב השני של אותה ספרות "ביטחוניסטית", פרי עטם של סופרים-קצינים שנעשו עם הזמן לאנשי ממסד, נשלחו לחו"ל, ונהנו מכל אותם מנעמים שהעניק המשטר הישן: הקונפליקט הפלמ"חניקי של טוהר הנשק והדמות של הלוחם-האינטלקטואל, מפנים מקומם לקונפליקטים מוסריים של גברים מזדקנים הנלחמים על ניצול פיסת-האון האחרונה שנותרה בהם ומקיימים רומאנים סוערים עם מאהבות בעלות שמות אכזוטיים. הנובלה "חופה" בנויה משני מונולוגים של נשים: אחת – אשתו החוקית של הגיבור, יואל, המסכמת לפניו עשרים שנות נישואים והתבהמות, ושניה – המאהבת של יואל המשחזרת את אהבתם לאחר מותו. המבנה הזה, נוסח פוקנר, מעייף למדי, בעיקר לאחר שמתברר שאותו יואל, הגיבור, הוא דמות משעממת בסופו של חשבון, הן לדברי אשתו והן לדברי מאהבתו.
            שלושה הסיפורים הנלווים ל"חופה" ראויים לתשומת לב רבה יותר. "שנת השתלמות" מזכיר בעלילתו את "שירה" של עגנון. הסיפור האחרון "פגישה", הוא – לטעמי – היפה מכולם: זהו רישום עדין ומרומז של קשיש הנמשך לחברתם של צעירים ומעורר אצלם ואצלו יצרים אלימים. כאן, אולי, משורטטים במיטבם היסודות המרכזיים בכתיבתו של גולן: נהייה מיסטית-כמעט לכוח, סגידה לנעורים, והצורך האובססיווי במגע-גופני אלים עם הזולת.