י.פ.
"קשת", סתיו 1975

שמאי גולן, בריחות למרחקים קצרים, סיפורים, ספריית מקור הוצאת אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת מסדה, רמת גן, 1975, 135 ע'.
 
 
 
                         הבריחות הן בריחת האדם מגורלו, והמרחקים הקצרים – אלו הם המשברים, הפותחים, כביכול, פתח של הצלה, כאשר נדמה לו לאדם, שהנה צמחו לו כנפים והוא יקבע לו את אורח חייו. גבוריו כושלים וחולמים על הרגע הגדול והמכריע, כאשר יקחו לידם את המושכות של עגלת חייהם. וכאשר בא ומגיע היום הגדול והמכריע, באה אתו השקיעה. התמורה באה לפעמים רחוקות ביותר, בניגוד לכליון האורב מכל צד. שמאי גולן מוכיח בכל שמונת הסיפורים שבספר, כי האדם לעמל יולד, ואפילו כאשר יעבד שנים רבות לכינון מעמד כל שהוא, הרי האמת המתגלה לפניו לבסוף מרה ומאכזבת. הוא אינו מחובר אל החיים ותלוי על בלימה. על כן, אולי, מוטב לו שלא יתמרד וימשוך בעולו, כי כל נסיון של הרמת ראש מוליך הישר לקטסטרופה.
                         בסיפור הראשון מנסה חבר קיבוץ זקן, מדור המייסדים, למרוד בקיבוץ. היחס של הצעירים אל חבריהם המבוגרים מביאו לידי כך. הזקנה והמחלות מוציאים אותו אט אט, בדרך הטבע, ממעגל הפעילות והעבודה, אלא שהוא אינו משלים עם כך. הוא חי בזכרונות הגדולים של הימים הראשונים והאחרונים, המלאים הרואיקה לא קטנה והנה לאחר שאשתו מתה ובנו ובתו עזבו את הקיבוץ הוא מהלך בין חבריו כצל עובר. וכשבתו ובעלה, הגרים בירושלים, באים לבקרו, הוא לומד, שגם יחסם אליו אינו חורג מן היחס אל עובר-בטל. והוא רוצה להתמרד. הרי בעיר הקודש מצויים חבריו מאותם הימים הגדולים, שאחד תופס מקום בעיריה והשני מנהל בנק והשלישי עובד בראש מוסד. והרי הדבר פשוט כל כך. הם ידאגו לו לד' אמות כל שהן, פשוטות וצנועות כמו בעבר הרחוק, ומקום עבודה כל שהוא, שיספיק כדי להחיות את הנפש ולקנות מזמן לזמן מתנות לנכדיו...
                         אך הדברים הפשוטים כל כך מורכבים כל כך. החלומות מתנפצים ונשאר הטעם התפל והמריר של האכזבה המכרסמת את הלב ואוכלת בבשר החי. מה עוד נשאר לו? אוסף של בולים, פרי עבודה של שנים רבות, ותוכנית, שהנה הרכוז הזה יבטיח לו את הגשמת מאוויו. אך המחיר שהוא מקבל קטן מאד, ועוד אכזבה ומפח נפש נופלים עליו. עכשיו קשות המכות מנשוא. ואם זה מעט באה פנייתו למזכירות הקיבוץ, שיתנו לו סכום כסף, כדי שיוכל להסתדר איך שהוא בחוץ. המזכירות מחליטה, לאחר הטפת המוסר החסודה, להביא את הענין לאספה הכללית של החברים. וכך יוצא הקיבוצניק הזקן קרח מכל חלומותיו. הטראגדיה של זקן חולה אינה שונה בהרבה בקיבוץ מזו של החברה שחיה מחוץ לקיבוצים. כל הנסיונות למרוד בגורל עולים בתוהו ונשאר עוד הפחד והאימה, שמא יסלקו אותו מדירתו הצנועה בקיבוץ, והחבר הותיק ייזרק החוצה...
                         בסיפור האחרון בא הגבור מן השואה. האיש ניצל בבריחות בלתי-פוסקות מן הגרמנים. והבריחות האלו אינן עוזבות אותו גם לאחר שהוא מגיע לארץ. האימה רודפת אותו ומדריכה את מנוחתו. גם כשהוא מתחתן ואשתו עומדת ללדת הוא אחוז תסביך של בריחה מפחד הערבים. חבריו מהגיטו ומהיערות הכו שרשים בארץ והם מנסים לשחררו מן האימה שדבקה בנפשו ואינה מרפה ממנו. תמיד נדמה לו, כי הערבים עולים מן המדבר, מגיעים לירושלים ומתקרבים אליו. הולדת בנו מבשרת את שחרורו הצפוי מן הזוועות שבתוך נשמתו. בחיוכו הראשון גנוזה התקוה שהנה תסתלק האימה ותרפה מקרבנה ותאפשר לו לחיות ככל האדם.
                        התמודדות זו עם הגורל קיימת בכל הסיפורים. בסיפור אחר מתאר שמאי גולן את שיבתו הביתה של חיל נכה שאבדו לו רגליו. הזרות שבינו לבין אשתו וילדיו מתפשטת סביבו ומרחיבה את שלטונה ומעמיקה את סבלו. תיאור ריאליסטי ואכזרי של מפגשים ראשונים של נכה עם האנשים הקרובים לו ביותר, שמבינים ושאינם מבינים למצבו הנפשי. אולי ירפא הזמן את הפצעים שבלב ואולי תעלה המציאות ארוכה כל שהיא למכתו. אך אין רפואה טובה יותר מאשר האהבה, החוזרת ונדלקת בין הצעיר הגדם לבין אשתו. וממנה ראשית התקוה לקיום משותף בנסיבות החדשות והקשות.
                         בכל הסיפורים קיים ריאליזם אכזרי של ממשות הקיום, והמחבר מעצב אותה בלשון פשוטה וקריאה.
                                                                                                                        י.פ.