י.פ.
"אשָמים"
ברבעון "קשת", חורף 1969
 
    
ספרו של שמאי גולן הוא מתחומה של ספרוּת-השוֹאה. אין המחבר עוסק באירועים אלא בתוצאות שהותירו בנפשות הניצולים, לאחר שחזרו ל"חיים תקינים". עברם הנורא אינו מרפה מן ההווה שלהם, והחוויות, שהעמיקו חרישן בעולמם הפנימי, אינן מוצאות להן תיקון. כל מגע מחודש עם אנשים, וכל הליכה חדשה לקראת היקלטות בתוך המציאות האנושית, כרוכים בכאב וייסורים. השואה מוסיפה לחיות בלב קרבנותיה גם לאחר השיחרור ולאחר מיגור הנאציזם. "התחיה" מתמהמהת.
כמה גיבורים בספר, ומכולם הנכבדה ביותר היא נערה יהודיה שעשתה את ימי השואה במנזר וכך היו לה חייה לפליטה. אך היחס אליה - בעיקר מצד אם המנזר - היה אמביוולנטי, אהבה ושנאה משמשים בערבוביה. היה רצון עז להציל "נפש אחת מישראל" לאמונה הנכונה, אך עם זאת האמינה "אם קדושה" זו כי רק עם מות אחרון היהודים שוב יופיע ישו האדון בעולמנו. מכיון שכך – הריהי מקבלת בברכה את השמדת היהודים בידי הגרמנים. הגאולה קרבה, דם היהודים נספג באדמתה של פולין, ועוד-מעט יופיע בן-האדם בענני-שמיים...
בעת-ובעונה-אחת מקרבת אם-המנזר את הנערה לדת הנוצרית ודוחה אותה. יחס זה – תוכן אנטישמי וצורה נוצרית-חִסוּדה – פגע מאד בילדה היהודית והכניס אותה לעולם של סיוטים. בדומה לכך סבלה נערה אחרת שניצלה על-ידי איכר פולני, שתמורת הצלתה הפך אותה לפילגשו והסתיר אותה במרתף רפתו. תסביך-"האם" אצל נערה אחת ותסביך-"המרתף" אצל נערה אחרת מעוגנים בתחושותיהן של שתי הנערות ואינם מרפים מהן. על כן קשה ומכאיבה מאד דרכן לקראת חיים חדשים.
החיים החדשים הוליכו לארץ-ישראל בדרך "קיבוץ" בפולין ומחנה-הכשרה בצרפת. כאן פגשו בצבר בן-הארץ, שבא להכין את הניצולים לקראת העליה. המליץ ביניהם היה עסקן ציוני, שניצל אף הוא מן השואה, והוא שגאל את הנערה מן המצור. הפגישה בין הצבר לבין ניצולת-המנזר היא הבעיה המרכזית, כאשר המחבר מעלה את תחושותיו של בן-הארץ נוכח חוויותיה הטראומטיות של הנערה. פעמים הרבה מושיט הצבר את ידו לנערה, אך היא דוחה אותו מתוך אי-אמון בו ובכל. גם לשון משותפת אין להם. אך בהמשך החיים המשותפים במחנה, ועם ה"העפלה" לחופי הארץ מקפריסין, נוצר הקשר בין הצעירים. המאבק עם הצי הבריטי הוא המסיים את המשבר, מוציא את הניצולים מסגירותם ועוקר מתוכם את שרידי הפחד והסיוט.
קונפליקטים הרבה מעלה המחבר בספרו, ובתיאורם הוא מגלה ידיעה פסיכולוגית רבה בנפש גיבוריו, ובזכות לשונו השוטפת וסגנונו הבהיר הספר נוח לקריאה. את ההתמודדות שבין ניצולי השואה לבין הצבר הוא מתאר בריאליות חריפה. חוויותיה של הנערה שנגאלה מן המנזר הן מרשימות ביותר. שקיעתה בתוך עולם-המסתורין של המנזר ובתוך האמונה החסודה של הנזירות, והתעוררותה לחיים בדרך אטית וכושלת, מצוירות כהלכה. ואולם בשאר חלקיו של הספר יורד המיתח התיאורי, ואין המחבר מצליח להעמיק את חרישו הפסיכולוגי ככל שהצליח בכך בחלק הראשון.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
-----------------------
* שמאי גולן: אשָמים; מסדה, 1968; 200 עמ'.