י. עמוס
"תסביכי אשמה",
בעתון "הצופה" 6.4.1968
 
    
            הספר "אשָמים" הוא ספר על השואה החיה בלבות קרבנותיה שנותרו בחיים, שנים רבות לאחר המעשה. יום השחרור מן המחנות היה יום גדול, כאשר נשבר עול השעבוד הנאצי, והאנשים, שזכו והגיעו לכך, החלו להבין, כי עליהם לחזור מן ה"פלאניטה אושוויץ" לעולם שמחוץ, שממנו באו לפני ימים רבים. אך האם שוחררו באמת מן עולם הרפאים והסיוטים, שהיה להם מציאות חיים במשך שלוש-ארבע שנים רצופות? האם לא המשיכה השואה להתקיים בנפשם, בבחינת "עבדות בתוך חרות", שאין מנוס ואין מפלט ממנה?
            שמאי גולן מנסה להוכיח בספרו, כי השואה וזוועותיה המשיכו להתקיים בנפשות קרבנותיה והיו גורם המנתק את חיבורם מחדש לחיים. הקשרים עם האנשים האחרים, שלא היו בשואה, שובשו לחלוטין: ההתוועדות מחדש עם אחים, שותפים לגורל וללאום, שביקשו להציל ולהושיע, בוששה לבוא: הלשון המשותפת של מחנכים ומדריכים, ואפילו של צעירים בני אותו הגיל, לא נמצאה; הבניה המחודשת של החיים שנהרסו התקדמה לאט לאט, צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה; והיאוש והאכזבה אכלו מבפנים וסגרו על הנפש הרצוצה וההרוסה מפני מגע מעודד ומרגיע. כך, כזו ולא אחרת, היתה דרכם של הניצולים בחזרתם לחיים.
השואה לא נסתיימה
            כי השואה לא נסתיימה עם סתימת המשרפות של אושוויץ. רצח אנשים בקנה-מידה גדול כל כך, רצח מתוכנן ומאורגן ומעובד לכל פרטיו בגושפנקה של מלכות – אפילו כשזו מלכותו של השטן – הכולל מיליונים של קרבנות ואלפים, ואולי מאות אלפים של רוצחים ושל שותפים לרצח, אינו ניתן לשכחה ולמעבר ל"סדר היום". מי יודע כמה אירועים חשובים ולא-חשובים בחיינו – בעבר, בהווה, ובעתיד – טבועים עדיין בחותמה של השואה? עוד ייחקרו הדברים ועוד ילמדו היטב את רישומה של אושוויץ בבשרם וברוחם של הדורות הבאים. שמאי גולן הסתפק בכך, שהלך אחר עקבות השואה בחיי אחדים מניצוליה, ומה שהעלה הוא מתאר בספרו בדרך הריאליזם וההיצמדות לעובדות, למאורעות שבחוץ ולאירועים שבפנים בנפשו של האדם.
            הגבורה הראשית היא נערה יהודיה, שעברה את השואה במנזר נזירות שבפולין. תולדותיה אופייניות לגורלם של ילדים יהודים שניצלו במוסדותיה של הכנסיה הקתולית. המחבר העלה את המסך על גיא-חזיון של אימים, של עקידה שנעקדו בה תינוקות יהודיים, כאשר היה עליהם לשלם את מחיר הצלתם למיטיביהם ולאנשי-חסדם. יחסה של אם-המנזר לילדה היהודית, כפי שתואר בספר, הוא אמביוולנטי, ואהבה ושנאה משמשים בו בערבוביה. מצד אחד היה לה ענין בהצלת נפש אחת מישראל למען אמונתה, אך מצד שני – חיכתה להשמדת אחרון היהודים, כדי ש"האדון" ישו יופיע מחדש. קנאותה לאמונתה היתה ללא גבול, והיא קדשה את כל האמצעים, כדרך שעשו אבותיה בימי האינקוויזיציות ומסעי-הצלב. היא מזדעזעת מדברי הכומר, המבשר לה, כי הצבא הגרמני הושמד. "בני אמונתנו". – היא זועקת ומשתתקת לשמע דברי הכומר, כי "הם היו חוטאים" ולכן כל עץ אשר לא יעשה פרי טוב ייגדע ויישלך במו אש".
            הכומר הזקן, שיש בו רגשי אדם, מרחם על "עם ישראל האומלל". אך אם המנזר מתנגדת לכך. "שכחת – היא מזכירה לו – שהם כבר חדלו להיות עם ישראל מזה אלפיים שנה. אנחנו הננו ישראל, והם הנם יהודים בלבד, יהודונים". וכשהיא שומעת מפי הכומר, שיש עוד יהודים המחזיקים באמונתם, היא קוראת: "לא בפולין שלנו, אדוני הכומר, לא אצלנו. ארצנו טהורה, זכה, מסילת הברזל כבר שותקת. הפסים חדלו להרעיד את אדמתנו. יודע הוא מה פירושו של דבר? זהו האות. כלה זעם אלוהים".
נערה יהודית בידי נזירה
            בידיה של "אמא קדישא" זו נמצאים חייה של נערה יהודית, בת להורים יהודים. בידה האחת מקרבת אם המנזר את הילדה היהודיה לשם הפיכתה לנוצרית מאמינה ואדוקה בדתה. ואילו ידה השניה – דוחה אותה בגלל שנאתה ליהודים ובגלל האכזבה, שנערה זו לא הושמדה בכבשני האש, כיוון שניצלה על ידה. זו תודעת האשמה של אם המנזר הפולניה, הקתולית הקנאית.
 
-----------------------
שמאי גולן, אשָמים, הוצאת מסדה, רמת-גן, 1968.
            אך מששוחררה הילדה מן המנזר, לאחר המלחמה, בסיועו של יהודי קצין בצבא הפולני, נשארה בלבה התודעה הנוצרית חבוייה בעמקי תחושתה. ההתרוצצות שבין תודעתה הדתית-הנוצרית לבין חייה החדשים היהודיים בקבוץ באיטליה, המכין אותה לקראת עליתה לארץ ישראל, מסעירה את נפשה ומדריכה את מנוחתה. קשה לנערה היהודית להיפרד מן הנצרות, הואיל וזו היתה קשורה אורגנית עם הצלתה והישארותה בחיים. מכאן ועד לרגש האשמה המפעם בקרבה – לא רחוקה הדרך. היא מרגישה עצמה "אשמה", ותסביך זה מלווה אותה, כחלק מישותה, ואינו עוזבה. המחבר השכיל להעלות מצולה רותחת פנימית זו בנפשה של נערה צעירה יתומה מאביה ומאמה, שהשואה הרכיבה לה את הנוצרי "שסבל למעננו, כדי שלא נסבול אנו" ואמה היא "מאריה הבתולה". כך לימדו אותה להכריז ולהצהיר, עד שהדברים הפכו לחלק מעצמותה.
במרתף הרפת
            והנה דמות שניה – נערה שניצלה "בחול" ולא "בקודש". איכר המחזיק אותה במרתף של הרפת, אך תמורת חסדו זה הוא הופך אותה לפילגשו, והיא בת ארבע-עשרה בלבד המבגרת עצמה ומכריזה, שהיא בת שש-עשרה... לנערה זו נשאר תסביך המרתף, על בדידותה המוחלטת ועל הביקור היחיד של מיטיבה אחת לשבוע. הסיפור של הנערה היהודית מן המרתף, על עלבון חייה, 'אשמתה' יאושה ופרשת הישארותה בחיים, אכול כולו תחושת השואה, ומוכיח מה גדול ההרס והחורבן, שחוללו הימים הנוראים של השמד וההריגה בנפשם של הניצולים הצעירים לימים.
            העלילה כולה מעלה דמויות נוספות, הן מצד הניצולים והן מצד השליחים שבאו להציל ולהעלות את השרידים לארץ ישראל. נקודה מרכזית בעלילה היא המפגש שבין "צבר" בן-קיבוץ לבין הניצולים, וההתוודעות שבוששה לבוא ביניהם. שני הצדדים חיפשו זה את זה זמן רב, עד שמצאו האחד את השני. הטראומה של השואה עשתה מחיצות בין אחים ולא נתנה להם להתקרב ולהתידד ולמצוא לשון משותפת. לא מספיק היה הרצון לבוא ולהציל, לבוא ולהושיע, להשכיח את העבר הנורא ולהיכון לקראת החיים החדשים. הדבר הראשון היה למצוא קשר של לשון ושל הבנה, כדי להתגבר על הפחד, שהיה טמון עמוק בנפשם של הניצולים. הם פחדו מאנשים חדשים, ממפגשים חדשים. הם האמינו וידעו, שכל אדם כוזב, הוא מבקש רעתם, ודורש נפשם.
            עם הקמת הגשר נתקרבו הלבבות והחמימות היהודית הצליחה להתגבר על הקור והקפאון של הזרות וההתנכרות. הפגישה עם האניות הבריטיות, התופשות את אנית המעפילים ליד חופי הארץ, מסיימת את התהליך של "התוודעות האחים", מקרבת את קץ הפירוד ומעלה ארוכה מסויימת למכת השואה, שעקצה ירד וחריפותה פגה.
            ספרו של שמאי גולן, שזכה בשנת תשכ"ה לפרס אקו"מ, מגולל את הפרשיות הקשות של הקונפליקטים מתוך ראייה פסיכולוגית מסבירה ומבהירה, ומתוך דרמאטיות מסויימת במקומות רבים בפיתוחה של העלילה. לשונו של שמאי גולן וסגנונו פשוטים ובהירים, ותורמים את חלקם בהעלאת הנושאים ובחשיפת הבעיות הקשורות, עם חוויות השואה בתודעתם של כמה מניצוליה.