י. עמוס – י. פרידלנדר
"אורי פרע את השטר"
 
"הצופה" 23.7.1971
 
   
   עיקרו של הסיפור ממצה המחבר בארבע מלים: "ואורי ידע את אשמתו". מה הייתה אשמתו של אורי, הוא יוסלה, הוא יוזק, נכדו של ר' אברהם לייב, ראש ישיבת פשלנו? הוא נמצא אשם בעיני עצמו בפשע גדול ונורא, חטא שהוא כבד מנשוא: הישארות בחיים, לאחר שהוריו וכל קרוביו וכל יהודי עיירתו, והצעירה אשר אהב, נהרגו בידי הגרמנים. לאמו עוד הספיק להביא כדורי שינה חריפים, שהקדימו את מותה. על חטאו זה נתיסר ביסורים גדולים וקשים – בידי עצמו – עד שבאה מלחמת ששת הימים וגאלה אותו מסבלו. 
 
 
 
                     זהו הרעיון המרכזי של הסיפור, אשר מחברו שמאי גולן, בנה עליו את עלילת חייו של אורי פלד. אורי הגיע עם "עלית הנוער" לארץ, גדל ומצא את מקומו בצבא הישראלי. המשמעת הקפדנית שגזר על עצמו ועל פיקודיו, השנאה העמוקה לערבים, אשר נדמו לו כנאצים רוצחי אביו ואמו, הזינה את תודעתו וניתן היה לחשוב שבדרך זו תעלה ארוכה לפצעיו הפתוחים. אך אורי הלך בדרך כל הארץ. נשא אשה, והשתחרר מן הצבא ונסה להקים לו בית. בית לא הקים, ילדים לא היו לו ובכל אשר ניסה לעסוק, חזר ושקע יותר לתוך עולמה הדימוני של השואה. ניסה ללמוד ולא עלה בידו. נכנס לעבד ב"יד ושם" כדי לעסוק בתיעודם של אירועי השואה, אך המפגש "הדוקומנטרי" עם המעשים הנוראים והאיומים, אשר קבל צורת תיקים, מספרים ודינים-וחשבונות יבשים, העמיק עוד יותר את הפצעים, ודמם ומוגלתם שתתו עוד יותר...
 
חוזר אל העבר
            אורי ניסה לחזור אל האתמול. בסימטאות ירושלים גילה חוט מן העיירה שלו אשר סיפר לו על מות הקדושים של סבו, אשר כמנהיג הקהלה יצא לקבל את הגרמנים בכבוד ובגאון: "כחייל על משמרתו עמד בפתח ישיבת פשלנו, ספר תורה בימינו ולחם ומלח בשמאלו, כמנהג הימים הקדמונים, ובאשר עמד, שם כרע נפל על קידוש שמו יתברך ועל קידוש צאן מרעיתו". הגרמנים דרסוהו בגלגלי אופניהם וריסקו את עצמותיו. העיירה כולה יצאה ללוות את ר' אברהם לייב בדרכו האחרונה, "ולא ידעו, כי את עצמה יצאו ללוות, כנאמר מעשה גדולים סימן לקטנים".
            דבריו של ר' יואל החייט הזקן נכנסו ללבו של אורי. הוא זעק; "אבל אני קצין בצבא הקבע". אך החייט לא נתרשם מכך. "אתה משלנו – הוסיף ואמר – איש צעיר, מצבאו של הקדוש ברוך הוא..." אורי מוסיף להתמרד ומטיח דברים מרים. אך החייט הזקן אינו מתרשם מכך. אורי בורח, אך הדברים נקלטים בתודעתו ובורחים יחד אתו. הוא מתחיל להבין, כי הוא נמנה על צבאו של הקדוש ברוך הוא וכי עדת יהודי פשלנו וחיילי צבא ההגנה לישראל נמנים כולם על אותם החיילות. גייסיו של שומר ישראל ושל נצח ישראל.
            תסביך האשמה הולך ומעמיק. ניתוקו של אורי מהבלי העולם הזה הולך וגדול. יחסיו עם אשתו ועם חבריו עכורים. תודעת האשמה הולכת ומכבידה עליו, והנה נדמה כי באה הגאולה והפדות במלחמת ששת הימים. האפשרות היחידה הנותנת לו את האויר, החסר לו לנשימה, היא הלחימה. השאיפה לעשות נקמה בערבים, לנקום את הדם השפוך בידי הנאצים, מעוררת בו את יצר הקיום. אורי נופל במלחמה באותה שעה, ששער האריות נבקע בידי חיילי צבא ההגנה לישראל. וכך נרצח קרבנו של אורי פלד ומותו משתלב במלחמת הנצחון של ישראל. "אורי פרע את השטר" באיחור של כמה עשרות שנים.

 
השואה כציר מרכזי
            ענין השואה משמש ציר מרכזי בכל יצירותיו של שמאי גולן. בסיפור על מותו של אורי פלד הצליח לתאר את תסביך האשמה של ניצול אשר לא חובר לחיים במציאות הישראלית. מאבקיו עם עצמו הועלו בכשרון רב. הצד החזק והמרשים בספר הוא במסירת לבטיו של הגבור הראשי עם עצמו ועם עברו, כאדם שבא "מפלניטת אושוויץ" כדברי המחבר "ואורי הלא בא מכוכב לכת אחר". שנות ילדותו עברו בשואה ובתוך ים המוות ששקע כי הוא ביקש את החיים, כדברי האנשים האחרים מאותם הימים: "נמות, ולו מאונס, יום מאוחר יותר, ולא יום קודם, מרצון". זו הייתה ראשית החטא וראשית העונש גם יחד.
_______________
* שמאי גולן, מותו של אורי פלד, ספריה לעם, עם עובד, תשל"א.
            המחבר מצליח פחות בתיאורן של הדמויות הישראליות. בתחום זה חסרים ממדי העומק והחדירה לתודעתם של הטיפוסים אשר הוא מעלה. יתכן ומבחינת כוונתו הרעיונית של שמאי גולן אין הדבר מעלה או מוריד בהרבה, אך מבחינת ההבעה האמנותית של הסיפור יש פה פגם כלשהוא.
            לגבי ספריו הקודמים של המחבר – "באשמורת אחרונה" ו"אשמים" – יש בסיפורו השלישי התקדמות רבה בהבעה, בפיתוח העלילה, בהבהרת האידיאה המרכזית ובהולכתו ההגיונית של הגבור הראשי לקראת סופו. אף הלשון והסגנון שפירים בדרך כלל בסיפור על "מותו של אורי פלד". הלשון קריאה ושוטפת במיוחד במשפטים הקצרים, שהם נאים לסיפור ונאים למחבר. במשפטים הארוכים קיים סירבול וגיבוב-דברים, וראוי שהסופר ישתחרר מפגם זה וימשיך בנוסח של הבעה ברורה וצלולה של משפטיו הקצרים.
 
 
פרידלנדר, פרופ' יהודה– חוקר ספרות, עורך. היה פרופסור מן המניין באוניברסיטת בר-
אילן, שם שימש כדיקאן הפקולטה למדעי היהדות והרוח ורקטור האוניברסיטה. פרסם ספרי
מחקר בספרות העברית החדשה.