י. בר-לב
"לאוו דווקא סמל"
"חרות" 20.12.1963
 
   
 
 
 
הספר "אשמורת אחרונה"* לשמאי גולן (זכה בפרס אקו"ם) הוא יד נוספת בסדרת מצבות הספרים שהוקמו על תקופת הקטל של השואה. אולם כאן אין השואה מתגלית בין רכבות המוות או מחנות ההשמדה, אלא התגלגלה לה אי-שם בדרכי הנדודים של קבוצות יהודים המנסים להציל ולשמור את צלמם בחטיבת עצים בערבות סיביר הקופאת או בעבודת טוריה על אדמתה היבשה של טאשקנט. תרועות הקרב, מראות אכזריות הקלגסים, תמונות הרצח והדם רחוקות כאן מאתנו, אך עם זאת אנו מתלוים לקול הדממה הדקה של גסיסות ארוכות ונמשכות, של מלמול עינויי רעב ושל רחש הזוהמה. פנים רבות לשואה, וזו אחת מגילוייה.
ליד גילוי מדכא זה מגלים אנו אצל עולמו של ילד – נער. השואה מוצאת אותו בגיל ילדות ומבגרת אותו עם סיומה. המחבר עומד בעיקר על עולמו הפנימי של נער זה, וכל המוצאות והארועים נשקפים מראי נפשו של הילד, אך למעשה הארועים אינם כה חשובים, חשובה בעיקר תפיסתם ומשמעותם בעיני אותו נער, התיחסותו והסברו להם כמו: מהות מלחמה, מראה המוות, שיחות הורים בענייני דת ואמונה. גם הזמן אינו מתפתח בקצב אחיד, אמנם המאורעות מתוארים בסדר כרונולוגי, אבל מידת פיתוחם התאורי והזמני נקבע לפי עצמת משקעם הרגשי בעולמנו. כמו כן אין הוא מתייחס למאות ולאלפי הדמויות הסובבות אותו בנדודיו, אלא לאותן מעטות הנחרתות עמוק בנפשו.
נראה כאן נסיון מוצלח של המחבר המנסה להשתחרר מ"האני" המפוכח והמבוגר שלו, ולהכנס כל-כולו לעולמו של הנער, לעולם שלכאורה אינו תופס את כל המתארע סביבו, אלא נותן את פרושיו הילדותיים שלו, פרושים של חלומות, של תשוקות וגעגועים או אסוציאציות מספורים וקטעי זכרונות ומחינוך שהיה פעם בעולם שלם ונהרס עתה. עולם של נער הרוצה להאמין לבטוח ולאהוב, אך הוא אינו מוצא זאת, ואלה שהיו לו אובדים אט-אט בגסיסה ובאלם: סבתא, אחות, אב ואם. הוא רוצה למצוא זאת בדמות נערה בבית-יתומים או בדמות אחות בבית-חולים או מורה, אך דמויות אלה נסוגות או נעלמות ואינן משתפות עצמן עימו, עם נער אובד ומתחבט בשם חיימק.
הנער אינו אב-טיפוס של נער בשואה, אלא פרט הנושם וחי לפי דרכו שלו, אולי יכולים ילדים אחרים לדמות לו בקוי אופי שונים, אך הוא לכשעצמו דמות שלמה הפועלת ומתנהגת לפי עולמה שלה. הנער הוא נער חולמני והוזה, אין הוא אקטיבי כשאר נערי השוק הפוחחים שהחיים לימדום לגנוב, לרמות ולהעמיד פנים. נער זה כפי שאומר עליו הילד ואניה הרוסי: "אדם משונה אתה... מין תמים שכזה... מין מיוחד שכזה... חבל עליך. יכולת לחיות כאן טוב". הנער אמנם אינו יוצא דופן במיוחד כדבריו של ואניה, אלא שהוא רגיש יותר, אינו רואה כל דבר כעובדה יבשה, אלא נוהג לייחס משמעויות לחפצים, ואפילו רואה בהם כמין סמלים שהוא מוצא בהם בטחון והצלה. כמו: שולחן, סתם שולחן עם ארבע רגלים, או עצם לוז שנלקחה מערמת עצמות. הוא גם מתייחס רגשית לשן זהב של אם, לבול שעליו עץ תפוז מלבלב, לסיכום: זהו נער עם הלכי נפש שאפילו המלחמה לא יכלה להם. הוא אמנם נסחף מתחבט, חסר-אונים וחלש בתנאים האיומים שגורלו חלק לו, ובכל זאת מחזיק מעמד.
ציון נוסף המבדיל אותו משאר ילדים-יתומים שבחוצות ובמוסדות, הוא אותו מומנט יהודי המשולבים במחשבותיו: אמונה בחטא ועונש, אגדות ומעשיות מבית-סבא, זכרונות של מנהגים וסיפורי המקרא. אף על פי שהסביבה פושטת כל סממן יהודי וגם היהודים עצמם איבדו כבר את אמונתם בה ובאלוהיהם, הרי בעולם הילד עדיין צצים אותם נבטים זעירים של יהדות שנטעו בו אי-אז לפני המלחמה.
דפי הספר האחרונים מסיימים כמובן, בניצוץ אופטימי של העליה לא"י, זו תרפא כל מדוי השואה, היא תחזיר להם את הבית, האהבה והאמון ואת צלמם שהטשטש.
לכאורה מחזיק הספר בתוכן ידוע, ואם לא נתיחס לשואה הרי תאורי סבלות של רעב, עינויי נדודים ויתמות. קראנו במיטב הספרות העולמית והעברית, אלא שחשים אנו שאין כאן העמדת-פנים נערית, או נסיון פסיכולוגי ביצירת נפש נער בתנאי-מלחמה, אלא כנות רבה ושופעת של מחברו וכנות דמותו של הנער.
כפי שמצויין בגב הספר התאורים הם אותנטיים, ואמנם אם נעקוב אחר דרכו של שמאי גולן נלמד שהוא יליד פולין של שנות ה-30 הראשונות, עבר את תקופת המלחמה ועלה בגיל 14 לארץ.
ברצוננו להתיחס אולי לדבר צדדי אבל צורם. בדברה של הוצאת מסדה מעל גבי הספר נאמר: "הנער חיימק הוא סמל לעם ישראל בתקופת השואה בה עמד העם חסר-אונים באשמורת האחרונה". לפי דעתנו לא כדאי לראות כל ענין כסמל, אנו משדפים ומרוקנים את הסמל מתוכנו אם אנו משתמשים בו כה רבות, וביחוד במעמדים ספרותיים.
מוטב להתייחס אל הנער כאל גבור ספור לכשעצמו, חי נושם ומתנועע; סמלים אולי נשאיר לקישוטי הצהרות מפלגתיות באין מילים אחרות בפיהן.
 
   י. בר לב -