יערה בן-דוד
כוח הזיכרון וכוֹרַח האהבה
על הרומן של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב", הוצאת כינרת זמורה ביתן, 2008
   
ייחודו של הרומן החדש "ואם אתה מוכרח לאהוב" לשמאי גולן הוא ביכולת המיזוג בין הדוקומנטציה לבדיון ממרחק של למעלה מעשרים שנה מטראומת השואה, שהשתרשה עמוק בנפשם של שני ניצולים שהזקינו.
 
 
  בפרישׂה הרחבה של הזמן, המקום והאירועים נעים שני זוגות מקבילים: שמואל ולָאוּרה - הניצולים הקשישים, אלחנן ודניאלה - בני הדור השני. בעוד דור ההורים מתמודד עם הזיכרון והשלכותיו, דור הבנים שקוע יותר בקיומו העכשווי ובזוגיות המתפוררת. חוטים גלויים וסמויים, שראשיתם בשואה ובמה שקדם לה, מחברים בין שני הזוגות ויוצרים עלילה מרתקת ורב כיוונית עם קטעי זיכרון קשים ומטלטלים. תורמת לכך, כמובן, גם העובדה שהספר נכתב על ידי מי שחווה את השואה על בשרו.
לדינאמיקה בספר מוסיפה גם העברת הדברים דרך נקודות תצפית מתחלפות. הפרקים כתובים לסירוגין בגוף ראשון ובגוף שלישי, עם כניסות שונות לתודעתה של דמות זו או אחרת. בכך מעצב המספר את דמויותיו מבחוץ ומבפנים, מקרב ומרחיק את העדשה, נותן להן את חירות הביטוי, ובה בעת בוחר להטביע בהן את חותמו. כך הוא משלב את התייחסותו האמפתיות, או, לחילופין, האירונית, הצינית וההיתולית. 
שלושה חלקים לרומן ופרק סיום (אפילוג) הקושר קצוות.  פרקי החלק הראשון מעמידים במרכזם את עולמה הנפשי המורכב של לאורה, שבו משמשים בערבוביה זיכרון והלוצינציה, חיים ומתים, רגישות וקהות חושים ותחושות סותרות של אהבה, טינה, געגועים ופחד. המספר מצליח לחדור לתודעת אישה, שהזיכרון השתבש אצלה, כמו גם התייחסותה ליקיריה ולסובב אותה. באמצעות המונולוגים שלה מוצגות הדמויות ונפרשת העלילה. חלק מדבריה הוא שחזור של אירועים, מילות שיר אהוב וסגירת פערי זמן. בהבזקי המודעות החולפים ובתעתועי דמיונה היא בת דמותה של הזקנה ודוצ'ה ב"המאהב" לא.ב. יהושע. רק עם ההווה מנתקת לאורה את הקשר. התנגשותה הגרוטסקית עם הסַבָּלִים, שבאו להעביר את תכולת ביתה מירושלים לדיור המוגן בתל אביב, היא פרי אחיזתה הנואשת במוכר ובבטוח, כמו גם בעולם ששקע, במשפחתה שנספתה.
בחלקו השני של הרומן  -  שמואל  גדנקר, הנוסע  לגרמניה  כדי להעיד במשפטו  של  ארכי-פושע נאצי. עדותו מרטיטה ועוצמתית. שני החלקים הראשונים  הם, כמדומני, משיאי הספר בכוח ההבעה של הזיכרון, שהזמן, לא  רק  שאינו מקהה  אותו, אלא  אף מעצים את  האימה  והאבסורד  שבו. שונה הזיכרון של לאורה מזה של שמואל. בזיכרונה  המסוכסך  ישנם  גוונים  של מלנכוליה  ונוסטלגיה, הגם שאינם  נטולי  כאב  ומרירות. היא חיה בעולם איזוטרי, מתבוססת השכם והערב בזיכרון ובדמיון מבלי שתוכל להיחלץ מאחיזתם. לאורה היא המודל של הניצול המתמודד לבדו עם העבר, שנשאר בדלת אמותיו וחוצץ בינו לבין המציאות.  
מנגד  - מייצג שמואל את הניצוֹל האַחֵר, שהזיכרונות הקשים אמנם מלווים אותו כצל קבוע, אך הוא חש חובה מוסרית לספר עליהם, להנחיל אותם לזולת, והוא דבק בייעודו גם כשמתברר שטחנות הצדק כבר אינן טוחנות. לעומת לאורה, ש"הסתלקה לעולם של חלומות", הוא מעוגן במציאות, ורק בעדותו המצמררת במהלך המשפט הוא מתעלף ומאבד שליטה. שמואל גדנקר אינו רק העד המספר, המתבונן מן הצד באירועים, אלא גם העד המעורב בהם, עובר בתוכם, בין ההרוגים שהושלכו לבורות ובין הנספים במשרפות. לשופט הוא אומר: "אבל אני לא נעלמתי, רק שיניתי את צורתי... רק אני נמלטתי מתחת למגפו של קלאוס, ברווח בין הסוליה לעקב, תולעת זעירה ובלתי נראית, כדי לספר לך את קורותינו". כרוח רפאים הוא מלווה את רצח המהנדס רטנר, שעדיין האמין באדם  - ונפל ברשתו של קלאוס יחד עם חבורת היהודים שגייס לעבודה למען הרייך בתקווה שיינצלו. מבטו מלווה אותם עד משאית המוות. הוא עד אילם גם לסיטואציה המרטיטה, שבה כופה קלאוס על אישה להחליט מי משלושת ילדיה יישאר בחיים.
גדנקר נקלע לצומת פרובלמאטי נוסף, כמי שנכשל בהתנקשות בחיי קלאוס ונמצא אשם בבגידה באחיו היהודים המבקשים להסגירו כדי להינצל. למרבה האירוניה, הוא שרד כדי להנציחם בזיכרון.
בין שני הקטבים של צייד וניצוד, של רוצח שטני ושל קורבן הניצל בעור שיניו, עובר קו ישר של טירוף מסוּיָט, החוצה את גבולות האנושי, הריאלי והמסתבר. קלאוס הוא האבטיפוס של הגרמני הציני, המתרץ את פשעיו ב"מלאתי פקודה", וגדנקר מייצג את הניצולים שנשארו בחיים כדי להיות פֶּה למתים. אכזריות הרוצח מביאה את המסתתר מפניו במרתף להתאכזר לעצמו.
הפרק השלישי - "אלחנן ודניאלה" - מעצב את המשבר במערכת היחסים בין בני הזוג בביתם ובמהלך השליחות למכסיקו עם התייחסויות לדמויות הוריו של אלחנן, ובעיקר לדמותו של מיכאל לוין, אביה של דניאלה, שלא מימש את הבטחתו לשאת את לָאוּרה, לימים אמו-דודתו של אלחנן, והאמין שבנישואי בתו ובנה יבוא התיקון. אבל להחמצה אין פיצוי. במונולוגים הנפרדים של דניאלה ואלחנן מצליח גולן לתת ביטוי מהימן לעולמו הרגשי הפגוע של כל אחד מהשניים. הרגישות הפסיכולוגית ניכרת בעיקר בהארת תודעתה של האישה המקופחת. אין זה מקרה שדניאלה מתאהבת דווקא באנטי גיבור, במורה להיסטוריה, המלמד "על האיש הפשוט הנשחק במלחמה שאינה נגמרת" – ולא בגבר החזק בבגדי הקצין הפולני, שבו התאהבה לאורה. בין הפרק הזה לבין שני חלקיו הראשונים של הספר העוסקים בשואה נוצרים קשרים פנימיים על דרך הניגוד וההשלמה.
האפילוג מאפשר את הפיוס, הויתור וישור ההדורים בין דניאלה לאלחנן, הודות לגילוי הסוד  על זהות הוריו הביולוגיים. "אבל אצלי אינך יתום, אלחנן" – מנחמת אותו דניאלה. כאן בעצם טמון המפתח לשם הרומן. האהבה היא המגן האנושי מפני השבר ומפני המוות. לכן היא  כורח  בלתי  נמנע.  אבל באיזו אהבה מדובר? – לא באהבה סוערת, כי אם באהבה בוגרת ומתוקנת, שעברה משוכות של סבל.
הסוד שנחשף באפילוג הוא לכאורה הקטליזטור להמשכיות בהווה ובעתיד. אך אין ודאות ברורה שבדור הבנים יבוא התיקון. אמנם בסיום נרמזת האפשרות לאיחוי הקרע בין אלחנן לדניאלה, אבל השבר כבר התרחש והזוג נשאר יחד לא מאהבה אלא מחמלה וממחויבות, בדומה לדבק המחבר את שמואל ולאורה בזקנתם. אלחנן מתבונן באביו ומבין ש"אהבתו אליה גברה והלכה ככל שהכרתה אבדה".
אלחנן הוא יורשם של שני אבות: של ניצול שואה מחד, ושל עורך דין שהתכחש לאידיאל ההכשרה, פנה עורף לגלות ולשואה ובחר בחיים בורגניים, מאידך. לאיזה כיוון נוטה כף המאזניים באישיותו של אלחנן? - לתכליתיות, לאנוכיות ולנהנתנות השטחית. אמנם הוא מצליח בשליחותו לגייס כספים במכסיקו ובארגנטינה, אבל הרצאותיו הן לא יותר מאשר מנוף לקידומו האישי והמקצועי.  תוכנן לעוס ואינו נובע מלב מורתח כמו זה של אביו.  
לכאורה, אלחנן, המייצג את בני הדור השני של הניצולים, צפוי להיות התחייה המחודשת, הגשר בין עבר להווה, אבל בחייו כבר מחלחלות השפעות העידן המודרני של זוגיות בהתפוררות: בגידות, קנאות, סיאוב  ושבירת סייגים  מוסריים. הוא שוקע בחומרנות  ובחוק  היבש. התייחסותו  הרציונאלית  ואטימותו  לאבלה  הנמשך  של  אשתו  על מות אביה רק מבליטה את  הזרות  והמרחק הנפער ביניהם. אין הוא מסוגל כמוה למעורבות רגשית  עמוקה במוות כמו גם באהבה. הוא מחושב, קצר רוח, מחפש מוצא  מכבלי  המחויבות המשפחתית, בניגוד  גמור  לאביו, שמעולם  לא ביקש להשתחרר מהם, ובוודאי  גם לא מן הזיכרון, ובניגוד לדניאלה, שרק מתחננת למעט חופש ואינה מתכוונת לפרק את המשפחה. בדברים  הקשים  שהיא מטיחה באלחנן נחשף פן  נוסף  בקונפליקט  ביניהם: "אנחנו" הצברים ילידי הארץ לעומת "אתם", שבאתם מן הגולה. ואלחנן, מעמדת הבא מ"שם", מאשים אותה על גאוותה בשושלת היוחסין של אמה, "שלא הכירה גלות מעולם". בטלטלה הזאת, השאלה הבלתי  נמנעת  היא  איזה עתיד  צפוי  לדור ההמשך.  
זהו רומן זיכרון. במישור האישי  - ראשיתו בהפרת נדר אהבה, ולכן נישואי הזוגות, כמו אצל עגנון, הם נישואי תחליף או תיקון, גם אם הייתה בהם אהבה. במרתף, מקום הסתר של שמואל גדנקר ולאורה, בוצעה הפלת הוולד המשותף מתוך ידיעת גזר הדין הצפוי להם אם ייתפסו על ידי הנאצים. כאן תיוולד הטינה שלאורה תשמור לבעלה לאורך ימים. גם אלחנן הבן הוא תחליף, שזימן להם הגורל, תחליף לבן, שלעולם לא ייוולד לאלה שבגדו בפרי אהבתם. המרתף בספרות ובקולנוע הוא מעין תת מודע שאליו מטאטאים את הזיכרון הכואב. אותו אי אפשר לרפא או להעלים.
טרגי לא פחות הוא גורל הזיכרון. שמואל גדנקר נושא את הזיכרון האישי, ובעיקר את זה הקולקטיבי, כמו הרקולס, אבל צעקתו נתקלת באטימות הן מצד הציבור של ילידי הארץ והן מצד בית המשפט הגרמני, המעמיד לדין את קלאוס. מה עתידו של הזיכרון, שגדנקר מופקד על הנחלתו ושימורו בעולם של הפקר? – לפחות מדבריו משתמע שלא ייכון עוד ימים רבים, לאחר שייעלם אחרון הניצולים. גדנקר יודע, שלרצון האובססיבי לסַפֵּר כבר לא תהיה כתובת ושבדיעבד הגרמנים הם שניצחו: "לבדי לא אוכל לשאת את כל הזיכרון הזה, ואַתְּ, לאורה, נעלַמְתְּ לי  עם  הזיכרון שלך". ואיזה עתיד צפוי לעולם, שבו לא מצליחים להדביר את הרֶשַׁע?
אבל מול כוחו של הזיכרון מצוי גם הכורח לאהוב, כאמצעי לשמירה על הקיים ולהתגוננות מפני סכנות והרס. לכן, למרות הפסימיות בדברי גדנקר ביחס לעתיד, יש עדיין אמונה ברוח האנושית, בכורח לאהוב. וזו הנחמה.
 
 
  *יערה בן דוד - משוררת, מבקרת ספרות וקולז'יסטית