יעל ישראל
"חופת מוות"
"מאזנים" מאי-יוני 1985
 
חופה
שמאי גולן / 1984 / הוצאת הקיבוץ המאוחד
 
               החופה – שמה של הנובלה המרכזית והפותחת בקובץ סיפוריו של שמאי גולן – היא גם חופתו של הגיבור עם שתי נשיו, אך בעצם היא חופתו עם המוות. נובלה זו, המעניינת והמורכבת ביותר בסיפורים שבקובץ, מורכבת משני מונולוגים ארוכים של שתי נשים: אשתו ומאהבתו של יואב. ג. שילוני, בנקאי בגיל העמידה, שכל חייו, אופיו ומגבלותיו עוברים אלינו דרך הפריזמה של שתי הנשים בחייו. לכאורה, תיאור של משולש רומנטי סטנדרטי, כשהדמויות המרכיבות אותו הן דמויות רגילות "מן החיים": הבנקאי, אשתו והמאהבת שהיא מורה קטנה המתגוררים בטבריה, עיר חסרת ייחוד, על הווי החיים השקט שלה ואופייה הקרתני, כשאין כל ניסיון סיפרותי לשנות את אופיה של העיר ולהפכה למושכת, מעניינת או מורכבת ממה שהיא, כי "חופה" הוא בראש-וראשונה סיפורם של אנשים רגילים וחסרי ייחוד כשהמטרה היא להפכם לסמל ולצאת אל הכלל של המציאות הישראלית העכשווית.
            דרך עיניה של האשה נירה ה"גומרת חשבון" עם בעלה על עשרים שנות נישואין אומללות במונולוג הראשון בנובלה, מצטיירת דמותו של יואל כגבר אגוצנטרי, חסר-לב, אכזר, שמזניח את משפחתו וכל מעייניו נתונים לקידומו בהיררכיית הבנק ולפלירטים חולפים עם עולות-הימים שבין פקידותיו. כל זה יוצר ציפיות ברורות ומוגדרות לגבי אופיו של יואל והתפתחות העלילה כהמשך ברור למה שתוכנן בקפידה במונולוג של האשה. אך זהו הפח המתוחכם שטומן גולן לקורא, כי עם קריאת המונולוג של המאהבת הצעירה אודליה המופנה אל אהובה, לאחר מותו, שובר גולן את הציפיות שנוצרו לגבי דמותו של יואל ומתאר דמות חדשה בתכלית של גבר רגיש, סובל, בודד בביתו, אחוז פחדים וזקוק לאהבה חמה ואנושית, כפי שהוא מצטייר דרך עיניה של המאהבת. היחס הזלזלני והלא-אוהד של הקורא אל דמות הגבר הופך ליחס אוהד ושל השתתפות בבעיותיו ובצערו, עד שהוא הופך בעיניו לדמות טראגית של ממש. אך מעבר לשבירת הציפיות אצל הקורא והענקת גוונים אנושיים ועומק לדמותו של יואל, האלמנט המעניין איננו האופן בו מצטיירת דמותו בעיני שתי הנשים של חייו: למעשה השתיים רואות את יואל באותה הצורה ואין סתירות משמעותיות באופן הבאת הדמות מפי שתי הנשים ששואפות מיואל לאושר, אהבה ובטחון טוטאלי. אודליה מבקשת נישואים, נירה רוצה אהבה מוכחת תחת ניכור. המעניין והשונה ביניהן הוא אופן הפרשנות של כל אשה לדמות הגבר המשותף כפי שזו עולה מתוך אותן עובדות בסיסיות המתארות את יואל: בשני המונולוגים מוזכר שיואל הוא פליט-שואה אך רק במונולוג של אודליה מקבלת עובדה זו פרשנות טראגית. דמותו של יואל היא אומנם הדמות שעליה מדובר בנובלה, אך מעניין לראות כיצד הדמויות נושאות-המונולוגים של שתי הנשים קורמות עור וגידים עד לנשיאת הסיפור כולו בכוחות עצמן והפיכתן-הן לדמויות מרכזיות בעלילה. שילוני הוא הדבק שמאחד את העלילה, הוא ההצדקה לפירוש השונה של שני עולמות שונים בתכלית על הפער והקונפליקט שבהם: נירה היא בת למשפחת-מייסדים ותיקה מן הגליל, אשה קרה ומנוכרת שאינה מבינה לליבו של בעלה ועל-כן גם איננה מסוגלת לאהבו. היא רוצה אהבה פרגמטית ופשוטה כולל הוכחות לאהבתו של בעלה, ומסמלת את ישראל היפה, השורשית, הטובה, העשירה והמועדפת-כביכול של צאצאי דור המייסדים.
            דמותה של אודליה המאהבת בנויה על מיתוס של החום המזרחי והמשפחתיות המלוכדת של בני עדות המזרח, מיתוס שהפך לשם-דבר בסיפורת העברית ושמן הראוי לבדוק את מידת אמינותו מחדש. כבת לעדות המזרח המתגוררת בשיכון ג' המוזנח בטבריה המאוכלס בבני עדות המזרח, אודליה היא האשה המזרחית הפשוטה, החמה והרגישה, האוהבת ללא גבול וללא ציפייה לתמורה, המסוגלת להבין לנפשו של יואל בשל הדמיון שבעברם. בדמותה עולה גם משהו משאר-הרוח, מהרגישות שיש לדור העולים העקורים והרדופים על כל גווניו ובסיפור מתברר כי גם רקע חייו הטראגי של יואל הוא תוצאה מהיותו פליט-שואה שנדרס במגפו של קצין אס.אס. גרמני, הנושא את אותו זכרון עגום עד סוף ימיו. בשלב זה מתברר שהפער האמיתי אינו הפער בין ישראל השניה לבין ישראל היפה – נושא המעסיק רבים מהמספרים הישראלים – כי אם הפער שבין ילידי-הארץ שלא טעמו טעמה של רדיפה מהו, לבין היהודים עקורי כל הארצות כולן – ואין זה חשוב אם יוצאי מזרח או מערב, שנידונו לגורל משותף של סבל מתמשך גם בארצם החדשה. סיפור המשולש הרומנטי, אהבתן של שתי נשים לגבר אחד מתגלה כסיפור המייצג את העולמות השונים זה מזה שהפער הנפער ביניהם הולך וגדל: המנטליות של הפליטים והעקורים שנרדפו בארצות-מוצאם למול הבטחון האדנותי של ילידי-הארץ המחוספסים אשר לא יבינו לעולם את הפחד המקנן בעצמותיהם של הפליטים-בנפשם, ועל-כן גם לא יוכלו להזדהות עימם. משום כך, נירה אינה מסוגלת להבין לנפשו של יואל עד שנפער ביניהם פער שלא ניתן לגישור, והוא מוצא לו "פליטה" כמותו שתבין לנפשו. אודליה, כמו יואל, היא בת למשפחה רדופה מבגדד וגם בבטחון השקט של טבריה עודה נושאת עימה את טעם הפחד מצעקות של השאבאב להרג ביהודים ואילו יואל תורם משלו את זכרונות המוות מגטו וורשה ואושוויץ, וזוהי אחוות העקורים שמבינים זה לליבו של זו, בין אם הם יוצאי עיראק או פולין, לנגד ילידי הארץ הזרים לעולמם. הסיפור הופך לאודיסיאה של עקורים אשר אין להם מוצא אלא במוות. שנים ארוכות נושא יואל בתוכו את הכאב, מנסה להקהות את הזכרונות בעזרת עבודה מרובה ואהבה בפרוטה, אך סופו של הכאב להתפרץ עד שהוא שם קץ לחייו, כמוצא אחרון.
            המוות כברירה האפשרית היחידה למצוקות נפשם של הגיבורים מופיע גם בסיפור הבא בקובץ: "הסתלקותו של ברוך ניילבן". ניילבן, פרטיזן-לשעבר שאשתו הפליטה ברחה לקנדה מפחד-ערבים שהתעצם בה ובנו נפצע במלחמת יום-כיפור, פוצע את גופו כל אימת שמתרגש משהו טראגי בחיי העם בארץ. גם לניילבן אין מוצא אלא במוות, כי מתברר שהיהודים יוצאי-המחנות, הפליטים, העקורים, כל אלה שנרדפו – אינם יכולים למחות את זכרון הפחד עד שהוא מתפרץ בצורת מוות, וגם השהיה הממושכת במולדת הבטוחה החדשה מסתברת כתרופה-משככת שעוזרת לזמן קצר מאוד, קצר מדי.
            כל הסיפורים בקובץ זה (להוציא האחרון) מסופרים בצורת מונולוגים בשפה "דיבורית", שוטפת אך גם תקינה ולא מליצית יתר-על-המידה, אשר תורמת לאמינות הדמויות והופכת אותן לאותנטיות מאוד. השפה משתנה בהתאם לדמויות: שפתה של נירה הצברית אופיינית לילידי-הארץ הפרגמטיים, זוהי מעין שפת בני-קיבוצים העשירה בביטויים "חברמניים"; המונולוג של אודליה, הנערה בת העולים מבגדד, הוא שפה פשוטה, רצופה באסוציאציות מהמציאות המזרחית הנותנת פתח גם למיסטי, לאגדות-עם ולאמונה דתית – וגם זה אלמנט שהפך מזמן למיתוס סיפרותי.
            חייהם של גיבורי סיפוריו של שמאי גולן סובבים בין המציאות המנוכרת בישראל העכשווית לבין הזכרונות המרים מהעבר שגם הארץ המובטחת לא הצליחה למחוק, הם אינם מצליחים לאהוב ולממש אהבה כפי שהיו רוצים, ולאחר מחצית שנות חיים רדופי זכרונות מרים שהודחקו הם מוצאים שאין מוצא אלא בחופה עם המוות.
 
יעל ישראל - עיתונאית וסופרת