"גוויעתו של דור"
ידיעות אחרונות, יום שישי, י"ב בחשון תשל"ו – 5.11.1976
 על הסיפור "הלוויה" לשמאי גולן, חתן פרס-ירושלים לספרות יפה ע"ש ש"י עגנון
מתוך הקובץ: "בריחות למרחקים קצרים"
 
              

            חלק מסיפוריו של שמאי גולן, הכלולים בקובץ "בריחות למרחקים קצרים" (הוצאת "מסדה", ת"א, תשל"ה), עניינם קיצה של תקופה, קיצו של דור, קיצו של תהליך: תהליך המוות האישי ב"עשרה סנטימטר עפר"; תהליך גוויעתו של דור המייסדים בקיבוץ, בסיפור הפתיחה "ברושים בשלכת"; ובמידה ידועה מצוי יסוד זה כמעט בכל אחד מסיפוריו. מיוחד ביניהם הוא הסיפור "הלוויה", אשר במיסגרת יריעה קצרה ומצומצמת, ובמתכונת הרגילה של הסיפור הקצר, הוא חושף תהליך התפוררותו וגוויעתו של דור שלם. דור מלחמת השיחרור, לוחמי השיירות ומגיני ירושלים. גולן משיג זאת מבלי לחרוג מן המיסגרת הקצובה של הסיפור הקצר, לא רק מבחינת ההיקף, אלא גם מבחינת העלילה: אין זה אלא סיפורה של נסיעה קצרה מירושלים לתל-אביב, שנוטלים בה חלק שלושה אנשים בלבד. אין הוא פורש את יריעת חייהם של השלושה, ואין הוא מגלה אלא טפח צר מהווייתם. אין הוא מפתח קונפליקט חריף ביניהם, ובסיומו של הסיפור לא חל שינוי כלשהו בחייהם ובהתנהגותם של הגיבורים. עם זאת, במהלך שתים-שלוש השעות של ההתרחשות הסיפורית, יודעים השלושה את אשר החביאו מתחת לסף הכרתם לפני ראשיתו של הסיפור: עולמם הישן חרב, ערכיהם ותפישות עולמם הלכו לבלי שוב, והם ניצבים בפני ריקנות גמורה, ניהיליסטית שלא נוצרה במהלך נסיעה זו, אלא נתרקמה במשך שנים רבות, ואילו עתה נגוזו כל החלומות ונגזר עליהם לחיות בתוך אותה ריקנות חסרת סיכוי כל ימי חייהם, שאיבדו את כל טעמם.

            המיסגרת הסיפורית פשוטה ביותר: שלושה חברים, הדרים בירושלים, יוצאים במכוניתו של אחד מהם, הפרופסור חוקר המוסר אקסלרוד, ללוויתו של מפקדם בתקופת מלחמת השיחרור, שרגא גפני, אשר מת פתאום. בדרך להלוויה נעצרים הם בפונדק. אקסלרוד נוטה לשיכרות ומתייחד עם מלצרית הפונדק, והשלושה מגיעים לפתח בית הקברות בתל-אביב שעה ארוכה לאחר שנסתיימה ההלוויה. על הקבר החדש של מפקדם-לשעבר אין להם דבר לומר. אקסלרוד פורץ בצחוק היסטרי, והשלושה פונים לדרך חזרה לירושלים.
            עד כאן סיפור-המעשה; ואולם הפרטים הקטנים שבסיפור – שבעיקרם מרוכזים בדמותו האנונימית של המספר, אם כי לכאורה הדמות הפועלת היא אקסלרוד – מגלים מסכת-יחסים סבוכה הרבה יותר, ששורשיה חודרים לכל תהומי חייהם של שלושת הגיבורים. מתברר כי שרגא גפני לא היה רק מפקדם בתקופת המלחמה, אלא גם מנהיגם ומדריכם לאחריה; הוא השיג למספר את מישרתו בבית הספרים הלאומי. הוא שעודדו לעסוק בחקר האגדה והפיתגם – אך המספר נכשל בכך, ונשאר ספרן הקבור בעמקי המחסנים של בית הספרים. בדרך זו רומז לנו המספר, כי גפני ניסה להתערב ולהדריך את השלושה במהלך חייהם לאחר המלחמה, ולא עלתה בידו. במקום התדמית של חבורת ידידים, שקשריהם נתהדקו במהלך המלחמה תחת מנהיגותו של שרגא, עולים יחסי קינאה חריפים שהיו סמויים כל העת. ועתה, משנסתלק גפני פורצים הם החוצה והורסים את מירקם היחסים שביניהם הרס גמור.
            יסוד זה של קינאה בולט מלכתחילה ביחסו של הגיבור השלישי, פריימן, אל שני חבריו. הוא עובד-הכפיים, מניח היסודות, המטפס על עמודים, איש חברת החשמל, ואילו שניהם – אנשי האוניברסיטה, אנשי הרוח. במהלך הדברים מסתבר, שלא קינאה שבמעמד וברוח יש כאן, אלא קינאת-בשרים, קינאתו של פריימן בשפע ההזדמנויות שיש להם, כביכול, לאנשי האוניברסיטה להשביע את תאוותיהם. אך משעה שרואה פריימן את אקסלרוד בקלקלתו, נעשית הקינאה שינאה ובחילה, ואין לו עוד חפץ אף במניע זה שהניעו עד כה לשמור על הקשר עם שני האחרים, שכן הכיעור שהוא חווה במציאות הורס את המערכת הדמיונית שבנה לעצמו. אך לא זו בלבד: פריימן, בסיפור זה, הוא בבחינת שומר המורשת: הוא היחיד הלובש עדיין את מעילו מתקופת המלחמה, הוא הנאמן לזכרו של שרגא, הוא הדורש להגיע במועד להלוויה, הוא המבקש הספד נאות לשרגא – לכאורה הוא הממשיך, נושא הדגל. ואולם לאחר התמוטטותו של אקסלרוד, בעל המכונית ונהגה, לא פריימן הוא האוחז בהגה, אלא דווקא המספר. בפריימן לא נותרה עוד הרוח לנסות לשמור על גחלת מנהיגותו של שרגא. כל חלומותיו נופצו, אך הוא ממשיך להיות מונהג על-ידי שני חבריו-מרעיו, נשואי קינאתו בתחילה ונשואי שינאתו מכאן ואילך.
חולשות בשני מישורים
            דמותו של המספר מורכבת הרבה יותר. שרגא הוא שקבע כי אקסלרוד יהיה סגנו, ולכן המספר כפוף לאקסלרוד, מקבל את דעתו ואת דרכו, וכאילו נכנע לפניו ומקנא בו. גם כאן, לכאורה, הקינאה היא על רקע ההישגים והמעמד: קינאתו של הספרן הדחוי בפרופסור המפורסם, קינאתו של מי שלא זכה בתואר אקדמי במי שזכה בכולם. ואולם מתחת לשיכבה זו מצוייה הקינאה העמוקה יותר: קינאת-בשרים. המספר הוא שאהב את שולמית, שנישאה לאקסלרוד, ואילו לגבי אשתו אין בדמיונו אף ציור של אהבה או חיבה. הוא מקנא לאקסלרוד בגלל אשתו, אך מקנא בו יותר בגלל בגידותיו באשתו, בגלל דמיונותיו לגבי "קונגרסים" שיפהפיות ממלאות את אולמותיהם, ואשר בהם עושה אקסלרוד כל שלבו חפץ.
            ואולם עוד לפני ראשיתה של העלילה המיסגרתית שבסיפור גילה המספר את חולשותיו של אקסלרוד, ושוב בשני מישורים: מישור החולשה הגופנית, שכן המספר היה עד להתקפת-לב פתאומית שבאה על אקסלרוד ושמכאן ואילך חי אקסלרוד בפחד מתמיד ובקשב מתמיד לפעימות לבו שלו; ומישור התאווה המינית, שבו עד המספר לתיסכולו ולחולשותיו של אקסלרוד, הקורא ספרי מוסר על-מנת למצוא בהם סיפורי זימה (גולן טרח והביא לעניין זה פיסקה מ"ספר חסידים" סי' נג, אם כי עיקר דבריו נסב על ספר "חובות הלבבות", שאינו מתאים לתיאור הכללי בסיפור), ונמצא שהוא מעוות עיוות פרברסי גם את עולמו הרוחני, גם את עולמו המקצועי וגם את חייו ותאוותיו.
משום כך, לגבי הגיבור-המספר דמותו של אקסלרוד, כפי שהיא פועלת במהלך העלילה, לא זו בלבד שאינה בחינת חידוש, אלא היא נותנת ביטוי לאותן חולשות שהמספר מכיר היטב, ולא עוד אלא שאקסלרוד, במיסגרת הסיפור, אף איבד את כוח הפעולה והיוזמה שלו עצמו, והוא נתון כולו בידו של הגיבור-המספר. כלפי חוץ פונה המספר אליו כאל הסגן, כאל המנהיג עתה, משמת שרגא; ואולם בעצם הוא-הוא היוזם כמעט בכל שלב של העלילה: הוא המציע והמפציר לעצור בפונדק, הוא הגורר את אקסלרוד לשתיה ולסף-השיכרות, ודומה שהוא הנהנה ממגעיו של אקסלרוד עם המלצרית – היא מתחככת בו בטרם אקסלרוד נוטלה ונעלם עמה. ובסופו של הסיפור, הוא הנוטל את ההגה לידיו, דוחק את אקסלרוד לקרן-זווית, ותופס את מקומו.
אין המדובר בניצחון של גיבור זה, שכן מחירו של הניצחון, מחיר השפלתו והתמוטטותו של אקסלרוד הוא המחיר של התבדות אשליותיו וחלומותיו של המספר. משעה שאין לו במי ובמה לקנא, משעה שהכיעור וחוסר-הסיפוק בחייו של אקסלרוד נחשפים לעין כל ואינם חבויים עוד במעמקי מחסני הספרים ובליבו של המספר, לא נותר עוד כל מניע לחייו של המספר. שרגא היה זה שדירבנו שלב אחרי שלב לנסות להשיג דבר-מה בחייו, אך המספר לא נענה לו. את מקום שרגא תפס סגנו, והקינאה בו שימשה דחף לקיומו של המספר; אך עתה משנתגלתה אפסותו של הסגן נשאר המספר בודד, ללא חלום, ללא דחף, ללא אשלייה. הוא מכריז וחוזר ומכריז על אהבתו לספרים, אך אהבה לספרים, ולו גם פרברסית, מצוייה דווקא באקסלרוד; המספר יודע גורלם של ספרים לאחר מות בעליהם, והוא מגלה זאת בציניות חריפה ולא עוד אלא שתולה הוא ביחס ציני זה את העובדה שהוא עצמו לא כתב ספר, ואף אקסלרוד לא כתב ספר. מסתבר שגם הספרים ערך נבוב וריק הם, ובזיונם הסופי של כל הערכים במהלך העלילה הקצרה מותיר את המספר, יחד עם יתר השלושה, בחלל הריק.
חורבן צעד אחר צעד
לא מיקרה הוא, במיסגרת הסיפור, שאין שלושת הגיבורים מגיעים ללוויתו של שרגא גפני, ואין בפיהם מלות הספד למפקדם ומנהיגם, שכן הלוויה אליה יצאו לא לוויתו של גפני היא, אלא לוויתם שלהם, שלגפני אין עוד כל חלק בה, שהרי לגביו מתו הם זה מכבר. אילו השתתפו בלוויה, יחד עם כל הציבור היו מביעים בכך את שותפותם שלהם עם עצמם, את שותפותם עם המנהיג ממנו הם נפרדים, ואת שותפותם עם ציבור המשקף דור, דורם שלהם. משום כך אין הם יכולים לבוא אל הלוויה במועד, שכן שותפות זו אינה קיימת עוד, לא ביניהם לבין עצמם ולא ביניהם לבין גפני. כל אחד מהם בודד הוא. הערכים שבנה וקשר בדמותו של גפני ובדמויותיהם של חבריו, בין ערכים חיוביים ובין ערכים שליליים, בין מציאותיים ובין דמיוניים – נעשו הזיות תלושות, אלא שעדיין נדמה היה להם שמידה של חיוניות קיימת בהם. ומשום כך יצאו לדרך. במהלך הנסיעה נתברר כי האשלייה אשלייה היא; דבר לא נותר, האמת יצאה לאור בצורה אכזרית, והניתוק מן העבר ומן הסובב, מן המציאות הריאלית ומן המציאות החלומית, יצא אל הפועל במלוא כוחו. בחזרתם לירושלים ברור שלא ייפגשו עוד, שכן גם עולמם המשותף וגם העולם הפרטי של כל אחד מהם נהרס עד היסוד.
גיבורי הסיפור חיים את חייהם לעצמם, והסיפור קיים בזכות עצמו; ועם זאת, גיבורים מייצגים הם. שמאי גולן אינו מעלה בסיפור זה שום אירוע יוצא-דופן, שום טרגדיה מיוחדת במינה; החומרים שמהם מורכב הסיפור הם חומרים של מציאות שיגרתית, משעממת, חסרת יחוד וגוון. דומה שהוא מבקש להביע בכך את התמוטטותו הפנימית של דור שלם, התמוטטות שלא נבעה מתוך כל מקור חיצוני, שלא נודעו לה ממדים דראמטיים או טראגיים של ממש, היכולים להעניק הוד כלשהו ללוויה זו של דור מלחמת-השיחרור. כשם שהחורבן וההתפוררות אירעו במחשכים, צעד אחר צעד, ללא קפיצות וללא אירועים מפליגים, כך גם המוות, החורבן הסופי, בא בתוך שיגרת נסיעה ביום-חמסין, ללא ארועים של ממש, לא גיבושים עלילתיים או ריטוריים. זהו תיאור של התנוונות ללא קפיצות-דרך, של כוס תרעלה שהגיבורים שותים טיפה אחר טיפה, יום-יום ושעה-שעה, עד תומה.
 
 
 
  פרופ' יוסף דן - חוקר קבלה ומיסטיקה היהודית. פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית, שימש כמופקד על הקתדרה לחקר הקבלה על שם גרשם שלום. חתן פרס ישראל לשנת ה'תשנ"ז.