יוסף אורן
"חריגות כשפיות", על "המארב" ו"חופה"
"ידיעות אחרונות" 18.5.1984
 
שמאי גולן, המארב, הוצאת ספרית תרמיל, 171 עמודים.
שמאי גולן, חופה, הוצאת הקיבוץ-המאוחד, 168 עמודים.
 
               בתחילת שנות הששים, כאשר התייצבה בסיפורת הישראלית מישמרת חדשה, היא נטתה לסיפור הסמלני-אלגורי. חומרים ריאליסטיים מובהקים, כגון תנים ונחשים, מידבר ויער, שעת-יממה ועונת-שנה, נכות גופנית ומישלח-יד, זכו בסיפורים אלה לאיכות נוספת. דרכי-הסיפור כיוונו את הקורא לראות בהם סמלים ליחסים מופשטים, לתחושות נפשיות וללבטים אינטלקטואליים. הסיפור של שנות הששים חייב את הקורא לסגל לעצמו את שפת הצופן הספרותי החדש, אשר בלעדיו אי-אפשר היה להבקיע אל העלילה של סיפור כזה, שבה היה טמון עיקר עושרו. אל הרובד הגלוי, זה של סיפור-המעשה, שבהרגלי הקריאה המקובלים בקריאת סיפור מסורתי-ריאליסטי ניתן היה להגיע, אך אי-אפשר היה למצוא בו סיפוק משום שסיפורים אלה התאפיינו לרוב בסיפור-מעשה דל וחסר-חשיבות, שכמו הנחה את הקורא לחפש לו פשר ברמה האחרת, הסמלית.
            כאשר התחוללה תמורה זו בסיפורת הישראלית – תמורה בדרכי-הסיפור בעיקר, אשר הוסיפה לקיים רציפות רוחנית מוחלטת לפריצתם המרדנית של מספרי "דור בארץ" בתש"ח מערכיהם, במושגיהם ומייחוליהם של קודמיהם בספרות העברית (בשינוי צורה: לשפת ההתמודדות המפורשת של בני "דור בארץ" צירפו בני "דור המדינה" את הגימגום הקיומי, שלכאורה לפחות אינו מנהל דיאלוג גלוי עם המורשת הישנה) – כאשר התחוללה תמורה זו בסיפורת הישראלית בראשית שנות הששים, התייצב שמאי גולן בשוליה עם סיפור "מסורתי", ריאליסטי במהותו. היריעה הסיפורית הארוכה, זו של הרומאן, איפשרה פיתוח עלילה פסיכולוגית, שביסודה עימותים מן הסוג הצפוי בסיפור הריאליסטי, בין עברם של הגיבורים לבין הוויית חייהם במציאות החדשה, וביניהם לבין ניגודיהם הבוטחים, שגדלו ועוצבו במציאות החדשה הזו.
 
בין שתי מציאויות
            שלושת הרומאנים של גולן – "באשמורת אחרונה" (1963), "אשמים" (1968) ו"מותו של אורי פלד" (1971) – בנויים על עימות כפול זה. כאשר פנה מאוחר יותר אל הסיפור הקצר ופירסם את הקובץ "בריחות למרחקים קצרים" (1975), חרג אך מעט מן השדה התמאטי העיקרי של סיפוריו (כגון בסיפורים: "השיבה", "הלוויה"). לפיכך המשיכה כתיבתו, גם בתחום התמטי, לעמוד בשולי התמורה שחוללו חבריו למישמרת. גיבוריו ניצולי השואה, שהמציאות הישראלית החריפה את תחושת אי-ההתערות שלהם בה, התבדלו מן הסיפור הצברי של חבריו. לצבר היו סיוטים קיומיים פרטיים, גם אם ריקעם היה "המצב הישראלי", בעוד שגיבוריו של גולן חוו חרדות של קולקטיב, גם אם העטו עליהן לבוש של חרדות אישיות.
            שתי האסופות הנדונות של סיפוריו הקצרים שונות זו מזו. "המארב" הוא למעשה מיבחר מארבעת ספריו הקודמים של גולן. בצד סיפורים קצרים מתוך "בריחות למרחקים קצרים", נכללו בו גם פרקים מתוך שלושת הרומאנים, שעובדו והותאמו לעמוד ברשות עצמם; ואילו ב"חופה" קובצו ארבעה סיפורים חדשים – הנובלה שהעניקה את השם לכרך כולו, ושלושה סיפורים קצרים נוספים: "הסתלקותו של ברוך ניילבן", "שנת השתלמות" ו"הפגישה".
            מבחינה תמאטית ממשיך שמאי גולן בסיפורי "חופה" את כתיבתו הקודמת. גם גיבורי הסיפורים האלה חוזרים ומעמתים את חייהם בהווייה הישראלית עם זיכרונות טראומאטיים משנות השואה. גם כאן נארג מארג פסיכולוגי, שתכליתו לקשור בין שתי המציאויות וכוונתו להעיד על הזיקות העמוקות ביניהן. עובדה זו תודגם היטב בקריאה רצופה של שני סיפורים קצרים. תחילה "מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי" מתוך "המארב", ואחר-כך "הסתלקותו של ברוך ניילבן" מתוך "חופה".
            נפתלי אונהיים (חסר-בית), גיבורו של הסיפור "מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי", נותר יחיד בכל חבריו שניסו כמוהו להימלט דרך תעלות-הביוב של הגיטו הנצור. חבריו נקטלו על-ידי הגז שהגרמנים הזרימו לתעלות. מאוחר יותר שימש מתריע מפני התקרבות הגרמנים לחבריו ביערות. והללו, שתקעו אחיזה איתנה באדמה, מחזיקים בנפתלי אונהיים גם בארץ כבקמיע. אלא שהוא אינו משתקם כחבריו. גם נישואיו לבת הארץ, גב' אלדובי, אינם משקיטים את חרדותיו. דומה שהללו אף מתגברים כאשר נודע לו שהיא נושאת ברחמה את בנו. אונהיים רואה בעיני רוחו את סכנת ההשמדה כמין תערובת מימי מלחמת-העולם השניה ומן המציאות הישראלית: "מרחוק ראה את הטנקים הצהובים העולים מן המידבר, בעוד שעה-שעתיים יגיעו החיילים בקסדותיהם הגדולות, יקפצו מן הזחל"מים, בקתות הקלשניקובים המכודנים יפרצו את הדלת: יאללה!" (עמ' 37). כאשר אשתו מנסה להרגיעו ומציבה כנגד הסיוט האפוקליפטי שלו את השאלה המפוכחת: "לאן נברח?", אונהיים שותק: "לא ידע מה ישיב לה לגברת אלדובי. כי מי שלא עבר דרך קתות הרובים ודרך קריאות 'ראוס' ויריות באומשלגפלאץ – אפילו למד מניסיונם של כל דורות ירושלים עדיין אינו יודע את האמת" (עמ' 38).
            תשובת-אלם זו של אונהיים, מבארת את המגמה הרעיונית של כל סיפוריו של שמאי גולן. היא גם מסבירה את הדבקות שלו בסיפור הריאליסטי-פסיכולוגי, משום שאונהיים ימשיך להצטייר בעיני הסביבה כמי שדעתו משובשת, ורק אנו, הקוראים, שהסופר הדריך אותנו במבוך הנפשי של אדם זה, עשויים להבין את חריגותו כשפיות גמורה. עובדה זו מתאשרת עוד יותר, אם זוכרים שהסיפור נכתב ונתפרסם בשנים הסמוכות למלחמת יום-הכיפורים, ימים של השתקעות נלהבת בהישגי מלחמת ששת-הימים ושל התגרות בוטה באפשרות הישנותו של הגורל היהודי.
 
בגוף ראשון
            הצדקת הארוע המרכזי בסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן" מותנית אף היא בזיקות הפסיכולוגיות שבין העבר להווה בנפשו של הגיבור. ברוך ניילבן אונס את ארוסתו של בנו, שאותה נשלח להביא ליום הולדתו של הבן. מעשה-האונס מתרחש ביום-שלג בירושלים, והוא מחזיר אותנו אל ניסיון הבריחה של אביו של ברוך בעת פינוי השלג שם, תחת עינו המשגיחה של הקלגס הגרמני. אביו של ברוך ציווה אותו אז: "ברח לך, ברוכ'ל, ביקש ממני אבי אותו יום, ספר לכל העולם, למען יידעו שיש אלוהים, ואתה תיקום בהם בנכדים שתביא לי לעולם, בנינים שלי תנצח אותם" (עמ' 129). לכאורה נשכחו הדברים, עד אותו יום שבמצוות בנו שאוליק, שנפצע במלחמה, יוצא ברוך ניילבן להביא את ניצה אל בנו. פציעתו של שאוליק, שלא יוכל להוליד לאביו של ניילבן את הנינים המקווים, היא שמסבירה את מעשה-האונס. ולאחר שניילבן משלים את מחאתו נגד המאורעות ההיסטוריים, שמאיימים על המשך הקיום היהודי, הוא מרחיק מן הבית את בנו שאוליק, פותח את ברז הגז ושואף את הרעל לריאותיו.
            אף שסיפור זה ממשיך את התמאטיקה המרכזית בכתיבתו של שמאי גולן, הוא מעיד על מאמציו של המספר לנסות דרכי-סיפור חדשות. שני הסיפורים המרכזיים בקובץ, "הסתלקותו של ברוך ניילבן" ו"חופה", אינם מסופרים ככל סיפוריו הקודמים על-ידי מספר כל-יודע, אלא על-ידי גיבורי הסיפורים עצמם כסיפור בגוף ראשון. קודם להתאבדותו מספר ניילבן עצמו את המאורעות במיכתב שהוא כותב אל מי שהיתה אשתו ונטשה אותו, הלא היא אמו של שאוליק. ההתרחשויות של האונס נשזרות בזיכרונות העבר בתודעתו של ניילבן עצמו. נוסף על יחס של הבנה כלפי מעשה-האונס, שהסיפור מפי הגיבור עצמו צריך להוליד אצל הקוראים, משיגה דרך-סיפור זו סיפור קולח יותר. המאורעות הקשים זוכים, בשל העדות בפי בעל-הדבר, גם למידה גדולה יותר של סבירות פסיכולוגית.
 
המשולש הרומאנטי
בסיפור "חופה" מנסה גולן צורה מורכבת עוד יותר. סיפור-חייו של יואל גרינברג-שילוני, המעמת אף הוא את עברו בתקופת השואה עם ההווה הכמו-מתוקן במציאות הישראלית, אינו מסופר מפיו, אלא מפי שתי נשים – אשתו נירה ואהובתו אודליה. שני המונולוגים של נשים אלה מצרפים את סיפור חייו, ומבהירים כך את המאורע המרכזי בסיפור, התאבדותו של יואל במי-הכינרת. המונולוג של נירה מופנה אל בעלה בעודו בחיים, ובשל דברי תלונתה על שזנח אותה ואת ילדיהם למען אהובתו הצעירה, לאחר שביסס בעזרתה ובעזרת מישפחתה את מעמדו הכלכלי, אין אנו מייחסים חשיבות רבה לניסיון התאבדותו הראשון בכינרת, סמוך לנישואיהם. המונולוג של אודליה, המובא מפיה לאחר התאבדותו של יואל, חוזר ומאיר בהארה מחודשת את עדותה של אשתו נירה. מן העימות שבין שני המונולוגים מתברר לפתע כמה עינויי-נפש התענה האיש, שהפגין הצלחה מאחורי חזותו הבוטחת של מנהל-בנק.
            ניסיון זה לשנות בדרכי-הסיפור תורם לשטף רב יותר בעלילה, אך הוא משפיע גם על צד אחר: בהכרח נאלץ הסיפור להיכבל לשפת הדיבור של "המספר" בגוף ראשון. ואומנם בהשוואה לסיפוריו הקדומים, שסופרו מפי מספר כל-יודע, אשר איפשר איכות לשונית אובייקטיבית עשירה יותר, המעבר בשני הסיפורים האלה לסיפור בגוף ראשון, הוריד את לשונם לרמתה של שפת-הדיבור היום-יומית. תוצאה זו ניכרת במיוחד בסיפור "חופה", שבו הצירוף של המשולש הרומאנטי, שהוא כה בנאלי מבחינה עלילתית, עם לשון-הדיבור היום-יומית, מחליש את עוצמתו של הסיפור, שצריך בכללותו להעיד על פרשת-חייו הטראגית של גיבורו האמיתי, הלא הוא הבעל והמאהב, שאינו מפרש את עצמו כמדבר.
            עם זאת, עצם הניסיון לשנות בדרכי-הסיפור מעיד על מאמציו של שמאי גולן לחדש בכתיבתו על-ידי ניצול דרכי-הבעה חדשות. אותו יחוד שייחד לעצמו בסיפוריו בתחום התמאטי והרעיוני, עשוי להניב בשל כך גם הישגים סיפוריים חדשים בעתיד.
 
 
  יוסף אורן (אורנבוים), חוקר, מסאי ומבקר-ספרות.  
 

Go Back  Print  Send Page