חנה יעוז

זכות הצעקה וחובת האהבה 

שמאי גולן: "ואם אתה מוכרח לאהוב"

הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008, 224 עמ'

   

ההיכרות הראשונה שלי עם הרומן של שמאי גולן היתה כאשר פרסם פרק מתוכו בכתב העת 'מאזנים' תחת הכותרת: "ואם אתה מוכרח לצעוק". בפרק זה (פרק 11 בספר) ניצול שואה בשם שמואל גדנקר יוצא מביתו ביום השנה לניצחון בנות הברית על גרמניה, 8 במאי, ומתחיל לצעוק באמצע הרחוב. הדיירים מציצים בזעם ובתדהמה מהחלונות ומהמרפסות, ואינם מבינים את פשר צעקותיו. רק ידידו, ליבר, בעל המכולת השכונתית מגלה אמפתיה ומציע: אם אתה מוכרח לצעוק – חזור לדירתך, סגור חלונות, דלתות ותריסים, וצעק... (עמ' 126); המשמעות הנרמזת היא: אתה תצעק, אבל איש לא ישמע.

 
 

הצעקה קשורה בספר שלפנינו לבעיית הזיכרון והשכחה של ניצולי השואה, ואכן השם הראשוני של הרומן היה "ואם אתה מוכרח לצעוק". השם הזה מתאים ביותר לחלקו הראשון של הרומן, שהדמויות המרכזיות בו הן שמואל גדנקר (הזוכר) ולאורה רעייתו.

בהווה של הרומן גדנקר הוא בן שבעים וחמש, ניצול שואה החי בישראל עם רעייתו האהובה הסובלת מדמנסיה. היא שוקעת לעתים קרובות בעבר ומבלבלת בין זיכרונות מימי השואה לבין ההווה. הזיכרונות הם על אחותה מירה ובנה הקטן שנרצחו, ההפלה שעברה בתנאי מסתור, בידיו של גדנקר בעלה הרופא, שבעקבותיה שוב לא יכלה להרות וללדת, ועל אהבתה לשליח הארצישראלי מיכאל לוין, שהבטיח להעלותה לישראל וערב המלחמה חזר לארץ והיא נותרה בגולה והתחתנה עם גדנקר שחיזר אחריה. גדנקר מנסה להתמודד עם מצבה הנפשי והגופני של אשתו, אולם הזיכרון על אודות קצין הס.ס. קלאוס שהתעלל באסירים במחנה הריכוז נשאר שלו בלבד.

אין מי שיתעניין במה שהתרחש "שם". לא הישראלי הממוצע ולא בית המשפט בגרמניה, ההופך את עדותו של הניצול כנגד הקצין לפארסה (פרקים 7-10). העדות של גדנקר בבית המשפט כוללת למעשה את הגרעין המרכזי של סיפור השואה בגטו ובמחנה הריכוז. לפיכך, המסלול הראשוני של הספר שלפנינו קשור בנושאי הזיכרון, השכחה והזעקה לגבי סיפור השואה הפרטי, הסיפור המשפחתי והסיפור של העם היהודי.

אולם קיים ברומן מסלול עלילתי נוסף, מרתק לא פחות: סיפורם של אלחנן ודניאלה. אלחנן מייצג את "הדור השני" לניצולי השואה, עורך דין בשנות החמישים שלו, המוצג כבנם של גדנקר ורעייתו. בילדותו ניצל אלחנן ממוות ודאי כאשר הופקד בידיה של אם המנזר, והוחזר למשפחתו רק עם תום המלחמה. דניאלה אשתו היא בתו של אותו מיכאל לוין, השליח הארצישראלי אהובה של לאורה, שחזר לארץ ישראל בלעדיה. כאמור, לאורה התחתנה עם שמואל גדנקר, שהיה רופא צעיר וקצין בצבא הפולני ערב המלחמה, ואחותה מירה ובעלה מאירקה נרצחו. "התיקון" של סיפור האהבה והאכזבה של לאורה עם מיכאל לוין אביה של דניאלה בא על תיקונו, כביכול, בנישואי אלחנן ודניאלה.

כאן עולה ונשאלת השאלה הנוספת, זו שנבחרה ככותרת לרומן שלפנינו – "ואם אתה מוכרח לאהוב"? האם זו שאלה רטורית? לצעוק – מוכרחים לפעמים, אבל לאהוב?! יש אנשים החיים ללא אהבה וגם זוגיות אינה מכילה תמיד את תחושת האהבה, ויש מי שאינו אוהב אפילו את עצמו.

נשאלת השאלה: מי אוהב את מי בספר שלפנינו? גדנקר אוהב את רעייתו, אבל אם היו לו "רגשות רומנטיים", היה זה לפני שנים רבות, בצעירותם. המלחמה, השואה, המאבק על הקיום בארץ והזקנה הובילו את רגשותיו למסלולים של דאגה, חמלה ואמפתיה. ואילו רעייתו, שהיתה מאוהבת בשליח מארץ ישראל, האם התאהבה אחר כך בשמואל גדנקר הצעיר? אין ספק שמצא חן בעיניה, הם נישאו וחיו שנים רבות בזוגיות טובה, אבל ברקע נותרה הכמיהה לשליח שחזר לארץ הקודש.

אלחנן דואג למי שגידלוהו, וחש כלפיהם מחויבות עמוקה, אבל האם הוא אוהב אותם? והשאלה העיקרית: אלחנן ודניאלה, הדור החדש, הישראלי, שבנה לו מסגרת משפחתית ומקצועית יציבה, האם שוררת ביניהם אהבה?

משבר הזוגיות הוא חשוב ומשמעותי בספר. הסצנה המרכזית מתרחשת בלילה שבו מתוודה אלחנן בפני דניאלה על רצונו ב"פסק זמן" מן הזוגיות: הוא רוצה "חופש", הוא "מחפש את עצמו" (עמ' 145). לא מעבודתו או מהוריו הוא מבקש הפוגה, אלא דווקא מאשתו זה שנים, אם בתו, שחייהם נראים כחיים יציבים, הבנויים על חברות ועל אמון הדדי. הסצנה מתארת בגוף ראשון של "אני-אשה" את הטלטלה, האכזבה, הכעס והמרירות: מערך הרגשות והמחשבות של דניאלה, כולל תגובות פיזיות (פרק 13).

האם דניאלה אוהבת את אלחנן? עניין זה לא ברור כלל, שכן היא אפילו מספרת על בגידה שבגדה בו עם אחד המורים במקום עבודתה, שחיזר אחריה והרבה להחמיא לה והקדיש לה תשומת לב שכל כך חסרה לה באותה תקופה.

אם כן מה פירוש הכותרת של הרומן: "ואם אתה מוכרח לאהוב"?

אולי דווקא בדפי הסיום של הספר טמונה התשובה. מסתבר כי אלחנן אינו הבן הביולוגי של לאורה ושמואל אלא בנה של מירה, אחותה של לאורה, שנרצחה בידי הנאצים. הילד אלחנן הוסתר במנזר ואחרי המלחמה הוחזר לזוג גדנקר, שאימצוהו לבן ולא סיפרו לו על כך דבר.

בעמוד הסיום נמסר כי גדנקר מתבונן באלחנן "בחמלה ובאהבה" וכי אלחנן חש קרוב לאבא שגידל אותו, "יותר מאי פעם". אפילו דניאלה מתרצה לקראת הסיום, עם התגלות סוד יתמותו של אלחנן, ואומרת לו: "אבל אצלי אינך יתום, אלחנן". לא ברור אם אהבה יש כאן ואולי רק חמלה ואמפתיה. אולי רק רצון לתקן את השבר הזוגי והמשפחתי. אולי "מוכרח לאהוב" מכוון לכך שנאמנות, חמלה ואמפתיה אינן תחליף לאהבה אלא מרכיב מרכזי שלה. אולי באמת האדם מוכרח לצעוק כשכואב לו, והוא מוכרח לאהוב כדי לא לסבול מריקנות ומבדידות, וזאת במיוחד כדי לשרוד בעולם הקשה של ניצולי השואה ובניהם של הניצולים.

הרומן שלפנינו בנוי בחלקו על מוטיבים מרכזיים של השואה – חיים במסתור, מתן עדות בבית משפט גרמני נגד מפקד מחנה נאצי, "תסמונת הניצול" ועוד – אולם קיים גם מערך נושאים ייחודי: "ואם אתה מוכרח לצעוק" מתייחס בעיקר לדור הניצולים. לעומת זאת "ואם אתה מוכרח לאהוב" מתייחס לשני הדורות גם יחד. השילוב של "זכות הצעקה" עם "חובת האהבה" הופך את הרומן לבעל משמעות ייחודית, ומרחיב את מעגליו מעבר לנושא השואה והשתקפותו בחברה הישראלית בת זמננו.

חנה יעוז

 

 
   חנה יעוז - ד"ר  ופרופ' מאוני. בר-אילן. חוקרת ספרות השואה, עורכת פרויקט מולטימדיה בנושא "משוררים וסופרים ניצולי שואה ובני ניצולים", מטעם מרכז סאל-ואן גלדר – אוני. בר-אילן. עורכת משנה של "פסיפס", כתב עת לשירה

עתון 77, דצמבר 2008, גליון 335