סיפורת השואה בעברית
כסיפורת היסטורית וטרנס-היסטורית 
בספרה "סיפורת השואה בעברית כסיפורת היסטורית וטרנס-היסטורית",
הוצ. "עקד" 1980, ע' 76-79
 
   
בסיפורת של ש. גולן בנושא השואה – מרובים תיאורי אימה ובחילה – ובמיוחד תיאורי פציעה, מחלה, גסיסה ומוות. ההתנהגות של הגיבורים המבדיים משקפת דחפים ויצרים; תיאורי הבחילה והאימה שליטים אף בתחום האירוטי, שכן, בבואו להעלות מצבי אימה בוחר ש. גולן לגלות "יותר חלאה מאשר פרחים". תיאורי פצעים פתוחים, זבובים ופגרים – הולכים ומתרבים בספרו "באשמורת אחרונה" – ככל שהילד, גיבור הסיפור, מאבד את הקרקע הבטוחה של חייו הסדירים והמוגנים בעולם שלפני הופעת החיילים הגרמניים, ונזרק לדרך-הנדודים מן הצפון הרוסי הקר ועד לטשקנט החמה, תוך מאבק מתמיד עם רעב ומחלות. (השלת קליפות הביטחון המשפחתי והפיזי מסתמנת ביתר-שאת בתיאור הידרדרותם האיטית של דמויות ההורים בספר. הם מנושלים מכבודם, מבטחונם ומסמכותם כמבוגרים וכהורים – עד אשר הם מאבדים אף את טעם קיומם).
 
 
           שמאי גולן אינו פוסח על מצבים מעוררי דחייה, והוא מרבה לתאר בהרחבה פרטי צבע וריח המיועדים לעורר בקורא תחושה של סלידה – בנוסח דבריו של זולה: "אין אנו מחפשים בכוונה את הדוחה, אך אנו תמיד מוצאים אותו". גולן מקדיש מקום נרחב לתיאורי מחלה ומוות; בתיאור מות ההורים בספר "באשמורת אחרונה" – הגסיסה והמוות מהווים אקורד סיום צורמני במסכת ההתרוקנות ההדרגתית של סמכות ההורים ומשמעות חייהם. האב מוכר את תפיליו בסמוך למותו, כאקט של מחאה. הוא גוסס ויורק דם, ונדחה אפילו משער בית-החולים – עד אשר יוכנס עלוב ומושפל דרך הפישפש לחדר המתים. תיאור מותו של האב ניתן בתמונה העומדת בפני עצמה:
"השיט עיניו לעבר אביו, ביקש להעירו כדי לברוח יחד עימו מפני העץ, אך לפתע הבחין בתולעת הזוחלת על זיפי זקנו, כשהיא מכווצת ופושטת טבעותיה. צמרמורת חלפה בגופו של הילד. הוא ביקש לזעוק אבא! אבא! אלא שהדממה מסביב שמה מחנק לגרונו. הגיע ידו בכתיפו של אבא ולא נענה. בזהירות ומתוך ריחוף עצמות היה מנענעו משוך ונענע, אך הכתף נצמדה בעקשנות אל הקרקע. 'אבא עייף, יישן לו. את התולעת חייב אני לסלק. היא עלולה להיכנס לתוך הפה'. חיימק נטל קיסם של עץ, לפתו בשתי ידיו לבל ירעד, תחב קצהו בין זיפי הזקן לבין גחונו של השרץ, ובתנופה הניפו אל מאחורי גבו, עם שהוא משליך אף את הקיסם. תיכף לכך כרך זרועו סביב צווארו של אבא, הניח ראשו על כתיפו ופשט גופו ליד זה של אביו". ("באשמורת אחרונה", עמ' 107).
            גסיסת האב נמסרת תוך התבוננות במעשיו ובתגובותיו של הילד, גיבור הספר, הנאבק עם תולעת, הזוחלת על זקנו של האב. מיקוד תשומת-הלב בשרץ – נועד בראש ובראשונה ליצור אסוציאציות של מגע עם דבר מבחיל, המעורר "צמרמורת בגופו של הילד". אולם התולעת החיה והמתנועעת מדגישה באורח אירוני דווקא את העדר התנועה של האב, ויש בה אף משום רמז ל"תולעה ורימה" העתידות לפגוע בגופת האב. הילד אינו קולט את עובדת מותו של האב, ומאבקו עם התולעת הוא מעין מאבק סמוי עם הכליה. לאחר שהוא משליך את התולעת, הוא כורך זרועו סביב צווארו של האב, מניח ראשו כנגד כתיפו, ו"פושט גופו" ליד זה של אביו – במין מחווה של הזדהות; ואמנם, הביטוי המופיע במשפט-הסיום מעלה על הדעת את הצירוף הלשוני: "פשט רגליו ומת". בסיום פרק ההתייתמות – גוברת הבחילה: הילד מוצא את נבלת כלבו האהוב, וריח מבחיל עולה באפו... (שם, עמ' 112). מותה של האם מעוצב אף הוא בספר על דרך "אמנות הבחילה": הילד מתואר כמי שנזרק, בניגוד לרצונו, לתוך "חדר-הטהרה", ורואה את ראשה הגזוז של האם המתה, כשהוא מזדקר כנגדו, ומפיה מבהיקה שן-זהב קרה ומפחידה. (שם, עמ' 137).
            הדחף לתאר תופעות דוחות – מועבר בספר אף אל הגיבור המבדי עצמו (חיימק), כגון בשעה שהוא נדרש, בסוף המלחמה, לכתוב חיבור בבית-היתומים – הופך כל נושא תמים ובנלי לדוחה ולמדהים. נושא מקובל וניאוטרלי, כדוגמת: "חברי הטוב", מוצג בחיבורו של גיבור-המרכז באמצעות תיאור תולעים לבנות, המסתובבות בתוך הפצע באצבעו של "החבר הטוב". גילוי החבירות הטובה בא לידי ביטוי בכך, שוואניה מסכים להוריד את הסמרטוט המזוהם, המכסה על פצעו, ומרשה לחיימק להתבונן בתולעים...
"הבשר היה אדום-אדום והתולעים לבנות-לבנות, אין להן עיניים, לכן הן מטפסות אחת על השנייה, כמו גורי-כלבים. לא מדגדגות? שאלתי אותו והצבעתי על התולעים. ועוד איך! אמר ונשף בהן. הלוואי ויכולתי גם אני לנשוף בתולעים שלו. קיוויתי שיתלכלכו מן הסמרטוט, אבל הן היו נקיות. כל הזמן טבלו בדם שבפצע והיו לבנות. רציתי לבקש אחדות, אך ידעתי שלא יתן לי. כולן היו שלו. ואניה היה חברי הטוב". ("באשמורת אחרונה" , עמ' 175).
            (גישה זו לנושא החיבור מקוממת את מורתו של הילד, המשקפת במישור המבדי את תפיסת החברה הנורמטיבית, ואולי אף את "המבקר הפנימי" של המחבר בהתייחסותו לריבוי הכפייתי של תיאורים דוחים). "אמנות הבחילה" מתמקדת בדוגמה שלפנינו בתיאורי תולעים – תוך יצירת ניגוד בין הצבע הלבן ה"נקי" המיוחס להן, לבין זוהמת הפצע והסמרטוט; כן מודגש הניגוד שבין הפצע הדוחה – והקינאה האוחזת בילד המתבונן בו.
            ציורי הבחילה והאימה שליטים אף בקטעים האירוטיים של ש. גולן, שהם בעלי גוון נטורליסטי מובהק, בהיותם משולבים בתיאורי רקע דוחה. מישפט כגון: "שדיים היו לה גבוהים וקצותיהם פטלים" – הוא בעל אסוציאציות אירוטיות מובהקות. אולם, כאשר מישפט מעין זה מושם בפיו של זקן מעורר סלידה בגדמיו ובמוות המתקרב אליו, באווירה דוחה של בית-חולים בימי המלחמה, והשומע הוא ילד מתבגר, הרתוק למיטתו בסמוך לזקן – הרי שהאירוטיקה מתקשרת לדחייה ולבחילה. גישה זו קיימת אף בהירהוריו של הנער עצמו על-אודות נערה, ש"מסרה לו את שדיה". והמחבר ה"יודע-כל" מסמיך לכך זיכרון אנטי-רומנטי: שפתיה המלוחות של הנערה וקשקשי העור שנלוו אל לשונו. הקשר בין אירוטיזם ורקבון-מוות מעורר סלידה ובחילה – מגיע לשיאו בספר "באשמורת אחרונה" באמצעות מעשה-השלכה, וזאת כאשר הילד גיבור הספר רואה דמות גבר המתעלס עם האחות הרחמניה האהובה עליו, והוא אינו אלא איש "המדים החומים" – הסניטר האוסף את הנפטרים מדי בוקר בעגלתו:
"אט אט עלה עד כי הבחין בהם מבעד לנקב המנעול, ממחציתם ומעלה
ראם. מוארים באור החמה הם עמדו זה מול זה. כובעו של האיש, שנשמט אל פדחתו, הקרין שתי אלומות אור, אשר בקעו מתוך הכפתורים וריצדו על הכותל ממול. ראשה של האחות אווה היה מושפל וידיה תלויות בריפיון לצידיה. 'היא יראה', עבר בו הירהור. ידיו של איש המדים הושטו אל דמותה. היא הרתיעה את גופה. ידיו אחזו בכתיפיה, והללו שחו מעט. ביקש הילד לצעוק, להרתיעו ממעשהו, אלא שקולו נסתתם בגרונו. באלם התחנן בפני האחות אווה: קראי בקול, הוא מוכרח להיבהל... הלוא עוד מעט יפשיטך, יטילך לתוך אלונקת-המתים... יובילך אל הבור שבשדה התלוליות... לך אסור לשכב שם, אחות אווה. הבטחת להוציאנו לטיול בחצר". ("באשמורת אחרונה", עמ' 224).
            סיוטיו של הילד מפני האיש, וקול הגלגלים של עגלתו, נמסרו בהרחבה לפני הסצינה האירוטית. ועתה הילד רואה את השניים מתנים אהבים, ואינו מבין – או מסרב להבין – את אשר רואות עיניו. הפשטת האחות נראית לו כשלב מכין לקראת השלכתה לעגלת-המתים, ולא כחלק ממיפגש-אוהבים, עד כי האירוטיקה מקבלת גוון נקרופילי: "הלוא עוד מעט יפשיטך, יטילך לתוך אלונקת-המתים..."
            יחס-הַגומלין בֵין אירוטיקה ודחייה על רקע תיאורי השואה, מופיע גם בספרו של ש. גולן, "אשמים". סלידה, בחילה ומשיכה – הן תגובותיה של נערה מבדית בשם מינה, הכלואה במרתף ביתו של איכר פולני. הלז מסתירה במשך שנה ושבעה חודשים מפני הגרמנים – ויורד אליה בכל יום א' למרתף:
"מינה שכבה בשימלת הקטיפה שלה כשהריצפה דוחקת בה מלמטה, מבעד
לקש הקצוץ. יצועה העלה ריח של שתן וזרע של חמיצות. אסור היה לה לפשוט את שמלת הקטיפה בשעה זו. אף הוא אינו פושט את מקטורנו, וצווארו היה פרוץ עד סנטרו, רק מיכנסיו יגלשו אל קרסוליו. יניח פרסתו על מקטורנו, למען יהיה חוצץ בינו לבין מינה, וירקק לימין ולשמאל. אף לאחר מעשה, ובעודו שרוע על גווה – מתעורר הוא לפתע מנימנומו, רוקק וממלמל: הו פאן, בוג פאן בוג. (
"אשמים",  עמ' 101).
            קשר המשיכה והסלידה טבוע בשניהם – האיכר מתיירא מן הנערה היהודיה ומפני המזל הרע שהיא מביאה, ומינה, עם כל סלידתה – מצפה לבואו, כדי לשאלו על העולם החיצון, וכן כדי להתגבר על הפחד, על הבדידות ועל הניתוק.
            כל תיאור אירוטי בספר, השייך למגע כלשהו עם השואה, כולל – בצד המשיכה – גם גוון של סלידה ובחילה: כך הקשר בין יעל הקטנה בת הקיבוץ לבין פוגל המבוגר, המשונה והדוחה, המסרב להתרחץ (שכן, עמד שעות ארוכות תחת ברז מטפטף במחנה-ריכוז נאצי)... יעל מתה "ממחלת-כבד סמויה", אולם ההסבר הלוגי אינו מסלק את האווירה העכורה והמשונה, האופפת את פגישותיהם בחדרו של פוגל ובבית-החולים. בצריפו של פוגל באה על יעל, לראשונה, התקפת כאבים חזקה, והקשר שבין הביקורים בצריף, שאיש אינו מבקר בו מלבדה, לבין המחלה הסמויה – מודגש ביותר:
"היתה עירבוביה בבטנה של יעל. כאילו נתהפכו שם סדרי איבריה. בצעדים איטיים פנתה, ורגליה נשאוה אל פוגל. בצריפו עמדה דממה. רק רחש ענפי הפיקוס נשמע. בזווית הצריף ראתה עכביש טווה מלכודת. פוגל ישב על הארץ, גבו נשען על המיטה, רגליו פשוטות וידיו מפוררות את שיירי הטבק מזנבות הסיגריות. בשקידה רבה היה מגלגל בין אצבעותיו סיגריות חדשות בנייר-עיתון ישן ומצפינן בקופסה. עצמה יעל את עיניה, והושיטה ידה הכחושה, הרועדת, כעני בפתח. הניח פוגל סיגריה באמצע כפה, ושפתיו הקפוצות מעמיקות את חיוכן. היא פקחה את עיניה, וביקשה לנערה מידה כדבר מוקצה מחמת מיאוס, אך אצבעותיה סגרו מעצמן על המתנה. ("אשמים",  עמ' 120).
            יעל הקטנה, היא היחידה המבקרת בצריפו של פוגל, פליט-השואה. היא נמשכת אליו בקשר של עניין-וכאב, סקרנות-ודחייה: יחסה הכפול בא לידי ביטוי, בין השאר, על-ידי ההעברה וההשלכה אל הסיגריה שפוגל נותן בכפה: היא מנסה לנערה "כדבר מוקצה מחמת מיאוס", אך אצבעותיה סוגרות מאליהן על המתנה... יתר על כן, "העכביש הטווה מלכודת" בפינת הצריף – הוא בבחינת רמז אפי מוקדם. בגבור כאביה נלקחת יעל לבית-החולים, ואף שם נמשך הקשר המיוחד והמשונה:
"האחות מכסה את פני בשולי כותנתי, ואני ערומה. הכבד, הכבד, חיקתה  את קולו של הרופא, מדוע לא חידשת את הצבע סביב הכבד! והאחות נחפזת להעביר מיכחול על בטני. שערות לחות זוחלות על בשרי כמו תולעים אחר הגשם. רוצה לראות? קרב הנה. למיכל אין סימן כזה. ולא בטן נפוחה. כמו בהריון. שים ידך כאן. תחוש נקירות. שים, טיפשון, אל תתבייש. זהו הכבד מנקר ותופח... פוגל לא התבייש. את ידו הניח כאן, בטבור, והיה מחייך ומחייך. ("אשמים" ,  עמ' 123).
            הדברים נמסרים בגוף ראשון, כמעין מונולוג של הגיבורה, הפונה אל אחד מנערי הקיבוץ, שבאו לבקרה. המשיכה – והדחייה בולטים בקטע שלפנינו. הילדה-הנערה מעוניינת להרשים את מבקרה, והעירום של בטנה יש בו ייחוד של מחלה, וניסיון של פיתוי. הצעיר הבא לבקרה, נדחה מן המראה וממשמעותו, אולם, אין הדבר כך עם הדמות המכונה בשם פוגל. הלז "לא התבייש". את ידו הניח מעל לטבור, "והיה מחייך ומחייך"... המחלה מושכת את פוגל, והקשר "שואה-מחלה" נרמז באורח ברור ביותר.

 
 
    חנה יעוז - ד"ר  ופרופ' מאוני. בר-אילן. חוקרת ספרות השואה, עורכת פרויקט מולטימדיה בנושא "משוררים וסופרים ניצולי שואה ובני ניצולים", מטעם מרכז סאל-ואן גלדר – אוני. בר-אילן. עורכת משנה של "פסיפס", כתב עת לשירה

 

 
 

Go Back  Print  Send Page