חנה יעוז
נושא השואה ביצירתו של שמאי גולן
מאזנים, גליון 5, אוגוסט 2004
 
 
   הסופר שמאי גולן נולד בפולין בעיר פולטוסק, הסמוכה לוורשה, בשנה שבה עלה היטלר לשלטון בגרמניה. משפחתו הייתה משפחה חסידית, והוא קיבל חינוך דתי עד גיל שש, השנה בה פרצה מלחמת העולם השנייה. תקופת השואה עברה עליו תחת הכיבוש הנאצי ובעיקר בבריה"מ. בשנות המלחמה התייתם מהוריו, ובשנת 1947 עלה ארצה במסגרת עליית-הנוער, אחרי שהיה עצור ע"י הבריטים חצי שנה בקפריסין.
            שנות הילדות והנעורים שימשו כחומרי מציאות שעליהם בנה את שני ספריו הראשונים: "באשמורת אחרונה" (1953) ו"אשמים" (1968), שנותיו בקיבוץ, בצבא-קבע ובאוניברסיטה – שימשו בסיס לרומן "מותו של אורי פלד" (1971), ויש להם השתקפות מסויימת בסיפוריו: "בריחות למרחקים קצרים" (1983) ו"חופה" (1983).
            הנושא הדומיננטי בכתיבתו, וזאת בעיקר בספריו הראשונים, הוא נושא השואה. נושא זה משמש בסיס גם לאנתולוגיה שערך: "השואה-פרקי עדות וספרות" (1976), ולחלק מהרדיו-דרמות שכתב, ואשר שודרו ב"קול-ישראל".
            הסיפורת של שמאי גולן מתבססת על עובדות ביוגרפיות, אולם היא מעצבת את ההתייחסות אל העבר תוך שילוב מעניין של עובדה ומבדה. הסופר בורר עובדות מתוך המציאות, ובאמצעות המבדה הוא מונע את ההיסחפות האפשרית אחר כתיבה ווידויית בנוסח ספרי זיכרונות. המרחק ששומר הסופר מדמויותיו ומהאירועים המועלים באמצעותו, משתנה בהתאם לצרכיו של הכותב, והוא מאפשר השלכה מן האישי והפרטי אל הטיפולוגי הכללי, תוך שמירה על מעורבות ריגושית גבוהה.
            הסיפורת של שמאי גולן בנושא השואה שייכת לקטגוריה של "סיפורת היסטורית". סוג זה של סיפורת בונה סדר מאורעות, המשובץ בתוך רצף זמני ומרחבי נתון, מוסרת תיאור מפורט של אירועים ודמויות, ושוזרת בתוכם עובדות היסטוריות – אם על דרך השיבוץ הישיר, ואם על דרך השיבוץ העקיף והרומז. לפנינו ניסיון לתאר מצבי-אימה בדרך המשקפת ראייה היסטורית, הנשענת על סיבתיות הגיונית. לא הפרט הוא החריג והמחדש, אלא האירועים, עוצמת השינויים שהם אוכפים על הפרט, ומשמעותם הבלתי-אפשרית. וכך, משקלן המצטבר של התרחשויות קטנות, נעדרות הסבר הגיוני, הולך והופך למשקלה של האימה. (ראה ח. יעוז, "סיפורת השואה בעברית – כסיפורת היסטורית וטרנס-היסטורית", 1980, עמ' 15).
            תיאורי האימה ניצבים במרכז ספריו הראשונים של שמאי גולן. התמונה הקשה הראשונה היא של הילד מול המוות: אופנוען גרמני, בפלישה לפולין דורס חתול ברחוב, והחיילים הגרמנים עומדים בשלולית הדם "הם הבריחו את הזבובים, והשקיעו את סוליותיהם המסומרות בגופו המרוטש של החתול" ואחריו צרור יריות הורג ישיש ערירי ע"י קיר הבית "זרזיף דם היה קולח מרקתו ומאדים את זקנו, זקן השיבה" ("באשמורת אחרונה" עמ' 14-12). אלו הסצֵנות המרכזיות בפרק הראשון, והן מסמנות את הכיוון השליט בספר האוטוביוגרפי. תיאורי פציעה, מחלה, גסיסה ומוות מופיעים לעיתים קרובות בספרו הראשון, "באשמורת אחרונה", פצעים פתוחים, זבובים ופגרים הולכים ומתרבים בספר, ככל שהילד, גיבור הסיפור, מאבד את הקרקע הבטוחה של חייו בעולם שקדם להופעת החיילים הגרמניים, ונזרק לדרך הנדודים מהבית בעיר הפולנית עד הצפון הרוסי הקר, ומשם עד לעיר טשקנט החמה, תוך מאבק מתמיד עם רעב ומחלות. גסיסת האב באמצע הדרך, מתחת לעץ, מתוארת בשילוב עם תולעת, הזוחלת על זיפי זקנו של האב, והילד עסוק בסילוקה, שכן אינו תופס את האובדן, וכל דאגתו, שהתולעת לא תכנס לתוך פיו של האב. (שם, עמ' 107). תולעים מופיעות גם בתיאור פצע שלא טופל כראוי על אצבעו של נער אחר, אליו הוא מתחבר בבית-יתומים בשלהי המלחמה. (שם, עמ' 175).
            תיאורים נטורליסטיים, המלווים בחילה ואימה שליטים אף בקטעים המתייחסים לחוויות אירוטיות ראשוניות של נער מתבגר, כגון תיאור של נער בגיל ההתבגרות, המתבונן בהחבא, דרך חור המנעול, בקשר גופני המתרחש בין סניטר לבין אחות רחמניה, שהנער המתבגר מחבב. הסניטר, לפי המתואר, רגיל לאסוף מדי בוקר את הנפטרים בעגלתו, והנער שעה שהוא מציץ בחור המנעול ורואה אותם מתעלסים – בטוח, כי הסניטר מפשיט את האחות "כדי להטילה אל תוך האלונקה של המתים". (שם, עמ' 224). יחס-גומלין בין ארוטיקה ודחייה על רקע אירועי השואה מופיע גם בספרו השני "אשמים". במרכזו של הרומן נערה יהודיה בשם מינה, הכלואה במרתף ביתו של איכר פולני. הוא מסתירה במשך שנה ושבעה חודשים מפני הגרמנים, ויורד אליה כל יום ראשון למרתף. האיכר אונס אותה, כשהוא לבוש כמעט כולו, ורוקק ומקלל את הנערה בשעת מעשה ואחריו. (אשמים, עמ' 101).
            לעומת זאת, ברומן המאוחר יותר "מותו של אורי פלד" הקצין הישראלי הצעיר, שהיה ילד בשואה, אינו מרבה בתיאורי בחילה ואימה. גיבור המרכז של הספר שואב את עיקר כוחו מהזהות הצבאית. צה"ל מוצג כישות ישראלית, המקנה ביטחון אישי ולאומי. הפלמ"ח והקיבוץ מוצגים אף הם כבעלי משמעות ונושאי ערכים. הרצון להדמות ל"צברים" מוביל לנישואים עם ילידת הארץ, אבל דווקא היא מוציאה אותו מן הצבא. נושא השואה מופיע ברקע האישי של הגיבור, אבל גם כנושא לעיסוק לימודי ומחקרי, כשגיבור הספר פונה ללימודי יהדות באוניברסיטה. התלישות וזיכרון האימה מובילים לדיכאון ולפתרון טראגי במסגרת מלחמת ששת הימים.
            היסודות הביוגרפיים של המחבר קיימים בספר שלפנינו: נער ניצול שואה, קיבוץ, צבא, אוניברסיטה ונישואים לילידת הארץ – אולם, הדמות וגורלה הם מבדיים. סרן אורי פלד הוריד את המספר שהיה מקועקע על זרועו, ואילו המחבר, שמאי גולן, לא היה במחנות הריכוז והמוות, אורי פלד נהרג בהר הזיתים בירושלים, שעה שהוא מנסה להביא לקבורה חייל שנפגע במלחמה וכד'. אולם, לא רק סממנים ביוגרפיים ברורים משמשים חומרי בנייה לרומן שלפנינו, גם רמזים קטנים וחבויים מוצפנים בספר, כגון: איזכור של דמות רבנית מעיר פולנית בשם פולטוסק (עמ' 46), ומתוך הביוגרפיה ידוע לנו, כי זה שם עירו של המחבר.
            בקובץ הסיפורים "חופה" (1983), כלול סיפור שרקעו: נעורים בשואה, אולם העבר הקרוב לזמן הסיפר מושתת על מלחמות ישראל – האב שהוא הדמות המרכזית – הגיע כניצול שואה לקרב לטרון המפורסם, ובנו שהוא יליד הארץ נלחם במלחמת יום הכיפורים ונפצע בה אנושות. חוכמת ההישרדות שלמד בתקופת השואה – יש בה משום סיוע לאב בעת צרה, אולם אין בכוחה לסייע לבן. האב זורק את הבן הפצוע וחסר האונים לשלג הירושלמי ביום חורפי, ואת עצמו הוא דן למות בגאז מתנור הגאז הביתי. שם הסיפור הוא "הסתלקותו של ברוך ניילבן", והוא זיכה את מחברו בפרס "ולנרוד", פרס של "מאזנים".
            *
            הסיום של הרומן "מותו של אורי פלד" והסיפור "הסתלקותו של ברוך ניילבן" הוא סיום טראגי, אולם מבחינות רבות ניתן להצביע על כך, כי לפנינו אירוניה טראגית. אין ספק, כי בסיפורים המתארים סיטואציות של אימה ובחילה מהימים של ילדות במלחמת העולם השנייה – האירוניה היא אמצעי ספרותי ששמאי גולן משתמש בו הן לניטרול האימה והן להעצמתה. דוגמה טובה לכך היא הסיטואציה הבאה: ילד, הנדרש לכתוב חיבור על "חברי הטוב" בכיתת לימוד בבית-יתומים בשלהי המלחמה, והחיבור שלו מתמקד בתיאור התולעים הלבנות, השורצות בתוך פצע מדמם בידו של ילד אחר, וה"פואנטה" היא שהילד עם הפצע ביד הוא בבחינת "חבר טוב" משום שהוא מרשה למספר לראות את הפצע ואת התולעים... ("באשמורת אחרונה", עמ' 175). האירוניה כאן "משחקת", והיא סוגרת את הפער שבין הזיכרון של הניצול לבין המבדה הסיפורי.
            *
            אשר לשני הסיפורים, המתרחשים בישראל, שנים לאחר השואה – האירוניה הטראגית קשורה לגורל היהודי-ישראלי, לצה"ל ולמדינת ישראל יותר מאשר לשואה עצמה. אורי פלד, סרן בצה"ל, הרואה בצבא היהודי את כל עולמו ושואב ממנו את בטחונו העצמי ואת התשובה המוחצת לחולשה של דור ההורים שהושפל והובס בשואה – מסיים חייו על הר הזיתים בבית קברות יהודי עתיק לעת לילה, כשהוא מבולבל לגבי זהותו, מקומו ומשמעות חייו. אמנם הספר מסתיים במשפט המצביע בפני הקורא על הניצחון הישראלי הגדול ב"מלחמת ששת הימים", משפט המתייחס לכיבוש העיר העתיקה, הכותל המערבי והר הבית "באותה שעה נפתח שער-האריות בעשן סמיך עולה השמימה." ("מותו של אורי פלד", עמ' 205), אבל הקצין הישראלי ניצול השואה אינו זוכה לראות את הניצחון. הוא מת בודד, בבית-קברות, במהלך שהוא יזם ואין לו כל השפעה על הקרב המתנהל לקראת שחרור ירושלים העתיקה והר הבית.
            *
            האירוניה הטראגית מחריפה בסיפור, שהוזכר לעיל, "הסתלקותו של ברוך ניילבן", שכן הדמות של היהודי-הישראלי, ניצול השואה, עבר בצורה טראומתית את קרב לטרון במלחמת השחרור, שרד משאר מלחמות ישראל, אבל הוא משלם בבנו יחידו, שנשאר בארץ למרות שיכול היה לחיות בקנדה עם אמו, שאף היא עברה את השואה בילדותה, ובשלב מסוים של חייה עזבה את בעלה לטובת יהודי עשיר מקנדה. גיבור הסיפור, ברוך ניילבן, נלחם באמצעות מערכת המשפט הישראלית בדרישה של גרושתו לקבל את בנם המשותף. הוא זוכה בבן, הנשאר בארץ, אבל מפסיד אותו ב"מלחמת יום הכיפורים", כאשר הבן חוזר פצוע ומשותק. האב, גיבור הסיפור, מסתכסך עם הבן, מנסה להכניס להריון את חברתו האהובה של הבן, כדי להביא לעולם את דור ההמשך שהבן אינו מסוגל להוליד, והוא עצמו בוחר למות בגאז מהתנור הביתי. אין ספק, כי הבחירה של ניצול שואה להתאבד באמצעות גאז יש בה משום רמז בכיוון של אירוניה טראגית.
            *
            לסיכום יש לציין, כי יצירתו של שמאי גולן משלבת בצורה מעניינת עובדות ביוגרפיות ומבדה ספרותי. שכן, הסופר עצמו עבר את התחנות של שואה, עליה, קיבוץ, צבא קבע ולימודים אקדמיים, אולם משלב זה והלאה ה"הסתבכות" הפנימית וה"התרה" בכיוון של מוות טראגי – הם בבחינת מבדה ספרותי. שהרי הסופר שמאי גולן ניתב את חייו במסלול שונה לחלוטין: יו"ר אגודת הסופרים, יועץ התרבות של ישראל במוסקבה ועוד תפקידים רבים אחרים.
            ואכן, השילוב של עובדה ומבדה בטקסט של ריאליזם נטורליסטי בנושא השואה הוא בבחינת תרומה חשובה של שמאי גולן לספרות השואה העברית.
 
 
   חנה יעוז - ד"ר  ופרופ' מאוני. בר-אילן. חוקרת ספרות השואה, עורכת פרויקט מולטימדיה בנושא "משוררים וסופרים ניצולי שואה ובני ניצולים", מטעם מרכז סאל-ואן גלדר – אוני. בר-אילן. עורכת משנה של "פסיפס", כתב עת לשירה
 
 

Go Back  Print  Send Page