פרופ' חנה יעוז
בספרה "סיפורת השואה בעברית כסיפורת היסטורית וטרנס-היסטורית"
הוצ. "עקד", 1980, ע' 80-79
 
   
 
 
            יחס-הגומלין בין אירוטיקה ודחייה על רקע תיאורי השואה, מופיע גם בספרו של ש. גולן, "אשָמים". סלידה, בחילה ומשיכה – הן תגובותיה של נערה מבדית בשם מינה, הכלואה במרתף ביתו של איכר פולני. הלז מסתירה במשך שנה ושבעה חודשים מפני הגרמנים – ויורד אליה בכל יום א' למרתף:
"מינה שכבה בשימלת הקטיפה שלה כשהריצפה דוחקת בה מלמטה, מבעד לקש הקצוץ. יצועה
העלה ריח של שתן וזרע של חמיצות. אסור היה לה לפשוט את שמלת הקטיפה בשעה זו. אף הוא אינו פושט את מקטורנו, וצווארו היה פרוץ עד סנטרו, רק מיכנסיו יגלשו אל קרסוליו. יניח פרסתו על מקטורנו, למען יהיה חוצץ בינו לבין מינה, וירקק לימין ולשמאל. אף לאחר מעשה, ובעודו שרוע על גווה – מתעורר הוא לפתע מנימנומו, רוקק וממלמל: הו פאן, בוג פאן בוג".     ("אשָמים", עמ' 101).
            קשר המשיכה והסלידה טבוע בשניהם – האיכר מתיירא מן הנערה היהודיה ומפני המזל הרע שהיא מביאה, ומינה, עם כל סלידתה – מצפה לבואו, כדי לשאלו על העולם החיצון, וכן כדי להתגבר על הפחד, על הבדידות ועל הניתוק.
            כל תיאור אירוטי בספר, השייך למגע כלשהו עם השואה, כולל – בצד המשיכה – גם גוון של סלידה ובחילה: כך הקשר בין יעל הקטנה בת הקיבוץ לבין פוגל המבוגר, המשונה והדוחה, המסרב להתרחץ (שכן, עמד שעות ארוכות תחת ברז מטפטף במחנה-ריכוז נאצי)... יעל מתה "ממחלת-כבד סמויה", אולם ההסבר הלוגי אינו מסלק את האווירה העכורה והמשונה, האופפת את פגישותיהם בחדרו של פוגל ובבית-החולים. בצריפו של פוגל באה על יעל, לראשונה, התקפת כאבים חזקה, והקשר שבין הביקורים בצריף, שאיש אינו מבקר בו מלבדה, לבין המחלה הסמויה – מודגש ביותר:
"היתה עירבוביה בבטנה של יעל. כאילו נתהפכו שם סדרי איבריה. בצעדים איטיים פנתה, ורגליה
נשאוה אל פוגל. בצריפו עמדה דממה. רק רחש ענפי הפיקוס נשמע. בזוויות הצריף ראתה עכביש טווה מלכודת. פוגל ישב על הארץ, גבו נשען אל המיטה, רגליו פשוטות וידיו מפוררות את שיירי הטבק מזנבות הסיגריות. בשקידה רבה היה מגלגל בין אצבעותיו סיגריות חדשות בנייר-עיתון ישן ומצפינן בקופסה. עצמה יעל את עיניה, והושיטה ידה הכחושה, הרועדת, כעני בפתח. הניח פוגל סיגריה באמצע כפה, ושפתיו הקפוצות מעמיקות את חיוכן. היא פקחה את עיניה, וביקשה לנערה מידה כדבר מוקצה מחמת מיאוס, אך אצבעותיה סגרו מעצמן על המתנה".   ("אשָמים", עמ' 120).
            יעל הקטנה, היא היחידה המבקרת בצריפו של פוגל, פליט-השואה. היא נמשכת אליו בקשר של עניין-וכאב, סקרנות-ודחייה: יחסה הכפול בא לידי ביטוי, בין השאר, על-ידי ההעברה וההשלכה אל הסיגריה שפוגל נותן בכפה: היא מנסה לנערה "כדבר מוקצה מחמת מיאוס", אך אצבעותיה סוגרות מאליהן על המתנה... יתר על כן, "העכביש הטווה מלכודת" בפינת הצריף – הוא בבחינת רמז אפי מוקדם. בגבור כאביה נלקחת יעל לבית-החולים, ואף שם נמשך הקשר המיוחד והמשונה:
"האחות מכסה את פני בשולי כותנתי, ואני ערומה. הכבד, הכבד, חיקתה את קולו של הרופא,
מדוע לא חידשת את הצבע סביב הכבד! והאחות נחפזת להעביר מיכחול על בטני. שערות לחות זוחלות על בשרי כמו תולעים אחר הגשם. רוצה לראות? קרב הנה. למיכל אין סימן כזה. ולא בטן נפוחה. כמו בהריון. שים ידך כאן. תחוש נקירות. שים, טיפשון, אל תתבייש. זהו הכבד מנקר ותופח... פוגל לא התבייש. את ידו הניח כאן, בטבור, והיה מחייך ומחייך".   ("אשָמים", עמ' 123).
            הדברים נמסרים בגוף ראשון, כמעין מונולוג של הגיבורה, הפונה אל אחד מנערי הקיבוץ, שבאו לבקרה. המשיכה – והדחייה בולטים בקטע שלפנינו. הילדה-הנערה מעוניינת להרשים את מבקרה, והעירום של בטנה יש בו ייחוד של מחלה, וניסיון של פיתוי. הצעיר הבא לבקרה, נדחה מן המראה וממשמעותו, אולם, אין הדבר כך עם הדמות המכונה בשם פוגל. הלז "לא התבייש". את ידו הניח מעל לטבור, "והיה מחייך ומחייך"... המחלה מושכת את פוגל, והקשר "שואה-מחלה" נרמז באורח ברור ביותר.
 
   חנה יעוז - ד"ר  ופרופ' מאוני. בר-אילן. חוקרת ספרות השואה, עורכת פרויקט מולטימדיה בנושא "משוררים וסופרים ניצולי שואה ובני ניצולים", מטעם מרכז סאל-ואן גלדר – אוני. בר-אילן. עורכת משנה של "פסיפס", כתב עת לשירה