"חריפות ללא עידון"
דבר, 29.8.1975

שמאי גולן, בריחות למרחקים קצרים. ספריית מקור, הוצאת אגודת הסופרים העברים בישראל, ליד "מסדה", 1975, 135 עמ'.
 
 

שמו של קובץ הסיפורים החדש של שמאי גולן מעיד על תוכנו: רוב הסיפורים עוסקים בנסיונות הבריחה של הדמויות ממציאות חייהן ומעולמן, נסיונות המסתיימים בכשלון. המוטו של הספר, "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב" וגו', מבטא אף הוא תימה זאת, והוא מופיע בוואריאציות שונות בגוף הסיפורים ("ולא היה עוד מנוס", "לא היה עוד מקום לנוס").

 
        
            אלה סיפורים ריאליסטיים, המנסים למצות הוויות-חיים שונות, והמכנה-המשותף של הסיטואציות הוא נקודת-משבר שבה מנסה הגיבור לשווא להיחלץ מהמצוקה ולשנות את מהלך-חייו: חבר הקיבוץ המזדקן והבודד הרוצה לפרוש מהקיבוץ ולעקור לעיר שבה מתגוררת בתו, למכור את אוסף הבולים שלו ולבנות מחדש את חייו בסכום שיקבל תמורתו ("עלים בשלכת"). המורה הוותיק, אשר בנו ובתו בזים לו ומלאכתו מאוסה עליו, העוזב לפתע את בית-הספר ואת הבית ומשלה את עצמו שיתחיל סוף-סוף בכתיבת הספר שיזכהו בכבוד ובהערכה ("בשעת עייפות נוראה"). גיבורי הסיפורים האלה שבים למקום שברחו ממנו מפני ש"בחוץ" מאיימת עליהם אומללות רבה יותר. בסיפורים אחרים הבריחה סמלית יותר. המדען העולה-החדש שאינו זוכה להוקרה מבצע פעולה חסרת תוחלת: משתטח על גל אבנים המסמל מזבח ("קרבנות המזבח"); וחולה-רוח סובל ממחלת רדיפה, וכל חייו שרשרת אין-סופית של בריחות, מתקופת השואה עד ישראל הנצורה. מוטיב הבריחה מגיע כאן לקיצוניות כמעט סמלית.
            בסיפורים אחרים מוצגת סיטואציה של הכרעה: פצוע-מלחמה השב קטוע רגליים מבית-החולים ומתמודד מחדש על מעמדו בביתו ובמשפחתו ("השיבה"); סוחר זקן השואף להוכיח כי כוחו במותניו ומסתבך בעימות עם אינדיאני פרימיטיבי ("הפטרון מארץ הקודש").
            מוטיב אחר המופיע ברבים מהסיפורים הוא העימות בין אב לבניו. הגיבור הוא תמיד אב הנאבק עם בנו על היחסים עם האשה-האם. מצב זה מתמצה בעיקר בסיפור "בשעת עייפות נוראה": "עתה נשמעו קולות צחוק. אבנר קולו עבה, עצור, ביישני. צחוק של מאהב המבקש להשביע רצון אהובתו (...) הקירות היו עירומים מאוד וחלקים, ולא היה עוד מקום לנוס, והדרך למטה חסומה. הוא רק השעין את ראשו אל הכותל, וגופו נותר רפוי. משראוהו פסק צחוקם. חנה משכה ידה מזרועו של אבנר. אבנר הביט באמו עד שהבחין באביו."
            בסיפור "השיבה" תופס הבן רוני את מקום האב במיטת אמו, ובצאתה מהבית "משלב רוני זרועו בזרוע אמו כדרכו של אביו." במרומז יותר מופיע המוטיב בסיפורים אחרים. ב"קרנות המזבח" מסתגל הבן הצעיר בנקל לארץ החדשה, מחליף את שמו מאברשה לאברי, מטיח דברים באביו על אי-הצלחתו בעבודתו. האב, המתמודד על מקומו בארץ החדשה, נאבק גם על מקומו בעיני בנו. "פעמים פותח הוא את סל הנצרים, בו שמורים האותות, ופורשם בפני בנו, בימים שפרופסור קדרון עורך את ביקוריו הקבועים במעבדה, פורש סוקולניק את אותות-ההצטיינות לנגד עיני בנו." גם כאן פורשת האם את חסותה על הבן ומתייצבת נגד האב.
            ב"הפטרון מארץ-הקודש" אוהב הבן את כספו של אביו ובז לעיסוקיו. האב יוצא למסעו ההרפתקני למקומות נידחים כדי להוכיח "להם" – לאשתו ולבנו – כי "אין אדם נמדד לפי שנותיו". מותו בא מפני שהוא מנסה להידמות לבנו ולנהוג באינדיאני הנטפל אליו בדרך שבנו היה נוהג: לשלוף אקדח.
            ברוב המקרים נמסרים הסיפורים דרך עיני הגיבור, אולם המספר אינו מנצל את נקודת-התצפית הזאת לחדירה פסיכולוגית של ממש ומסתפק בשרשרת ההתרחשויות החיצונית, תיאורים, שיחות. כך הוא משיג איפוק מסוים של המצבים הקיצוניים, אולם בחירת הפרטים נוטה לטיפוסי ולמייצג והלשון שטוחה. ב"ברושים בשלכת" למשל יש פרטים טיפוסיים ואופיניים בתיאור חבר הקיבוץ, בהרב, והסובבים אותו. בהרב, אב-טיפוס של "ותיק" מתגעגע לעבר, לימים המפוארים של הקמת הישוב ונואם על כך באריכות; חתנו גרשון הוא בן-עיר טיפוסי "המספיג את פניו במי גילוח ריחניים, בורר לו עניבה ועונדה לפני המראה", ובתו שרונה, כדרך הבנות לובשת את דמות אמה. "גופה של פנינה עטתה שרונה. כתפיה וירכיה נתמלאו, קווצת השיער שעל מצחה האפירה ובשעת רוגזה מתופפות אצבעותיה על השולחן".
            ב"השיבה" מתפתחים היחסים בין הגיבור לאשתו לפי הגיון פנימי, שביסודו המתח בשל הספק בגבריותו של הגיבור אחרי פציעתו; אולם סיומו של הסיפור הורס במחי יד את השגיו הקודמים. זה סיום מתקתק וסכמאטי. הגבר כובש את אשתו ב"גבריות חייתית" ומגלה שגם היא רגישה וחשופה כמוהו.
            שמאי גולן עוסק בסיטואציות אנושיות חריפות וכאובות וסיפוריו אינם חסרי כוח-חדירה ורגישות, אולם בהעברת הדברים לסיטואציות סיפוריות ולמירקם לשוני – עדיין אין עידון וייחוד.
 
 
  ד"ר חנה הרציג בעלת תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים . כותבת ספרי לימוד עבור האוניברסיטה הפתוחה ועוסקת במחקר  על ספרות ישראלית בת ימינו וביקורת ספרותית. כותבת במוסף 'ספרים' של 'הארץ' ושל 'ידיעות אחרונות'. הוענק לה פרס ברנשטיין לביקורת ספרות.  מרצה במסגרות אקדמיות, באוניברסיטה הפתוחה ובמסגרות המיועדות לקהל לא מקצועי.