חמש נשים דוברות אל הסופר שברא אותן
 על סיפורי הקובץ "חופה" מאת: שמאי גולן
ד"ר ארנה גולן*
 
 
 
שמאי גולן יקירנו,
                אנחנו, נירה, אודליה, קלארה, ניצה ורות, אחדות מן הנשים שבראת בספרך חופה (הוצאת הקבוץ המאוחד, תשמ"ד), ואשר את סיפור חיינו פרשת לעין-כל, התכנסנו כאן היום עם שאר המוזמנים לרגל יובלך. באנו להודות לך על שהענקת לנו חיים, אבל גם להשיח את אשר עם לבנו. הזמנו גם את שאר הנשים שבספריך, אבל הן טענו, שאנחנו בוגרות ומנוסות יותר במונולוגים. אם לומר את האמת, והרי זה מה שדרשת מאיתנו תמיד, אבל כיוון שחששנו להופיע בפניך, פנינו לרעייתך, שהיא תייצג אותנו היום. שהרי אינספור פעמים היא שמעה את ידידיך אומרים לה בחיבה, אבל גם באירוניה מוסתרת, שהיא-היא האשה שבספריך. ותמיד זו הייתה ספק מחמאה ספק עקיצה. אמרנו לה, שזו הזדמנות בעבורנו להוכיח, שיש לנו זהות עצמאית משלנו, ושהיא אינה אחראית לנו. ואתה רואה, כפינו עליה עד שהסכימה.
                יקירנו, הענקת לנו דמות כנשים, וחננת אותנו, למרות השוני שבינינו, בכוח וביופי, ובחשיבות לאין קץ בחיי הגברים שלנו. גם גילית הבנה לנסתרות שבנפשנו, והזדהות עם כאבנו, עד שהשתוממנו לעתים, מניין לך, כגבר, הבנה זו. אבל, זכור-נא, דווקא משום שהצגת אותנו ככוח מכריע וגורלי בחיי הגברים שלנו, ידעת גם לשלול מאיתנו את חמלתך, ולעשות אותנו לכוח כובל, מקפיא וממית, המנפץ את החלום הגברי.
                רק עתה, עם קריאה חוזרת בספרך, הבנו עד כמה מורכבת תלותם ההדדית של הגבר והאשה ביצירתך, ועד כמה הם מהווים, זה לזו, כוח מחיה או משחית, הרי בכל זאת הגבר הוא הכוח המניע, השואף, המנצח או נכשל. ואילו אנו, הנשים, פונות אליו ושואבות את תחושת קיומנו ממנו, כחמנייה הפונה אל השמש. בלעדיו אין אנו יכולות לעמוד. ומדוע? סלח-נא לנו על דברינו, שהרי אך יצירות-כפיך אנו, אבל נראה לנו, שלא בנו תלוי גורלנו - משום שלא הענקת לנו עולם אוטונומי שלנו ומשלנו.
                אם ננסח זאת במינוח הפופולרי היום, ושלא היה מקובל בזמננו, הרי שאנו באות מכוכב "נוגה" החיוור, חסר האור, ואילו הגבר בא מ"מאדים" העז והאוטונומי. הוא לא רק הגבר שלנו, שאנו נתונות כל הזמן במאמץ נואש לפענח אותו, להגיע אליו ולרתק אותו אלינו, אלא שיש לו תמיד עולם אוטונומי משלו, אחר, נסתר מאיתנו, גבוה יותר, רוחני יותר. הוא מתואר כאלבטרוס המבקש לעוף, או שהוא מבקש להנמיך ולהכות שורשים באדמת הקיום הרופפת. אמנם, נגזר עליו להיכשל בכך, אבל אז הוא כ"גיבור הטרגי".
 
                ואילו אנו, שמאי יקירנו, מי אנו? אנחנו שואבות את כוחנו ואת עולמנו או מן המיניות הנשית, המושכת והמפתה, או מן האבות שלנו, המקנים לנו שורשים, ידע, מסורת או מגע עם הנסתר, כלומר, מן השושלת הגברית. ואף זאת, המהות הנשית שלנו, היודעת להיאחז בקיים, הופכת עם הזמן למגבילה ומצמצמת, וגוררת את הגבר אל כישלונו.
                מדוע? שמנו לב, שבראת אותנו בצעירותנו, בראשית מגענו עם הגבר המיוסר שלנו, כמושא מושלם של כמיהה, של רכות, תמימות ותשוקה, כמקור ההיאחזות בחיים. אבל בתהליך הכאוב של התבגרותנו כנשים, עם בוא האימהות או המחויבויות, האמורות לעגן את הגבר שלנו בקיום האנושי, אנו הופכות בעיניו למייצגות את הסדר המעיק של הקיום. אז אנחנו נעשות לגורם כובל, המרחיק את הגבר האהוב עלינו מן העולם ה"אחר", הפנימי שלו, כובלות את "האלבטרוס הנוסק" ושואף החופש, ומעוררות בו תחושת אפסות, חוסר אונים, וכישלון כתולעת. לגביו, אנו הופכות אז לנטל, למקור הבריחה אל מקום אחר, למרות שנגזר עליו מעצם מהותו שלו שלעולם לא יוכל לממש את כמיהתו.
                אולי לא נתת את דעתך על כך, שאנו הופכות לנטל ולגורם הדוחף את הגבר אל ההרס העצמי, דווקא משום שאנחנו בעלות כושר להיאחז במציאות ולשאת את עולה. לכן אנחנו, בניגוד לגבר שלנו, מייצגות את נורמות-העל התובעניות, שהגבר עצמו שואף אליהן, ושאולי יכלו להצילו, אך הוא אינו מסוגל לממשן, משום שנדמה לו, שהן גוררות אותו לוויתור על החיים ולתחושת אפסות. ולאן יברח? מעצמו אל עצמו. הוא בורח אל אפשרות חדשה של קיום, הנדמית לו כמתגלמת בחופש מוחלט, בצעירות, או בנשים צעירות אחרות. אין הוא יודע שמעצם שורש נפשו, אפשרויות אלו סגורות בפניו. ולכן, כשכמיהותיו מתנפצות, הוא רואה בנו את המקור לאסונו, נגרר לתחושת כישלון ותודעת חטא, ובסופו של דבר - הוא מגיע אל ההתאבדות הנפשית או הפיזית.
                נירה, שרוצה לבשר לך שכבר בגרה מאז נשאה את המונולוג שלה, וגם בנתה לה עולם אוטונומי משלה, ניסחה זאת טוב מכולנו, שהרי תמיד הצטיינה בכושר הניסוח: בראת אותנו בצעירותנו כפתח הצלה לגבר שלנו, הצלה מן הפצע האנוש, אך מכוסה היטב שבנפשו. אבל אתה גם בראת אותנו כהצלה זמנית, תובענית, אשר - מתוך אכזבה מן הגבר הבורח, שאינו מסוגל להתגבר על הפצע שבנפשו - נעשית גם בוגדנית, מרה, קשוחה ואירונית, שהרי אין לנו עולם מלבד הגבר שלנו. וכך אנחנו הורסות אותו, והוא - נסוג אל השתיקה ואל הפצע שנפער בו.
                ומהו הפצע שבנפשו? מקורו הוא בעברו שבשואה, אבל, להבנתנו הדלה, הוא מצוי בשורש נשמתו, והשואה העצימה אותו מאוד. כשהתכנסנו כולנו והבנו שעדיין אנחנו שקועות עד צוואר בניסיון לפענח את הגברים שלנו, תהינו מהי משמעות השואה לגבי הגברים שלנו. שהרי עתה, כשאנו רחוקות כבר מן הסבך שבו סיבכת אותנו בידיך האמונות, אולי נוכל להבינה. קלארה, שהיא הבוגרת בינינו, וגם היחידה שעברה בגופה ובנשמתה את אימי השואה, נטלה עתה את זכות המונולוג ופתרה לנו, כמדומה, את החידה.
                ומה הסבירה לנו קלארה? הרוצה אתה לשמוע? שהרי מי אנו שנספר זאת לך? ובכן, השואה, כך אמרה, גרמה או העצימה את קוטב הפחד, תחושת האפסות, אימת הכישלון, והמשיכה למסתורי השולטים בגבר שלנו, והפכה אותו לקוטב האשם והמוות, קוטב ה"תנאטוס". מנגד, עז בו הקוטב האחר, של יצר החיים, התשוקה למגע עם האשה ורצון ההמשכיות, קוטב ה"ארוס". ולכן, כשההיאחזות בחיים, שאנו מציעות לו ומאפשרות לו אותה, קשה עליו, מחניקה אותו, מנוגדת לשורש נשמתו האחר, הפצוע, הוא בורח תחילה אל המקום הרופף, הבלתי מחייב, אל המקום המסמן התחלות חדשות, אל "ארוס" משוחרר מכל. אבל, כשהוא נוכח לדעת, שהבריחה שוב מביאה אותו אל "ארוס" כבול על ידי המחויבויות המעיקות, המטביעות אותו במציאות האנושית, אין הוא יכול לעמוד בה. אז נפער בו הפצע שאין לו מרפא, ומתוך תחושת הכישלון והאפסות, ומתוך תשוקת מוות, הוא גורר את עצמו בעקשנות ובעקביות, הגובלות לעתים בטירוף, אל אובדנו.
                לכן, את אודליה, אמרה אז קלארה, וליטפה את ראשה של אודליה ברחמים רבים, אל תאשימי את עצמך במותו של הגבר שלך, שהרי לא יכולת להצילו. את, שבאת מעיראק, וצמחת בעולם שידע את הגורל היהודי, את החולשה, את שלשלת המסורת וההמשכיות ואת האמונה במופלא, את היית לו הצלה שתאמה את כאב השואה שבו. אבל בהכרח הייתה זו הצלה זמנית, נערתי. שהרי, כאשר ביקשת לממש את האהבה כמחויבות, כקבלת עולו של הקיום האנושי, נוצח הארוס הסוער על ידי תשוקת המוות שלו.
                ואילו את, ניצה, שהיית לאב ולבנו כניצת פרח שנפתח ואחות רחמנייה, שיכלה לרפא את פצעיהם, גם את היית בהכרח הצלה זמנית, מדומה, ולכן גם קרבן של סבך התשוקות והכמיהות, וגם של הגורל שלנו היהודי.
                והמבוגרת שבינינו? רות טוענת, שהיא נעשתה למייצגת המובהקת של הנשיות הקשוחה והתובענית, רק משום שכמיהותיו הסותרות של בעלה הרסו את תשתית חייהם. אמנם, היא הבינה אותו טוב יותר כשקראה את סיפורך "שנת השתלמות", שבו היא מוצגת כהרסנית, אבל גם אז היא ידעה בעומק לבה, שהבחירה לא הייתה בידיה.
                וגם לא נרחיב על נירה, שבמונולוג הנהדר וקורע הלב שלה, יצרת אותה בעוצמה ובשנינות מילולית, ונטעת בדבריה סמליות עמוקה, שהיא עצמה לא הייתה מודעת לה. רק נאמר, שבסופו של דבר, בראת אותה כייצוג של נשיות לא מפותחת ביותר, שהרי תחושת ה"עצמי" שלה שאובה ממיניותה הלא-בוגרת, או משורשיו של אביה, שהוא הגבר היחיד שידע להשליט את יצר החיים העז על הכמיהה למסתורין ולמוות. אבל היא גם זו, שמתוך קינתה האירונית-מרירה על הזוגיות שהתפוררה, נבנית התפיסה, העולה מכלל יצירתך, שבעולם זה שבראת למעננו, אין סיכוי למפגש מרפא בין המהות הגברית לזו הנשית.
                קלארה סיפרה לנו, שהיא שבה לא מזמן מרוסיה, מסנט-פטרבורג, שם צפתה בדמותה, כפי שהועלתה באמנות מצמררת על הבמה, בתיאטרונו הנודע של לב דודין, והצגה זו עוררה בה חשבון נפש נוקב. דמעות עלו בעיניה, היפות עדיין, כשסיפרה כמה אהבה וריחמה את ניילבן שלה, שכשמו - הציע לה, תחילה, חיים חדשים, והיא אכן העניקה לו חיים. אבל מתוך הקונפליקט שבנפשו, בין שני הקטבים, הוא שגרר את עצמו
אל אסונו. ואילו היא, ששאפה חיים וחשה כיצד הגורל היהודי רודף אותם גם בארץ המיוסרת הזאת, ביקשה להימלט על נפשה. אבל ביצירתך, שהרטיטה את לבנו, היא הוצגה מבעד לעיניו המיוסרות של הגבר שלה, כמייצגת נשיות אנוכיית, בוגדנית, חסרת חמלה, המעיזה ליטול את גורלה בידיה, ונשפטת בחומרה לגורל של עקרות וניכור. והלא היא ביקשה להצילו מן הפצעים שבנפשו ובגופו. אמנם קלארה הופתעה והוחמאה לגלות את דמות האשה הפטלית שהענקת לה, אבל היא הרי רק ביקשה את ויתורו של בעלה הקשוח, ואת חמלתך כיוצר.
                ומי היא האשה שלא הכזיבה? הלא היא לאה של רוזנברג הזקן. היא הצטרפה אלינו ברגע האחרון מן הסיפור "הפגישה", וטענה בלהט, שכוחה היה דווקא בכך, שלא ביקשה דבר מן הגבר שלה ולא תבעה ממנו דבר, ועל כן, גם מועט כל כך מקומה בסיפור. ואילו הוא - לא ממנה, אלא ממכונות הברזל שבבית החרושת שאב את הכוח להתמודד עם פצעי חייו. לכן היה עשוי לנצח בזקנתו את הצעירים האלימים, ולהתנער מן העפר.
                ובמה נסיים את ברכתנו?
                נודע לנו שאתה מצוי עכשיו בסיומו של רומן חדש שכתבת, שפרקים ממנו כבר פרסמת. הרשה-נא לנו לברך אותך בענווה, שהרי אך מן המילים שלך נבראנו, ולאחל לך שיהיה ספרך החדש טעון, מורכב ובעל עוצמה כמו הספר שבו כרכת אותנו יחדיו. ואנא, שמאי יקירנו, צייד-נא את הנשים שבו, שוודאי יתכנסו עמנו לקראת יובלך הבא, ביתר כוח מציל, מרפא ואוטונומי, ובייחוד - הענק-נא לגברים יכולת לשאת את מגבלות הקיום האנושי וכאביו. ואולי אז, במפגש ביניהם, ואפילו יהא סבוך ומורכב, אולי הם יזכו להתגבר סוף-סוף על אימי השואה ועל סבל הגורל היהודי, והקיום האנושי, וייטעו יחד שורשים בארץ הכואבת והמיוסרת הזאת.
 
 
  * ד"ר ארנה גולן - ד"ר ארנה גולן (לבית בן-דרור), גדלה והתחנכה בקיבוץ מסדה שבעמק הירדן. היתה מרצה לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת לוינסקי לחינוך, וכן מרצה-אורחת באוניברסיטה ללימודים מתקדמים במקסיקו-סיטי. נשואה לסופר שמאי גולן ואם לשלומית, איילת, אמנון ושחר.