פרופ' חמוטל בר-יוסף
"פרשת עליית-הנוער – מזווית בלתי שגרתית",
ידיעות אחרונות, 7.6.1968
 
   
 
            פרשת העליה של נערים מפליטי השואה לארץ זכתה עד כה לדוקומנטציה וגם לעיבודים ספרותיים בעלי אופי יומני. בספר "אשָמים" (הוצאת "מסדה") נוקט שמאי גולן גישה מחייבת יותר מבחינה ספרותית: המספר נמנע מכל התערבות ישירה, או נקיטת עמדה גלויה. הוא נותן לעובדות לדבר, כביכול, בעד עצמן, ומשאיר לקורא להסיק בעצמו את מסקנותיו. דרכי הסלקציה, הארגון והעימות של העובדות הן תחום-התערבות היחיד של הסופר. בהציגו את הדמויות הוא שם את הדגש על עולמו הרוחני של כל אחד מן הגיבורים כפרט, בניגוד מכוון לגישה המתארת את ילדי עלית-הנוער כגיבורי אפוס לאומי פטריוטי.
            צריך לומר, כי למרות שיש בספר התיחסות ברורה לשאלת הפטריוטיות, זוהי התיחסות בלתי-שיגרתית, גם מבחינת המסקנות הרעיוניות הנובעות ממנה, וגם מבחינת העיצוב האמנותי, המשתדל להעדיף הצגת מציאות אנושית חיה על פני אידיאולוגיה סכימטית. ולא רק משום שחותם האותנטיות נשאר טבוע בחלקים מסויימים של הספר. בתיאור עולמם הפנימי, וביחוד בתיאור יחסיהם ההדדיים של כמה מן הגיבורים, מגיע לעיתים שמאי גולן לחדירה מעמיקה אל מצבי-נפש מורכבים ועדינים, כמו למשל בתיאור היחסים בין קלארה לשץ. לעיתים הוא מעמיד מצבים, המצטיינים ברעננות תיאורית, ובה בשעה מעמיקים את הפרובלמטיקה של הנושא המרכזי. לדוגמא: מאמצי ההתוודעות הגמלוניים של חנה לחיימק בארוחה שבה חייבים הכל לדבר רק עברית, ארוחה המסתיימת בהתפרצות ספונטאנית של שיחה בפולנית, והכוונות החינוכיות של שץ המדריך משאירות אותו חסר-אונים, כנגד יצר-ההידברות של הצעירים.
 
הציר המרכזי
            הצד הרעיוני של הספר משתמע גם מן המיבנה: הדמויות נפגשות זו בזו בדרכן המשותפת לא"י. דרך זו היא העלילה החיצונית, הנעה מראשית הספר ועד סופו, בו הם מגיעים אל חוף חיפה. אבל תוך כדי היתקלות בדמות, צולל המחבר בדרך ה"פלש-בק" אל עברה, אל עולמה הרגשי, יחסה לחיים וכו'. קטעים אלה הם ארוכים מאד, ומתוכם מתבררת לנו גם גישתם ומניעיהם של כמה מן הגיבורים למשימה שליכדה אותם: העליה לארץ. ומתברר, כי בשום אופן אי-אפשר לקבוע מכנה משותף למה שדחף אנשים אלה לפעולה, שנהוג לקרוא לה "חלוצית". לגבי רובם זהו כמעט מקרה, או תוצאת השתלשלות של נסיבות חיצוניות, ולא אידיאל. לכולם – ואפילו לשץ המדריך ולאמנון שליח הפלמ"ח (ודווקא להם) – יש עולם פרטי, סגור, אינטימי, אשר מסקנותיו הרוחניות והרגשיות אינן משתלבות כלל וכלל עם מערכת היחסים האנושיים, שלתוכה הם נקלעים בתוקף תפקידה כ"חלוצים". לרוב הוא אף עומד בניגוד לה. בדמותה של קלארה, שסיפורה הוא הציר המרכזי בספר, העמיד הסופר את העניין על חודו: קלארה היתה בשנות המלחמה במינזר, וספגה את החינוך הקאתולי-אנטישמי, וזאת בגיל ההתבגרות, בו רשמים מסוג זה נטבעים בכוח מיוחד. היא אינה מסוגלת להשתחרר מעולם המינזר, למרות הניגוד האידיאי הפנטאסטי בינו לבין האידיאולוגיה ששץ מנסה להחדיר בה על-פי מיטב המסורת של שליח ציוני. אבל למרות שעד העמוד האחרון של הספר מלוות אותה אסוציאציות מן המינזר (הילוכה של היולדת מזכיר לה את הילוכה של אם-המינזר), עוברת קלארה במשך הזמן המתואר בספר מטמורפוזה, הקושרת את גורלה ואת עולם-רגשותיה בקולקטיב ההטרוגני הזה של חלוצים. היחסים האנושיים, הנרקמים בהדרגה בינה לבין כמה גיבורים אחרים, הם חזקים יותר מהזרות הרוחנית: "הוא נחמד כשמדבר על פלסטינה", היא מחווה דעה על שץ, מיד לאחר שהיא משתתפת בהתלהבות במרד נגד שיטותיו החינוכיות.
            העמדת העולם הפנימי והעבר של הדמויות כמוטיבציה שלילית ואפילו מנוגדת לאפשרות יחסיהם ב"הווה" משותפת לכל הדמויות בספר, החל מן העגלון שהביא את קלארה למינזר, וכלה ביולדת המתעקשת לקרוא לבנה בשם זיגפריד, ולא בשם הסמלי שהדביקו לו נוסעי הספינה, "מעפיל אלמוני". למיצוי סמלי מדי מגיעה אידיאה זו בתמונת הגנתם המשותפת של שץ ושל אמנון על הדגל הישראלי, כשהאנגלים מצווים להורידו. שמאי גולן אינו מציג ניגוד זה באור אירוני. להיפך, הפאראדוכסליות הזו היא המשווה מימד של הערכה מחודשת למציאות ההיסטורית של ההעפלה, ושמאי גולן, המבקש להעריך אותה מזווית-ראיה זו, מגלה ללא-ספק גישה אינטלקטואלית ומוסרית מעניינת ומשכנעת למאבק האנושי שמאחורי פרשה זו.
            המיבנה הלקטני הזה הוא, מצד שני, אחת הסיבות לחוסר האחידות המפתיע בין איכותם האמנותית של פרקים שונים בספר. במיוחד סובלים הקטעים הנוגעים באמנון. הם נראים כזרים לספר, הן מבחינת עומק התפישה של הדמויות והן מבחינה סגנונית. אמנון עצמו מוצג כפרוטוטיפוס שיגרתי של פלמ"חניק-קיבוצניק, וכל הדמויות הקשורות בחייו הן סמלים חסרי רוח-חיים. מפני מה נסחף כאן הסופר לעגנוניזמים? האם טיבו של הסיפור משכו לכיוון זה, או שזוהי זווית-הראיה של אמנון? ושמא נקט בסגנון זה על דרך הפרודיה, כדי להמחיש את עוינותו לדמות ולדרך החשיבה כאחד? בין כה וכה התוצאות הן שעטנז קלוש.
 
פרוזה בשלה
            להצלחה אמנותית משכנעת ביותר הגיע שמאי גולן בהעמדתן של רוב הדמויות הצדדיות, כגון העגלון, הפולקובניק היהודי יוזף בויוביץ, היולדת באניה מרגריטה, חנה, מינה ויהודה. הסיפור על יחסי-המין בין מינה לסוקלסקי, הגוי שהחביא אותה, הוא דוגמה לגרעין של פרוזה בשלה, אשר הפיוטיות היתרה גוררת אותו מעבר לאמת: "והוא בא מדי יום ראשון. מתבונן הוא בפניה החוורים ובוחן שמלתה אם טרם דהתה קטיפתה. כל ימות השבוע שומרת מינה על שמלתה ושוכבת בבגדים שנותן לה סוקלסקי. בגדי אשתו שנפטרה הם, ומדיפים ריח מותה כריח קרעי לבושה של רוחקה" (רוחקה היא אחותה המתה של מינה).
            דמותו של שץ היא החלק הטוב ביותר בספר, וזאת משום שהמצבים הרגשיים, בהם הוא נתון, אינם כפופים לזווית-ראיה אחידה של הסופר. יחסו של הסופר לשץ הוא אנטימי, למרות שהמגמה הרעיונית של הספר מוקיעה את חדלון ערכיו. עליבותו של שץ מוצגת מצד יחסם המתנכר של בני הקבוצה להרצאותיו ולדרישותיו החינוכיות, מצד כשלון התקרבותו האבהית-האירוטית לקלארה ומצד תודעתו העצמית, אשר אינה מסוגלת להתמודד עם הסתירה בין התפקיד לבין סיוטי העבר. אבל לקראת הסיום מ ת ב ה ר ת החיוניות המיוחדת שלו, המגיעה לשיאה כאשר הוא נדחף להקרבה עצמית פתאומית. למרות שכאן אין הסופר נזקק לבנין שלם של קטעי זכרונות, לערבוב הזמנים ולפאתוס שבפיוט, הוא מצליח ליצור דמות אנושית ריאלית ומלאה.
 
טכניקה וזהירות
            צריך לומר בדרך-כלל, כי בקטעי ה"פלש-בק" מרשה לעצמו הסופר חרות יתרה. הוא משתמש בטכניקה מודרניסטית של מעברים תכופים ממסירה אובייקטיבית אל שחזור הרהורי הגיבור (דיבור סמוי) וממנו אל סגנון פיוטי למחצה, עשיר בציורי לשון ובתחבולות תחביריות וריתמיות, סגנון החורג מעבר ליכולת הביטוי הממשית של הגיבור. זוהי טכניקה, המאפשרת לסופר להתערב בעקיפין, כדי למסור את דעתו, רגשותיו ובעיותיה של הדמות. דומני, כי שילובה של טכניקה כזו בתוך סיפור ריאליסטי דורש זהירות, לא פחות מהזהירות שנוהגים כיום בהתערבות ישירה של הסופר, וההגזמה הכמותית היא הסכנה הנראית ביותר לעין בספר שלפנינו.
 
 
 

 
  חמוטל (בורשטיין) בר-יוסף (נולדה ב-1940 בקיבוץ תל יוסף), משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות ישראלית, פרופסור אמריטה לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומרצה באוניברסיטאות שונות בארץ ובעולם.