ד"ר חיים נגיד
"מנהל בנק שהתאבד", במדורו "ציפורי לילה"
"מעריב" 2.3.1984
 
   
            לפעמים הספרות מקדימה אפילו את המציאות. לשבוע הזה תיכננתי לכתוב על ספרו החדש של שמאי גולן, "חופה" (הוצ. הקיבוץ המאוחד), ואף ריאיינתי את המחבר, שנמצא עכשיו במכסיקו (הוא נספח התרבות החדש של ישראל במקום). עכשיו עלה על דעתי, שהסיפור שנתן את שמו לקובץ, והוא בעיני המרגש ביותר, מספר על מנהל בנק שהתאבד.
            איני רוצה לגרור את שמאי גולן ואת סיפורו לתוך האווירה האקוטית של השבוע, אבל לקח אחד בכל זאת נלמד: במציאות הישראלית, המפתיעה יותר מכל דמיון ספרותי, אפילו הספרות יכולה להיות מפתיעה, שהרי היא חלק מן המציאות הישראלית.
            "חופה", בלי שום קשר לאקטואליה, הוא סיפור ששווה קריאה. בעיני הוא אחד הסיפורים הכובשים שקראתי באחרונה: גיבור ספרותי, המעורר בך טינה וזרות, נעשה בהדרגה קרוב ואנושי, חלק ממך. הריחוק העויין שהרגשת אליו תחילה, מתגלגל לחמלה ולתחושת קירבה לקראת הסוף. כל זה – בלי שישמיע את קולו. שכן הסיפור בנוי משני מונולוגים, שבהם שתי הנשים שבחייו אינן מפסיקות לדבר. במונולוג הראשון מטיחה בו אשתו את השפלתה ותסכוליה בחגיגת העשרים לנישואיהם. במונולוג השני – מקוננת פילגשו על קברו – על אובדן חייה.
            איך הוא מצליח, גולן, לחולל בך את התפנית הרגשית הזאת כלפי גיבורו? אני מכיר כמה חוקרי ספרות שהיו ששים לנתח את התהליך הזה לפרטיו, והם עוד ודאי יעשו זאת. ובכל זאת, התוצאה היא בעיני, אם לא פלא, הרי מכל מקום מקור להתרגשות אמיתית. מה גם שאת כל זה עושה גולן בחומרים הכי-גסים והכי בסיסיים של הספרות והחיים – רגשות ראשוניים, מגושמים, עברית מאוד לא מזוככת; מרכיבים מלודרמטיים שמהם יוצרים לא פעם את סרטי היבוא מן המזרח הקרוב.
            הסיפור: מעשה במנהל בנק בטבריה, הנשוי לאחת מצאצאיהם של אנשי המושבות ומקיים מן-הצד רומן רב שנים עם מורה צעירה משיכון ג'. הוא עצמו ניצול שואה. משולש-אהבים שאין ממנו מוצא אלא בבריחה או בהתאבדות. אבל מעבר לקליפות הגסות (אגב, כל הכבוד לגולן שאינו חושש מלגעת בחומרי הגלם האלה, שמהם סולדים סופרים ישראלים איסטניסים), נחשפות הדקויות של נפשות, שמפרידים ביניהם פערים של מסורת ותרבות (למשל, המשולש שואה-ארץ ישראל-עדות המזרח תואם את משולש האוהבים-שונאים). מעבר לו – מצוי עוד חיץ: הפער הקיומי הסוגר ללא הסבר כל אחד מאתנו כמונדה אטומה-לנצח.
            לא פחות משהוא סיפור אהבה, זהו סיפור שנאה, מחקר על הסיבות הקיומיות לאי-היכולת ליצור קשר של אמת. האם מקורות הבדידות והשנאה הם בעבר שלנו, בתרבותנו או בסיבות קיומיות?
            אני מעלה שאלה זו בלי שום רמז לפרשיות-שנאה אקטואליות.
            גולן עצמו ודאי שאינו משיב על כך חד-משמעית. הוא מספר סיפור ועוטף אותו בחומרי אריזה העשויים להבריח כמה קוראים איסטניסים. שיברחו.
            לדבריו, הוא כתב שמונה טיוטות של "חופה". "זה היה מין פרץ כזה. בשעות הבוקר המוקדמות הייתי קם ב-5 וכותב עד היציאה לעבודה."
            כל אותו זמן שימש כיו"ר אגודת הסופרים.
-          כתבת בבת אחת?
-          כתיבת פרוזה היא עבודה גדולה. כתבתי שמונה נוסחים: מעתיקים במכונה, משכתבים, ושוב
מעתיקים. סיפור ארוך, שנמשך כשנה וחצי.
-          ומה משכורתך מכל זה?
-          אפסית. רוצה המחשה? ספר שעולה 500 שקל בחנויות, מגיע לי ממנו 12 אחוז תמלוגים. כלומר – 60
שקל. מזה מנכים מס במקור 45 אחוז, והתשלום ניתן לי, במקרה הטוב, אחרי חצי שנה, לפי שער המטבע של היום, לא של יום המכירה (אגב, המחיר לפני שבוע היה 650 שקל).
-          ובכל זאת, מ-370 חברי האגודה שהיית היו"ר שלה לא שמעתי על שום סופר שאיים בשביתה.
-          לא. כי סופר שכותב את יצירתו, מעוניין לפרסם אותה.
במירוץ לחיים בין הספרות למציאות בהקשר הישראלי – המציאות בכל זאת חזקה יותר, כנראה.
 
  חיים נגיד (נולד בשנת 1940), סופר, משורר, מחזאי ומבקר ספרות ומבקר תיאטרון ישראלי.