חוות דעת על "ואם אתה מוכרח לצעוק (לאהוב)" להוצאת הספרים "כנרת זמורה-ביתן" 
מאת לקטורית
 
   
לאורה וגדנקר, זוג ירושלמי קשיש מפנה את הדירה בירושלים. זו דירתם האהובה בה הם חיו וגידלו את בנם היחיד אלחנן, לאחר שניצלו ממחנות ההשמדה והעפילו לישראל. עכשיו הגיע היום בו צריך ללכת לבית אבות נחמד בתל-אביב, להיות קרובים לבן, לכלה ולנכדות.
            אבל גדנקר מסתיר את מצבה של אשתו לאורה שצלילותה הולכת ומתעמעמת, ובכלל, לא קל עם הזיכרונות  מ ש ם  שרודפים אותו. גם הבן, אלחנן, עובר משבר קשה בנישואיו, המתפוררים לאחר מותו של אביה הדומיננטי של דניאלה אשתו ( אלחנן היה גם השותף הבכיר במשרד עורכי הדין, שבו עבד אביה שהיה גם גם אהובה לשעבר של לאורה, בפולין לפני המלחמה.)
חייהם של ארבעה אנשים אלו, בעבר ובהווה הם הציר עליו נע הרומן המאופק הזה, אך השואה – למרות שעלילת הספר מתרחשת ברובה בארץ-ישראל החילונית של היום – היא הציר המרכזי של העלילה, על תסביך האשמה של הניצולים, הצלקות שעברו האנשים מ ש ם ( כפי שהשואה מכונה בספר). וההתמודדות עם העבר שלא מרפה גם אם השתלבו הניצולים בחיים תקינים, לכאורה, כאזרחים מועילים בארץ-ישראל. העבר לא מרפה והנפש לא מוצאת תיקון. לא נפשה של לאורה שבזיקנתה , בדמנציה שלקתה בה חוזרים אליה ( כאילו אי-פעם נטשו אותה) חוויות המחבוא במרתף הטחוב; לא  נפשו של גדנקר בעלה שחי יומיום את אושויץ-בירקנאו ואת מיצעד המוות ואת עיניו של אויבו הנצחי, היצור המיתולוגי בדמיונו האוברשטורמפיהרר קלאוס. לא נפשו של אלחנן בנם (שלמעשה אינו בנם כלל, אלא בנה של אחותה של לאורה שנספתה) , שכתינוק רך  נאסף על ידי אם המנזר; ולא נפש אשתו, אמנם ילידת הארץ, אבל חיה עם גבר שנפשו מצולקת ללא תקנה, גבר שלא יודע מי הוא בעצם. שחי בשקר. העבר מלווה כצל את הגיבורים, ובעצם לפעמים משתלט לחלוטין על מציאות-ההווה והופך אותה לצל של העבר.
            ספר קשה ומורכב. ספר שיוצר עולם. עם דמויות שעשויות במיומנות ובמהימנות רבה ובאופן מרובד ויורד לפרטים ( בעיקר דמויות הגברים גדנקר ואלחנן, הנשים מפוספסות קצת) נעים כל-כך לקרוא כתב-יד של כותב כזה, שמעשה הסיפר הוא שעומד מול עיניו. לפרקים כתיבתו הזכירה לי את שבתאי ואולי את יהושע. נעים להיתקל בכתב-יד בו יש כובד ומשמעות, יש עומק וכאב בטקסט. יש זרם עדין של אסוציאציות וסמלים מתחת לטקסט. עם עברית קולחת ופשוטה כאחת. לשונו של גולן עשירה וציורית, שוטפת ורהוטה אך לא גבוהה ומרחיקה. גולן כותב היטב תיאורי אווירה חושניים. בין אם זו חנות מכולת מאובקת בתל-אביב על כיכרות החלווה שלה וחבית הדגים המלוחים, ואם זו דרך הררית ובקושי סלולה, במקסיקו. ניכר שהספר נכתב מתוך צורך דוחק לספר וזה מאוד משפיע גם על חוויית הקריאה. הספר מאוד אינטנסיבי.
מה שמאוד הדהד לי מכתב היד, היא תפיסת העולם הארעית של הגיבורים, שעולמם עורער ללא תקנה ותיקון. כל רגע ורגע בסיפור הוא סך כל החוויות והניסיון שצברו הדמויות בחייהן בעבר, וכל משקלו של העבר מעיק עליהן בכל רגע ורגע. מה שנראה לי חשוב ומקורי בספר הזה, זו העובדה שהוא מגולל את סיפורו הישיר של הניצול הקשיש מנקודת מבטו המעודכנת – של ניצול בא בימים, המודע לתפקידו כאנדרטה מהלכת ושכל כובד המשקל והאחריות של התפקיד הזה מונח על כתפיו השחוחות, העומדות להיגרע מן העולם מאוד בקרוב. מרתק לקרוא על המתחולל בנפשו של איש כזה, בעיקר על חלק שבעיני הוא הרבה פחות מדובר בשיח הישראלי והוא החלק של תסביך האשמה על כך ששרד.
הספר   בא חשבון עם החברה הישראלית הכול-כך אטומה לפרקים, כעכשיו כן אז. אמנם החברה, כביכול, מלאה סימפטיה ואמפתיה, אבל האם זה כך באמת? האם באמת יש לנו סבלנות לקורבנות המהלכים בינינו? או שמא המצב הוא כמו בספר: אם הם מוכרחים לצעוק "אוי ויי" במלוא גרונם, אז בבקשה לא בין שתיים לארבע ורצוי מאחורי דלתות מוגפות.
סיפור התפוררות מערכת היחסים בין אלחנן לדניאלה, עשוי בעיני פחות טוב והוא החלק החלש של כתב-היד הזה, עם פחות הנמקות והוא אולי אפילו מעט שרירותי. גם דניאלה בעיני  היא דמות מעט מפוספסת. עם הסתיגות זו יש לומר שגם בסיפורם יש רגעים יפים וניכרת ההבנה לנפש האנושית וחולשותיה וגדולתה.
תיאור סוף השבוע בביתו של הגביר המקסיקני-יהודי רוזמן הוא ממש סיפור קצר העומד בפני עצמו. הספר לעולם לא נוסק לטונים היסטריים אפילו בתיאורים המאוד מוחשיים מאושוויץ, אפילו בעת תיאורים מבעיתים של רצח ילדים הוא נותר מאופק ובשליטה, ובכך יוצר אפקט מהדהד של אגרוף בבטן.       השאלה, כמובן,   האם ספרות שואה תקסום לקוראים כיום. כלומר, אם להתנסח בציניות, האם השואה עדיין "אופנתית"?