אתוס מדמם של החלום ושברו  -  
הרצל חקק
11.5.2011

 
 
   
קלסתרו של הדור שחווה איימי שואה, התגייס למאבק על הקמת מדינה ולניסיון לבנות זהות ישראלית חדשה וניצב מול שבר הריקנות וההתכחשות לעברו, ניבט בדמויות הגיבורים בסיפוריו של שמאי גולן. מחווה ליצירתו של סופר הקורא לחיבור בין זהות לזיכרון
שמאי גולן
בימים אלה של עצמאות נושקת בזכר השואה, מאירה יצירתו שלשמאי באור יקרות את הספרות העברית ואת התקומה הציונית. שמאי גולן הוא חתן הפרסים הספרותיים פרס אקו"ם, פרס עגנון, פרס רמת גן לספרות, פרס ראש הממשלה ופרסים אחרים ולאחרונה זכה בתואר יקיר אגודת הסופרים העבריים, שבמשך שנים רבות שימש לה יושב ראש.
ביצירתו המורכבת ידע שמאי גולן לתת לשואה ולתקומה להאיר כעמוד האש וכעמוד הענן לפני המחנה. סיפוריו משוררים חבלי גאולה הן ברגעים של התרוממות רוח, הן ברגעים של כאב. התקומה אינה יכולה לברוח ממסלול הזיכרון שקדם לכול, ממסלול הגלות, מגדרות התיל של השואה ומן הפרעות בגולה. התוואי ביצירותיו נוגע בשורשי הקיום. ספריו וסיפוריו משרטטים את מסלול היחיד המתלבט ומתייסר בין גלות לגאולה, בין תופת שואה לחבלי התקומה – ומעבר ליחיד אנו חשים את נפש הדור, את ההליכה הרוטטת על קו הקץ.
בספרו האחרון, "ואם אתה מוכרח לאהוב" (כנרת זמורה-ביתן, 2008), ניס השמאי גולן לתמצת את כל תפיסת עולמו, את תמצית חייו. זו דרמה אנושית שיש בה לא רק תיאור של חוויות קיומיות אנושיות אלא גם עלילה מורכבת, רובד על רובד: הרובד הגלוי נושק לרובד הסמלי, לאותם קולות נסתרים של העבר. האמירות הנוקבות רוחשות בין השיטין. גולן נותן לעלילה ולגיבורים לדבר, אבל הכתובת ברורה. פנקס הזהות רשם ורושם הכול, והפצע פתוח. התחושה היא שיש בין המילים הצרובות חשבון עם החברה הישראלית של היום.
בספרו יודע גולן לחזור לשאלות היסוד של זהותנו ושל קיומנו מעבר לעלילה ולדמויות. כתיבתו הציורית באה להמחיש את השבר של הדור, את הקושי לחבר בין מה שהיה לבין מה שקורה היום:
"כעצים כרותי ענפים אנו נראים ללא ילדינו, בלי נכדינו. גם אנו שנינו מדי שנה מתכווצים יותר. וכבר הבגדים רחבים מאוד, כפות הידיים רועדות, רגלינו נגררות על הרצפה. בדממה אנו נאספים אל האולם, לבושים במעילינו הארוכים כמתגוננים מפני החמסינים, שולפים לאט את ארנקינו השחוקים…". ובסוף הקטע הזה יורה שמאי גולות השורה המבטאת את הפער בין הדורות, הפער בין יכולת הזכירה של דור העבר לבין דרך החיים של דור ההווה: "ליד שולחן השבת, נַרְאה אותו לילדים, לנכדים, וכביכול נאמר, אנחנו זוכרים, ואתם?".
מעבר לאור ולאהבה ולתקווה הקורנים מיצירתו, שמאי גולן מיטיב לתאר באמצעות העלילה הסבוכה את החושך הנורא. הוא מצייר בעדינות וברוך את הערפל, את השבר ואת הצללים עד כאב ומתלווה לגיבוריו במסלול המאבק שלהם לבנות מציאות חדשה. הדמות המתוארת היא שעון אנושי שחש את דופק הזמן, את הולם פעמיה של התקופה, והיא דמות בשר ודם, אנושיות רוטטת שחיה באופק היחיד ונאבקת על נפשה ועל קיומה.
מי שקושר בין ספרו החדש של שמאי גולן לספריו הקודמים, יכול למצוא נתיבים למחוזות העבר שלו ולשזור לעצמו מארג עשיר של ציונות ויהדות, של רצון לנורמליות המתנגש בזיכרונות העבר. הסבך הנפשי וההתנגשויות בין הגיבורים חושפים את הפצעים הנסתרים. התחושה כבדה – נורא לשאת את העבר על צלליו ואורותיו.
הכתיבה על הקורות שהיו ונותרו לעדות היא לשמאי גולן סוג של שליחות. דומה שהוא נשבע לעצמו לקיים את הצו לחרוש את רגבי הארץ ולפרוש את העדויות, לטעת הכול בחיינו. וכל זאת, כדי שהסיפור הציוני שלנו יהיה שלם, שלא יחסר את הכאב ואת השכול של הדור הקודם. גולן כתב מדם לבו עדות של דור שחש שהוא יתום – וכך הוא כותב בדמעות ובנשימה עצורה: "עתה פתאום – בגילי, אני יתום, אולי אפילו מחויב לומר קדיש יתום. אולי מירה ומארקה מבקשים שגם אני אעבור בין הערים והכפרים והקיבוצים, ואספר לכולם, איך הם חיו וכמה אהבו ואיך מתו".
בימים שבהם רומנים וסיפורים נכתבים תוך ניתוק מציר הזמן ומציר המקום, יש בשיבה לכתיבתו של שמאי גולן מעין ניסיון להבין איפה היינו ולאן אנו הולכים. סיפוריו כמו משרטטים במכחול עדין דיוקנאות של יחידים, אבל החיבור שלהם להיסטוריה היהודית-ציונית מספר את הכול.
את עיקר פרסומו קנה שמאי גולן עם הספר "מותו של אורי פלד" (עם עובד, 1971), ספר שאצר בחובו רבים מן המוטיבים המרכזיים של יצירת גולן.אורי פלד הוא סמל של עצמאות ושל ריבונות, קצין בצבא, לוחם ישראלי, שכמו מנסה לבנות מודל של ישראלי חדש שיודע ללחום על חייו, אבל עמוק בפנים לא נעלם היהודי הקודם. מעבר לזהות הישראלית הוא חש לעתים נטע זר, תלוש. מעבר למחלצות של הגיבור, נחשפים לאיטם רבדים נסתרים של עבר ושל פצעי גלות.
גולן משרטט פכים מחייו של אורי פלד במגוון מצבים החושפים את הפצע שאין לו תקנה, את הניסיון לסלול דרך של הוויה נורמלית על פיגומיה של נפש פגועה רדופת ביעותים. קשה להימלט מצללי התופת שהייתה. יש משהו בדמותו של אורי פלד שהופך אותו לסמל קולקטיבי, דיוקן של דור הקלוע בתווך, בין שואה לתקומה. גולן בונה ביד אמן את ההימשכות של אורי פלד לחייט החרדי ר' יואל, המייצג לגביו את הרגעים היפים של יהדות ערכית, נרות של קידוש, תפילות של בית כנסת, מסורת של בית אבא. המורכבות הזו של ציונות ויהדות, של רצון לנורמליות וזיכרונות העבר – כל אלה תולדה של חיים במדינה שאך זה קמה על בסיס עברה מתוך שאיפה לשנות הכול. אליטה של מתקני עולם המבקשים להקים הווה חדש, לעתים מתוך התכחשות לעבר.
גם בשני ספריו הקודמים ניכר ששמאי גולן אינו חסיד הריאליזם הטהור. שרטוטיו עזים, ושרטוט העלילה נבנה בעוצמה ממצבים וממעמדיים הנראים כל כך מציאותיים וממשיים, אבל לכול נוסף ממד נוסף – גוון מעולם החלום, גוון סוריאליסטי. שני הספרים הראשונים – "באשמורת ראשונה" ו"אשמים" – היו 'להקות החימום' לקראת הדבר האמיתי, לקראת המופע המצמרר של פלד. שלושת הספרים מהווים טרילוגיה אחת, רצף תמונות של סיפור בהמשכים. אנו עדים לתיאור שלבים שונים בדרך חתחתים של התמודדות – מאבקם של גיבורים אשר עברו את השואה באירופה. אותן תמונות יסוד של עולם שלם והרמוני שמתנפץ הן הבסיס להבנת עולמו של אורי פלד. בית אבא נהרס ביד מרושעת, באכזריות נוראה על ידי הגרמנים, תמונות שקשה לשכוח. שמאי גולן הכין אותנו לנורא מכול – "מותו של אורי פלד" – הסוף ידוע. מות הגיבור הוא הנקודה הוודאית ביותר, המשמעות היא התחנה הסופית, כל השאר רק אפיזודות חולפות וצירופי מקרים.
הדרך להבנת זהותנו היא דרך של התפכחות. הבנת הזהות מחייבת הפנמה של כל מרכיבי הביוגרפיה הלאומית. אורי פלד לעולם לא יוכל לשאת תחפושת חיצונית ולחיות בשלום עם סביבתו. נגזר עליו לחיות עם אותה זהות מיוסרת, עם אותו עבר קשה בדמותו הקודמת, דמותו של יוסל'ה קופרמן. פרשת חייו של פלד היא ראי לחברה הישראלית. הניסיון הבלתי אפשרי, שאין לברוח ממנו, להרכיב פאזל של זהות חדשה משברי זיכרונות וחלומות מרוסקים.
קובצי הסיפורים שפרסם שמאי גולן ("בריחות למרחקים קצרים", 1975; "חופה", 1983) שבים ועוסקים בניסיון לבנות זהות ישראלית מתוך השבר. בכולם מתאר גולן גיבורים החיים וחשים את ההוויה הישראלית בכללה. שילוב של סבל ותחושת עוצמה ישראלית, שברון וחוסר אונים מול שאיפה להרואיות. שמאי גולן מתאר בדם לבו שברי חיים, גיבורים המנסים לבנות זהות חדשה בתוך מציאות כבדה מנשוא. הוא משרטט במכחולו דמויות שותתות מן האפוס הציוני.
כמו בשאר ספריו, גם בסיפורים אלה ההתמודדות היא מאבק אך בו בזמן גם סוג של בריחה. בתוך ישראליות חדשה ומאמינה בנורמליות שלה, הזר חש קרבן, חש עקוד. ניסיונות הבריחה של גיבוריו הופכים אותם לאנושיים, אך בה בעת הם סובבים במציאות כנמשלים של היסטוריה קשה, שעליה חותם של גורל, של ייעוד. גיבוריו הם קלסתר של דור, דמויות המייצגות חוויות שהן חלק מרקמת חיינו, מצבי יסוד המחברים בין שואה לתקומה. זהות ישראלית ריבונית מבקשת להיבנות וצל רודף אותה. התפכחות מול עולם חרב, ראיית השוקת השבורה – ריקנות של דור שברח ממקורותיו, מערכיו, מביתו האמיתי שהיה בית רוחני, בית סבא. הדמויות של גולן מחפשות להן שביל בין הבריחות. הדרך היחידה לשקם את ההריסות היא לקומם חיים מתוך כבוד לערכי העולם הקודם, מתוך שיבה מהוססת לעולם האבוד.
גולן בונה את האתוס המדמם של החלום הציוני ושברו, סיפור רוטט הנע בין שואה לתקומה. המסר המהבהב בין גחלי העבר וההווה כמו משורר את השליחות שלו: יש להנחיל לדור הצעיר את המורכבות, לטעת בהם את השילוב בין עבר להווה, את ההכרח לבנות כאן זהות חדשה, שלא שוכחת, חיה על שברי עולם מרוסק.
שמאי גולן טווה את סיפוריו על חבלים דקים, על קו שביר, על קו הקץ. סיפוריו הם סיפורו של עם. הכוחות הסוחפים של השבר והבניין מחדש מבקשים להתחבר, והם חזקים מכול. חזון אבות והאידיאלים של "לבנות ולהיבנות בה" ימשיכו להפעים לבבות. החזון לבנות משהו חדש בתכלית צבוע באור יקרות, בעומקו של הכאב, באותו שובל זיכרון, באותו קודש של מסורת. השאיפות לזהות "נורמלית" יצטרכו לחכות.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011
 
 
 

Go Back  Print  Send Page