פרופ' הלל ויס
מותו של אורי פלד

בספרו "דיוקן הלוחם – על גבורה וגיבורים בסיפורת העברית של העשור האחרון",
הוצ. אוניברסיטת בר-אילן, "מותו של אורי פלד" עמ' 123-91
 
   
 ספר זה הוא האכזרי מכל היצירות שבהן דן עיון זה. על גב הספר מתומצתת העלילה:
                        קורותיו של קצין צבא-הקבע המשוות צביון ומשמעות מיוחדים לתקומתו של דור לוחמים
בארץ כנגד החורבן והשואה - - - נסיונות נואשים של התערות בארץ, המוליכים בכח הגיונם הפנימי אל פתרונם הטרגי במלחמת ששת-הימים.
 
   
            נושא דיוננו – עמידה על טיבו של ההיגיון הפנימי העולה מן הדמויות, מן האירועים והעלילה. ואשר כולם תורמים לסיכול הגיבור, להפיכתו לבלתי אפשרי. הקיבוץ, הצבא, האשה, הידיד, החייט-החסיד – כל אלה מסרסים את הגיבור. עקרות היא הנושא המנווט את הדמויות סביב הגיבור. סביב תימאטיקה ענפה זו הכרוכה בעקרות מתהווים גווני גוונים של מוטיבים.
            אורי פלד, פליט השואה, עלה ארצה כנער – מילדי טהרן – ונפל הישר לזרועותיו הרחומות והחונקות של הקיבוץ אשר איננו מעניק דבר ללא ציפיה לתמורה. הקיבוץ שופט את פלד במבט מגבוה, בהרגשת סיפוק עצמי, כאילו עשה הקיבוץ מעל למוטל עליו וכלפי אנשים שלמעשה לא מגיע להם דבר מפני שהם ייצגו ש ם את היהודי הגלותי החלוש שהלך כצאן לטבח.
            באכזריות חסרת פשרות דוחק ברזילי בחתנו, אורי פלד, לוקח בתו, לקבל על עצמו את עול חיי הקיבוץ, תוך תביעת בעלות עליו, על רגשותיו ורצונותיו בגסות רוח קיצונית. אך הוא עדיין כמלאך של חסד ותבונה לעומת בתו, אשת הגיבור, אשר מחפה ביופיה, בנועם דבריה ובהבנתה היתרה לנפש הגיבור על טבעה האכזרי – אף שלא מדעת – והרה הגורל לאורי פלד.
            הצברים, קציני צה"ל, אף הם אינם מגלים כל הבנה חרף ביטויי הבנה מופגנת לייחודו וגורלו של פלד כאדם. הם שבויים בסיסמאותיהם הצבריות ומנדים את פלד תוך שהם שוקדים על טיפוחה של ידיעה שטחית של היסטוריה סלקטיבית של עמם. הצבא נעזר במנגנון סירוס נוסח הגברת עצמון, "הדודה" הראשית של "הועד למען החייל", שקציני צה"ל עשויים למצוא בזרועותיה נוחם בכל עת רצון.
            מינץ, הידיד האגוצנטרי, נכה מלחמת השחרור, הגורם המיידי למותו של פלד, וכן נציגי מנגנון ההנצחה של חללי השואה, החיים על המתים – תורמים אף הם תרומה מכרעת לסירוס הגיבור. הפרופסור קינדרמן העוסק בהיסטוריה יהודית שהיא הבלתי רלוואנטית ביותר לעניינו של הגיבור, אף הוא תורם בהתנהגותו ובשם משפחתו המפורש לקבורת הגיבור. אף החייט משכונת נחלת-חסד בירושלים, שאורי נמשך אליו ביותר, מציג את אורי במערומיו "תרתי משמע". תפיסת עולמו של החייט אינה פתרון למועקתו של אורי פלד.
            הגיבור ספוג רגשות אשם בשל הישארותו בחיים לאחר השואה, שרוי בדכאון של זכרונותיו הנוראים. כל אלו שותפים למותו בקרב מרצון, היינו, להתאבדותו של הגיבור, לאחר ניסיון קודם שנכשל.
 
 
אורי והאל
 
            האכזרי מכולם הוא האל, הפועל בדו-משמעות עריצית. לאורי יחסי דחייה-משיכה הן כלפי האל והן כלפי נציגו החייט מנחלת-חסד. אורי הוזה, רואה עצמו כאביו של ילד 'אך "ברכי אביו פקות פתאום, כי מפקד הצבאות מזכיר לו אהבתו לציון". מפקד הצבאות הוא הקורע את האב מילדו. זהו תפקידו של העריץ "שחבוי אי כה בשמים, מעל כיפת אבן-השתיה, הוא הקת"ק (קצין תצפית קדמי) המזווגו אל עפר" (עמ' 8). האל משובץ ביצירה כמפקד צבא-הקבע. כינוי זה יוצר זהות וריחוק כלפי תפיסתו של החייט מנחלת-חסד, המייצג את תפיסת שלומי אמוני ישראל. תנודות חלות בהגדרתו של אורי את יחסו לאל. נתהווית תפיסה מטריפת-דעת, כמו זו של ההוויות כפולות-המשמעות שבסיפור. כאשר נלכד אורי פלד, הנמלט מביתו, על-ידי חיילים ישראליים סמוך לגבול המצרי הם שואלים אותו לאן רצה ללכת ותשובתו היא להר הזיכרון. זהו ייעודו הסופי ממנו לא ימלט. "מה יש בהר הזיכרון?" הוא נשאל. "צבא", לחש אורי, "צבאו של הקדוש ברוך הוא". (עמ' 141)
            הצבא של החייט מנחלת-חסד, זה הצבא שחתם על השטר, כלשון החייט במעמד הר סיני, ארוז, ממוין ומקוטלג במגרות ברזל בהר הזכרון. אורי, כאמור, יודע שהוא שייך אליו. לא מתוך ב ח י ר ת ו אך גם ב ב ר י ח ת ו . הקת"ק לכד אותי ויזווגו אל העפר. בהמשכה של אותה בריחה הוא מגיע לביתה של הגברת עצמון ואז פונה אליו הקצין התורן הנמצא שם –
                        הגברת עצמון סיפרה לי שחוג מכריה הינו מתרחב מעבר למעגל של אנשי צבא - - -
                        "אכן, אכן", אמר אורי כמעודדו, - - - איש צבא הקבע אני, צבאו של הקדוש-ברוך-הוא".
                        (עמ' 147-148).
            אורי תופס את פעילותו של האל בעולמנו כפעילות של מפקד הנותן פקודות. גם כשהוא נושא בזכרונו את עיניה היבשות והשונאות של אניטה ארוסתו, אותה דחק לקרון הגדוש גופות מפרפרים "אורי לא נע אלא לפי פקודות האל", יחד עם שאר הגברים, כדי שיסייעו בהכנת קרוביהם למשלוח...
                        כאילו לא ידעה שאורי אינו אלא ממלא פקודות שכך ציווה האל-הכל-יכול-עלי-אדמות-
                        האל-ההורג-אב-לעיני-בנו.     (עמ' 151).
            אורי מייחל לכך שגם בו יירה אחד מהאלים, שכן היה חוסך לו את עמל חייו כשל חיפושית סיזיפית (ראה להלן) הטורחת לבנות לעצמה מחדש את חייה כשהיא משתרכת יום יום במעלה ההר – הר הזיכרון, וסופגת את מלוא מנת החילול, התיאטרליות והטכסיות היזומה של מר קלינבוים, הממונה על ההנצחה. אילו היה נהרג אורי בגטו היה מציב יד לאותו חסיד שהרגו ופטר אותו מעינוי מתמיד זה.
            היחס לאל הוא אירוני ונקמני. בשעת מותו, סמוך להיפגעו, הוא ניזכר בפסוק "ה' אורי". אורי זכר את תפילתו של החייט מנחלת-חסד ואפשר ניגון סבו רבי אברהם לייב זכר "ה' מעוז חיי יו-בי-בוי-בוי". ובשעה שנפגע על-ידי כדורים "אז ידע שהאלוהים הוא גדול ורצה להודות על הנס שנעשה לנו ולאבותינו"... (עמ' 204). אך בתוך הנקמנות הזאת ישנה השלמה גדולה. הוא נמצא מעבר להתרסה והעזת פנים. הוא, אורי, פורש מעדת הצברים הצעירים שנפגעו על גשר נחל קדרון בג'יפים של הסיירת. הוא נפרד מהם בביטוי תנצב"ה, הפותח ארבע פסקאות בעמוד 203. הוא נפרד מהנשק, מהנוף ומהחיילים שנפלו אך הוא עצמו מוחק את שמו, דואג להתאבד ולא להשאיר אחריו זכר. הוא נואש מכל משך. "תנצב"ה לא יאמר איש אחרי אורי... תרמיל הרימונים על צוואריו מבטיחו".
 
 
ידידות כקנה מידה
 
            אורי פלד הקצין, מפקד הפלוגה, ומינץ, הצבר נכה מלחמת השחרור, פועלים על פי הערכה שונה של לקחי ההיסטוריה. לגבי פלד הערבי כמוהו כגרמני. שניהם שונאי ישראל. אלו רק חילופי מסכות בלבד.
            מוכן היה להישבע שהימני הגבוה היה הקצין שירה באביו - - - דיבורו לא היה גרמני בנופלו, אף-על-פי-כן ידע כי הוא הגרמני שלו. (עמ' 15).
            הרצון שלא להניח לחסל אותנו "כמו בפשלנו" מהווה את דחפו העיקרי של אורי להילחם. "תיזה" זאת של אורי פלד, הלא זה יוזק, הלא זה יוסלה, מקוממת את מינץ הנכה שהרי בעיניו הנצחון במלחמת השיחרור, נכותו ומדינת ישראל מבטיחים כי מה שהיה שוב לא יהיה. תפיסתו של אורי היא פגיעה בגאוותו של מינץ –
                        הגרמנים הוכנעו, יוזק ידידי, טפח לו מינץ על כתפו (זו תנועה של בר-סמכא, התנועה
                        החברמנית – נוסח ברזילי) וארצם חולקה וארץ ישראל רחוקה, לכאן לא יבוא עוד המוות.
בניגוד לוודאות זאת של מינץ, הטוען בהמשך כי "לוחמי מלחמת השחרור מתו למענך - - - ואתם - - - אל תהפכו אותה לדיר חזירים במעשה הסחר-מכר הגלותיים שלכם"... זוכר פלד את גבורת אביו כשחילק את כיכר הלחם השחור בין ילדיו וציווה על בנו "לברך וללעוס ולבלוע" וללמוד קדיש. זוהי כבר פרשנות אחרת של הגורל וההיסטוריה היהודית. למרות ההכרה ההיסטורית השונה ואולי דווקא בגללה, חש פלד רגש של התבטלות ונחיתות בפני לוחמי מלחמת השחרור. "ואנחנו כחגבים לפני לוחמי השחרור". הוא חש כי מי שלו יאה לפקד על הפלוגה הוא מינץ. יעד אחר לו לאורי לכבוש, "הגבעה של אורי זכרון שמה", לשם הוא שייך וחלקתו שם מזומנת לו.
            מותו של מינץ במלחמה הוא סיום מלחמתו של פלד במסגרת הלאומית. מכאן ואילך מתחילה מלחמה פרטית שמטרתה לפרוק מעליו את משאו. הוא עומס על גבו את מינץ המת "כצלובו" אך למעשה אורי הוא צלובו של מינץ. הוא הולך לקיים הבטחה פרטית למינץ, להביאו לכותל, לכובשו במו ידיו, גם כדי להוכיח למינץ כי בן-השואה יודע ידיד מהו, ולא רק המומחים לריעות, לוחמי הפלמ"ח המתייהרים. זהו מילוי רגש של חובה, של הערצה, אך גם של נקמנות. זאת עדות נוספת לסבך הדו-משמעי לפעולות ולאירועים שבסיפור. אחת מהחזיתות הרבות שנתחמו בין פלד למינץ קשורה בעניין היחס לידידים. מינץ היה נוהג לנגח את ידידו, פלד, כי "גדולתו של אדם אינה מתגלית אלא בימי מלחמה ואף אז על-ידי הצלת ידידים". ובכך הוא מרמז כנגד תפיסת הדאגה לעצמך-לעורך שבשואה, הוא פוגע במוקד רגשות האשמה של אורי שנטש ארוסתו ואסונו וברח וניצל באמצעות כרטיס העבודה שלו –
                        וכבר הסתער אורי באגרופיו על מינץ והיה מתיז מגרונו, גם אני שומר על ידידי...
                        שם במרתף - - - אניטה - - - א נ ח נ ו ידידים א נ ח נ ו, אני הבטחתי לאניטה
                        ואני מקיים..."
                        (ההדגשות שלי ה.ו.) (עמ' 164).
            בפעולה מכלה, באיסוף העדויות, פעולה שאותה הוא מכנה מאוחר יותר, על-סף מותו, "הזריע אונו בין כתלי המרתף", מרתף העדויות, הוא מקיים הבטחתו לאניטה.
            זהו עוד ביטוי לסיכול הגיבור בשל סירוסו, אך גם למינץ הוא יוכיח פיזית את נאמנותו לידידיו, כשיקיים הבטחתו ויביאנו אל הכותל. לפלד הרגשה כאילו מינץ עוקב אחריו, בוחן אותו, אף לאחר מותו. האם יקיים פלד את הבטחתו? – הוא יקיים אותה בדמו ויוכיח למינץ שלא פיזר הבטחות שווא. פלד:
                        ידיד טוב - - - ידיד אמיתי אין מפקירים בשעת צרה. קל לך לומר הביאני אל הכותל
                        כשאתה מת ונקודה סוף פסוק - - - אבל אתה ארבת לי, זממת מותך. בעצמך לא עלית
                        על גבי מוסה, אבל אני חייב, ידעת שאני אקיים. (עמ' 199).
            היצירה רצופה אלגוריות ורמיזות ברורות. מינץ הוא נכה. בנכותו הוא תוקע עצמו למלחמה וגורף עמו במותו גם אחרים. מומו הנפשי של מינץ, הפרשן היחיד המבין הבלעדי לניהול מלחמה, הוא נושא נוסף לדיון. מינץ הוא בבואה נוספת של ברזילי הקיבוצניק, שבע הרצון העצמי. פלד חשב "להימלט מפניו עם אסנת" אך אסנת יש לה זיקה הדוקה למינץ "בן הארץ הזאת זה חמישה דורות". מינץ ואסנת מתייחדים שעות רבות ביניהם. פלד איננו יודע אם לאשתו יחסי מין עם מינץ. עיסוקם המובהק והאין סופי היא האמנות. המפלט לאסתטיקה הוא מה שנותר לנכה ולעקרה. זוהי הפעילות האימפוטנטית הנצחית של שני ילידי הארץ, שהרי מטבע הדברים חושב אורי "שלגבר כמינץ נועדה" "על כן נמשך אורי למינץ בחוסר אונים מטרף". אורי חייב לכבוש סודו של מינץ, הוא מאמין שאם לא יכבוש סוד זה, לעולם לא יתערה – לא יהיה בן הארץ ואסנת לא תהיה שלו.
            בעבר היה פלד מספר למינץ מה מתחדש בצה"ל ומינץ היה משיא עצות. תוך ויכוחיהם האכזריים מספר מינץ על מלחמת השחרור גם כדי לזרות מלח על פצעיו של פלד, ממש כברזילי, המתהדר אין סוף פעמים כיצד בלם את הפורעים הערביים במאוזר שלו. "לכם היה הר ומורד וגיא" (עמ' 163) משיב פלד למינץ ממש כשם שהשיב לברזילי, "ש ם לא היתה לנו עמדת גג ולא אקדח מאוזר שאפשר להפוך לרובה" (עמ' 23). אך התשובה שהיה זוכה לה היא "שם, או ש ם, - - - ומי לא קרא גורל אחינו ואחיותינו בגולה".
            חוסר ההבנה של ילידי הארץ, הטורפנות שבהם, החטטנות בענייניו, הסחר-מכר האמיתי שנעשה בעיקרו של דבר על-ידם בעניני השואה מהווה תו היכר לצביעותם ולהתחסדותם ומציג אותם בבדידות הסגולית האופיינית להם.
            מינץ, לדוגמא, בז לפלד על שבעצת אשתו הוא חי מכספי השילומים. אך הוא, מינץ, איננו בוש מלבקש להיות יבואן של ארונות מתכת תוצרת מפעלי קרוק, שיאכסנו את הכרטסת של קרבנות השואה. בשיאי הזיותיו מיישב אורי את חשבונותיו עם אשתו אסנת, עם מינץ ועם מר קליינבוים. הם הופכים להיות גרמנים –
                        הגרמנים מכריחים את אשתו של גולדשטיין להצית את בעלה לעיני ידידיה המובלים
אל הכיכר. אורי רואה כיצד יד ענוגה ולבנה, שצפרניה חורטות איכר פולח אדמתו,
מניחה לחרט וטובלת אצבעותיה פתאום בפח-נפט לבן ומזה על גופו החיוור... (עמ' 165).
            זו ההזיה שלפני נסיון התאבדותו של פלד, שלא הצליח. הזיה זו מתפרשת מאליה. כל אותה חבורה קושרת קשר נגדו, ואשתו של גולדשטיין היא אשתו של פלד, חיבוקה הוא "חיבוק של נפט". היא זו העוסקת בתחריטי דמויות איכרים או רקועם בנחושת וזהו סיפוקה במקום ילדים (ראה התמונה הארוטית שם עמ' 165). שהרי לאחר שנתייאשה מילדים העמידה את כן הציור שלה במרכז חדר הילדים, נושא ההזדווגות נותר רק בציוריה. (ראה עמ' 166, 171, 176). אורי מהרהר כי צריך להצילו מפני ידה הענוגה ואילו עליו מוטל להציל את אניטה ואת כל קרבנות השואה. אם לא ימלט אותם מאסנת ומאביה ומידידיה – לא יינצלו.
            קו נקמני סאדיסטי בולט בהתנהגותו של מינץ כלפי אורי. הוא תובע ממנו מחיר מצפונו הרע, אי הצלחתו בקרב, שהרי הפסיד את הקרב על נבי-מוסה, ונכשל בתאוות ממון שבו. אף שמו מינץ – מטבע – הוא גלגול של שמות הקצינים הצה"ליים שכולם מתכתיים ומתיימרים לבטא עוצמה.
            פלד, ואלוף-משנה עשת וסגן אלוף נחושתן ואיש הקיבוץ ברזילי, שמות שהם כהמרת מטבע אשר בגלגוליה האחרונים היא מופיעה כתאוות בצע. אף שם חברו של מינץ באותה מסיבת התעללות הנערכת בביתו הוא קורנגולד, שם המפתח את קו מחשבתו של מינץ כי "עתה כבשו הנובורישים מקום בצמרת החברה שלנו", ואומר שהאשמה מוטלת על מקבלי הפיצויים, ואילו מינץ חוזר ומוסיף נופך משלו כי בקרוב יטפס אורי מעלה מעלה. הקורא יודע, כי אורי מנסה, מדי יום ביומו, במאמץ פיזי להעפיל מעלה ולכבוש את הר הזיכרון הפרטי שלו עצמו, את המיאוס שבהר הזיכרון הלאומי. בסופו של דבר מתגלגל אורי מראשו של ההר ועצמותיו מתפצחות – נבואתו של מינץ נתגשמה – פלד עלה מעלה מעלה.
            הקטע מסתיים –
                        מינץ לחש לאזנו: בר מזל אתה שנשארת בריא שלם ועוד מקבל מרקים מרשרשים. אורי
                        לא השיב, אף שתק כשהודיע לו מארחו כשימליץ עליו באזני מר קליינבוים. טובה תחת
                        טובה, קרץ בעיניו - - - מינץ שהוא סוחר ברזל ותיק יהא מורשה יחיד ליבוא ארונות של
                        מפעלי קרוק. (עמ' 160)
            מעל לכל המפריד בין אורי למינץ מתגלית שותפות ב ע ב ר   ושותפות גורל ב ע ת י ד. המימד היהודי של הרדיפות משותף לשניהם, למרות גאוותו הגדולה של מינץ על המשחרר שבצבריותו. שותפות זו מתגלית ערב מלחמת ששת-הימים. אורי חפץ במלחמה. היא נחוצה לו להחזרת כבודו, אישיותו, זהותו ותודעתו, (עמ' 178) ולצורך הימלטותו מן המחקרים האכזריים של השואה. מינץ חושש ממנה ועכשיו תורו של אורי להתגרות, תורו להתעלל במינץ "ומי שצולע אל יצא למלחמה". מינץ רואה במלחמה, אם תבוא, אפשרות לשחרור ירושלים. "מה זה חשוב" ביטל אורי דבריו, "ביתנו הלא כאן" ומעריך את הסנטימנטים של מינץ לעיר העתיקה "שם בית אבי, שם, הכותל, הסימטאות", כ"שטויות".
                        "רק בשבילכם המעפילים", פלט מינץ, "חסרי שרשים אתם" רקק מינץ על הארץ
                        "וזה מה שאתם" - - - "את כל הארונות של מר קליינבוים ושלך הייתי נותן תמורת
                        נגיעה של אצבעי הקטנה באבני הכותל" (עמ' 179, ראה גם עמ' 117).
שניהם נופלים בין הכסאות. לגבי אורי ההיסטוריה, העבר, תחילתם במלחמת העולם השנייה. עולם ומלואו הוא שופט לפיה. הוא מאמין רק ב"כוח השנאה" וב"רימון". ואילו מינץ מייחס לכותל משמעות סנטימנטלית-ארכיאולוגית. אף הוא, עולמו מתחיל מרצח אביו על-ידי הערבים לנגד עיניו. ממש כעולמו של פלד, הנברא על-ידי רצח אביו. הדיאלוג המתגרה המתפתח ביניהם מוליד אותה הבטחה של פלד העולה לו במחיר חייו. "בסדר, מינץ, אם הכותל חשוב לך כל-כך, אביאך לשם - - - רק שנינו, לא תהיה עוד אסנת בינינו". זאת תהיה תחרות גברית אמיתית. פלד יטול נקמתו ממינץ.
            מינץ מתלבט במשך השיחה בין גילויי הפחד מהמלחמה לבין הצהרות גבורה, שהרי צבר אינו יכול להרשות לעצמו לפחד. זה גלותי. כנגד שאלותיו של אורי אם הוא מפחד – הוא מטיח "ראינו גבורתכם ש ם" - - - "אנחנו נכה בהם עד חורמה"" – "אתה בטוח" שואל אורי בלגלוג... תשובת מינץ: "אין לנו ברירה. הם מעמידים אותנו עם הגב אל הקיר" - - - "גם הגרמנים העמידו אותנו אל הקיר - - - והצליחו". כאן מתגלה הפחד העמוק המשותף מפני השמדה, אלא שמינץ מתכחש לאפשרות זו של השמדה כיוון שפילוסופית החיים שלו מבוססת על ריבונותו. "זה היה ש ם" – אמר מינץ בבוז. – את אביך הם רצחו פ ה", אומר אורי ובכך הכניע את מינץ סופית.
            אורי חושף את הנסיונות לטשטש את העובדות כאילו הציונות היא סדרת הצלחות, כאילו לא נתגלו בכל שלבי המאבק בארץ אותן אימות גלותיות. בהמשך הדברים מוזכר הטבח בחברון.
            נצחונו זה של אורי גורם לפרץ וידויי מפיו של מינץ ושוב חוזר מוטיב הברזל והמסחר בברזל ומוטיב המשמעות הגורלית הגלומה בהיסטוריה בסימניה ובאותותיה. "בין זקיפי הברזל הם הרגו אותו" [את אבי מינץ] - - - בשנת ת ר צ " ח (הדגשה שלי ה.ו.). הם הרגו אותו והרי לא ידעו מנין שנותם". הגיע תורו של אורי לנגח אותו במסע של מט – הוא מקנטר את מינץ הצבר:
                        "ואתה לא יצאת להגן על חייו, והוא לא ניסה לעמוד על נפשו, ואמך רק עמדה והתפללה
                        וכל זה, בארץ ישראל!". – "זה היה בימים ההם", התקומם מינץ "ובכלל מי אתה שתטיף
                        לנו מוסר!" אורי לא השיב לו. שותקים היו מהלכים לבתיהם. (עמ' 181).
 
 
תפיסת הצבא של פלד
 
            יש להבדיל בין תפיסתו התיאורטית של אורי פלד את הצבא לבין יחסי הגומלין שבינו לבין הצבא כפי שהם מתגלים במהלך הרומן. אורי רואה בצבא את אפשרות הקיום היחידה שנותרה לעם היהודי. מתוך שהוא נאלץ להאמין ברימון אין הוא מאמין בה' אלוקי ישראל, למרות כיסופיו העזים לאמונה. חוויית השואה לא הותירה בלבו מקום לאמונה – רק חיי צבא מותירים אפשרות להיות גיבור – היינו, להתקיים.
            מהי משמעותו של המושג להיות גיבור בעיני אורי – תשובתו היא האפשרות להמשיך את קיום העם היהודי, שהביטוי הפיזי שלו היא האפשרות ללדת.
            בשני מקומות בסיפור עולה ישירות הזיקה בין אפשרות המורשת, ההולדה, לבין קישורה לגבורה.
            קודם שנוסע אורי לראש מינהל הסגל להודיעו שלא יאריך את חוזה שרותו בצבא הקבע הוא שואל את אשתו אסנת שטרם ילדה "א י ך   י ג ד ל   ר מ י   ש ל נ ו,   ר מ י   ב ל י   א ב א   ש ל   צ ב א,   ב ל י   א ב א   ש ל             מ ד י ם,   ב ל י   א ב א   ג י ב ו ר" (עמ' 54) (ההדגשות שלי. ה.ו.) אבא של צבא מבטיח המשכיות למורשת, ובה בשעה גם הגנה וטעם לאישיותו של פלד. הצבא הוא עיר מקלט לפלד מעימות עם המציאות הריקה, ומעימות עם עצמו. בצבא הוא גודר עצמו מפניה, בצבא הוא חש עצמו כמחנך דור חדש של חיילים מתוך שהוא מנצח אותם, גובר על הצבריות שבהם. "אני מוכרח להיות אתם," - - עם החיילים - - ועם הקריאה: אחרי" - - - (עמ' 55) "והם מבקשים להשיג את יוזק קופרמן". מתוך שהוא מחדיר בהם את השקפותיו על השואה, מתוך שהוא מתנקם בהם על ילדותו העשוקה, מתוך שהוא מאמין ש"ילדי שמנת של תנובה או תלמידי גימנסיה מפונקים שאמא דוחפת להם כריכי גבינה אינם יכולים להיות חיילים טובים" הוא מציג בצבא את התיזה האחרת, זו שהיא הלקח של ש ם. בצבא הוא בורח מפני עצמו ומפני אשתו ומפני קונו, כי שם הוא מובל ביד איתנה זו, כי שם הוא שוכח כל מה שבלבו פנימה. "ואויביך תמיד בחוץ ואתה מזניח את אלה שבפנים במרתף". (עמ' 60).
            בפעם השנייה עולה זיקה ישירה בין גבורה למורשה סמוך למותו, שעה שהוא נושא את מינץ על גבו, לאחר שלא נותר לו דבר בחייו. זו שעה של עשיית חשבון –
                        ספרי לילדינו [ההזויים] כמה אהב אביהם את הצבא, לכן נשאר בו. לנצח ישאר. כל
                        מחקריו על עברו כבר סיים. על-כן נשאר בצבא. ו ה ו א   ג י ב ו ר.   ו ד א י   ש ג י ב ו ר
                        וכי ראיתם אבא שאיננו גיבור. אבא מוכרח להיות גיבור שבגיבורים, חמודי היקרים.
אינכם יודעים מה מינץ מבקש, רני-גדי-רמי, את אמכם אסנת הוא מבקש, שהטילה
                        עצמה אל זרועותיו של אותו נסיך מן הכוכב האחר, והיתה דוחקת בו, דוחקת עלה,
                        עלה ורש עד שנפל והזריע אונו בין כתלי מרתף-העדויות - - - והרי אביכם ביקש שאונו
                        יקום רק בכם חמודי הגדועים - - - כי יפה אמכם, חמודי האפלים - - - וגופה נושא
                        בחטאו ילודי האפלים - - - ואביכם מכפר על השכול - - - אני רק ביקשתי לחיות בבטחון,
                        רק לדעת מי משנינו הרוצח (ההדגשות שלי). (עמ' 201-200).
            אבהות פירושה משך. הורשה פירושה גבורה, גיבוש ערכים, רצונות, מטרות והנחלתם. אסנת היא שפרמה את אישיותו הנמלטת של פלד בן הכוכב, הפלנטה האחרת. היא שנטלתו מן הצבא כדי שיוליד את ילדיה, למען יהי רק לה, כולו שלה. מחוץ למסגרתו האחרת של פלד – מחוץ לצבא המחסן – פלד איננו מוליד, אלא מזריע אונו בין כותלי מרתף העדויות. העקרות היא ביטולה של הגבורה. כפרתו של פלד על השכול היא בדמו, בגופו, כשהוא נוכח לדעת בהסתערות אמוק
                        כי אסנת עמדה מלדת. והשעה כה מאוחרת - - - [תרתי משמע] והאויב תמיד באשנבים, - - -
                        רוץ פן יקדימך אחר. היכן? לא חשוב, מזחשוב. חשוב מאד. לגמור. לחסל הכל. כל הירושה
אחת ולעולמי-עד. כל המורשת. ההליכה האין סופית מזרחה, מזרחה. ארץ-ישראל-אסנת-
אשור-בבל-מזרחה. ספרד-גליה-אשכנז פולין-רייסן, רוסיה-מזרחה ארץ ישראל-אסנת ולאן
הלאה? (עמ' 202).
אין לאן לרוץ, אין בשביל מי לרוץ, אין עתיד. פלד עושה מעשה גבורה שמשמעותו ביטול הגבורה. הוא מסתער לבדו אל מול החומות כשמינץ המת על גבו ובה בשעה הוא יודע כי אין כבר כל טעם למעשה גבורה. אלא שמשפט הסיום של הספר נשמע ספק אירוני ספק מנחם. פלד ומינץ נשארו בחוץ, שניהם התרסקו בנפץ תרמיל הרימונים, אך "באותה שעה נפתח שער-האריות בעשן סמיך עולה השמימה".
לאן תתגלגל ההיסטוריה ללא מינץ ופלד שנותרו בחוץ. היא מיטלטלת על גבי האבסורד, או שהאבסורד שבהיסטוריה היא תולדת ראייתם בת-הזמן של מינץ ופלד. מחוצה להם היא ממשיכה להתנהל במסלול שנועד לה; שער האריות נפתח. אך נראה שמשפט הסיום נוטה לצד האירוני. לפתיחתו של שער האריות אין כבר כל משמעות שהרי חיי מינץ ופלד נסתיימו. גורלם של בן הארץ ופליט השואה זהה חרף כל המרחיק אותם זה מזה.
הצבא מערים מכשולים בדרכו של אורי המבקש להשתחרר בעצת אשתו. ראשון שבמכשולים הוא ראש מינהל הסגל, הוא הקצין הראשון ששמו – הולביין אינו כשם אחת המתכות. שם זה משמעותו אינה נהירה. אפשר, עצם חלולה שכל לשדה נמוץ. מכל מקום, הולביין זה דומה יותר לתיק או לדחליל מאשר לקצין. לחייו שמוטות בעלי התאנה שעל כתפיו. הנשק העיקרי שהוא מפעיל נגד אורי, זו תפיסת הדעת החדשה של צה"ל. הולביין הוא עוד ואריאציה של ברזילי הקיבוצניק. תפיסה קרתנית-משכילית מלאת הכנעה בפני כוחה של הדעת.
גם אני רציתי ללמוד. כל ימי ביקשתי לעלות לירושלים. פילוסופיה, היסטוריה, קצת
ספרות - - - גם אני בקשתי לדעת דרך הרוח. (עמ' 57).
קוצר דעתו של הולביין איננו נחלתו בלבד. אף מפקד בית-הספר ללוחמה שיתואר להלן מגלם בתפיסתו את תפקיד הלמידה בעיני הקרתן – בפרט לימוד היסטוריה. תפיסתו של מפקד בית-הספר אלוף-משנה ע ש ת לא תהיה שונה במאומה מתפיסתו חסרת-האונים של הולביין.
            אורי ממתין שהולביין יצווה עליו ליישר את דרגותיו השמוטות על כתפיו "ויחבוש את כובע הקצינים". אז לא יהיו עוד ספקות בלבו. אך הולביין ממשיך בהפרחת סיסמאות ו"צה"ל כידוע צועד עם הזמן - - - קצין קרבי בעל השכלה אקדמית הוא הדבר שאנו נעמיד מול הכמות של צבאות ערב. מפקד גדוד שריון – שהוא מהנדס מכונות". (אגב, נצפה בעיוננו, בהתגלמותו של אידיאל זה, בסיפורו של יריב בן אהרון "הקרב"). "מפקד בעל הכרה לאומית הוא הדבר שנעמיד מול כמות האויב"... (עמ' 58).
            תפיסת דעת זו מבינה רק משהו חיצוני-שטחי. היא יודעת שחייל צריך לדעת עוד משהו מלבד תפעול נשקו. אך מהו אותו משהו – אין היא יודעת. נוכל לומר כי שום ידע שהוא תוספת של אינפורמציה, תהא אשר תהא, היסטוריה, פילוסופיה או ספרות אינה יכולה לעזור כאן הרבה, אלא רק לשתק, לטמטם את התביעה לידיעה אמיתית, היינו להבנה. "יתר על כן, שנוא עלי כל מה שרק מוסיף לי ידיעות מבלי שירבה או יחיה במישרין את ידיעותי". במלים אלה של גיתה פותח פרידריך ניטשה את מסתו על התועלת והנזק שבלימוד ההיסטוריה. חייל או קצין חייב לתפוס באופן חוויתי טרום-אינטלקטואלי את החידתיות שבקיום היהודי, או את הכפייה שבו, דוגמת פלד או לפחות דוגמת מינץ – אשר, כאמור, שניהם מהווים ביטוי של תולדת העבר הקרוב ביותר.
            הולביין ואורי מפרשים בדרך שונה את הביטוי "צריך להעז". לגבי אורי העזה היא נטישת הצבא, הניסיון לצאת מעיר המקלט שלו, להפקיר עצמו לאימיה של תודעתו הזוכרת, היינו, נטישת המקלט הקונפורמי. הולביין מפרש העזה זאת כהעזת קצינים להמשיך ולהשתלב במתכונת הצבאית. כדי לשכנע את אורי סופית הוא שולח אותו לגברת עצמון.
 
 
הגברת עצמון
 
            הגברת עצמון היא "הדודה" של הקצינים, תחליף לאם ובית. היא הדואגת לשק"ם, לקישוט מועדוני הקצינים, לריהוטם ולמסיבותיהם. כל אלה אביזרי סירוס הם. שעה שאורי הולך להתייצב לפני הגברת עצמון תושבת יפו אשר לדבריה שלושה סוגי אנשים יש ביפו, עולים חדשים, זונות וסנובים "ואל תשאל אותי לאיזה סוג שייכת אני" - - - (עמ' 63). הוא חושב כי עליו להיכנס אל שרה טייך ידידתו מן הגולה, משם, אשר אליה הוא מתנכר וממנה הוא בורח אל אשתו אסנת. ההליכה לגברת עצמון היא ביטוי של אי-נאמנות לעצמו וכניעה לעיצוב השלילי של הצבא. אף הנוף לפני ביתה של הגברת עצמון תורם לתחושת הסירוס – הכניעה. "עצי הפיקוס עמדו גזוזים כשורות של טירונים ולא היה עוד מנוס". את ביתה של הגברת עצמון מאכלסים פסלי אינדיאנים כרותי שפכה. אלו סמלי קרבנותיה – הקצינים. את טיבה של אמנות אצטקית זו היא מסבירה כך: "קירבה לחייה אל פניו והצביעה על הפסלונים השחורים - - - נענשו בידי בעל-הבית. אשתו עמדה מלדת". (עמ' 67). אף אורי נענש. אשתו תעמוד מלדת – תפיל בשל הצלחת פעולתה של הגברת עצמון, המנחמת את אורי בזרועותיה ומותירתו זמנית בצבא – עד לאחר שאשתו מפילה ולדה. אף בעלה של הגברת עצמון ממשרתי האומה הוא. אף הוא נעדר מביתו שישה חדשים בשנה. וכשם שהפסלים האינדיאנים עולים לרגל לבתולה מגודאלופה, כך עולים לרגל הקצינים לביתה של הגברת עצמון שאינה מזדקנת. נשים לב כי השם עצמון קשור למערכת השמות הצה"ליים המתכתיים. עשת, נחושתן ופלד.
            נוכחותה של הגברת עצמון בקרבתו מעלה השוואה שלא מדעת בינה לבין אמו. הוא מתמלא רגשות אשם, המסתייעים בחלום של גילוי עריות, שמשמעותו טומאת אמו בשל הגברת עצמון – תחליף האם. גברת עצמון אף מכניעה את אורי בכך שהיא יודעת פרטי פרטים על חייו ועברו ואגב כך היא פוגעת בנקודות החלשות של פלד, קוראת בשמו הקודם יוזק, נוגעת קלילות בצלקת שעל זרועו, שאינה אלא ניתוח המחפה על ספרור של מחנה הריכוז. במעשים אלה היא מפשיטה את יוזק עירום ממסכותיו ומבגדיו. כולם מאשימים את יוזק בפחדנות: אסנת, הולביין ואף הגברת עצמון. הם שמים לב לחולשתו של אורי – הפחד מהכרעות – ומנצלים חולשתו זו מתוך שהם כה זקוקים לו.
            לאחר שהגברת עצמון משילה את מסכותיו של פלד "לא יוזק, לא אקרא לך יוזק, אקרא לך יוסלה", כביכול קירבה אותה לילדותו, לאמו. אך חשפה את צעיף המאיה שלו והריהו נתון מכאן ואילך כולו בידיה. "אתה פוחד - - - לשחות בים - - -" אף אסנת דיברה בלשון זו "פוחד לשחות בים החיים"... גברת עצמון קובעת: הצבא הוא הים שלך. (עמ' 68).
            יוזק מטבע עצמו בים זה מדעת ולכן אין הוא פוחד ממנו. לאחר שערערה הגברת עצמון את רצונו הטרי היא מחזירה אותו לחיק הים, לחממה, ומרמזת "מי שאינו מורגל ביבשה יישרף כמו קוצים בקיץ". רגשותיו הדו-ערכיים כלפי הצבא "בשלוש מחלקות הם עומדים. ואני במרכז. פלוגה של ע ו צ מ ה (הגברת עצמון) ואנכי מפקדם". בצד רגש זה של עוצמה ושל ייחודיות קיים רגש אחר – הידיעה שאי אפשר לרמות ולזייף עוצמה ובטחון.
                        אז מופיע אבי, לא ידענו שאת הגרמני אי אפשר לרמות. לא בכרטיסי עבודה מזויפים. אני
                        עמדתי לידו כשירו בו. (שם).
מכאן נובעת מסקנתו של אורי "אינני שייך לצבא הזה" – ביטוי כפול משמעות: אינני שייך מכיוון שאני מפחד בתוכי ואילו נסיונותי כולם מטרתם להידמות לצברים הללו, שכביכול, אינם מפחדים. ולכן אני מזייף - עוטה עור כנמר – מסכת ביטחון על פני. אך השקר הוא שקר נוסף
                        מפני שאני עושה שקר בנפשי ובנפש החיילים והמפקדים - - - בצה"ל מחנכים
                        לטוהר הנשק. לחימה לא מתוך שנאה. יריות סטירליות - - - [גם היריות מעוקרות]
                        ואני שונא, גברת עצמון. אני אוהב את הכוח ואת השנאה. (עמ' 69).
            מקום זה יש להשוותו להבחנתו של מתי מגד בספרו "יומו האחרון של דני", שם הוא קובע כי רק מי שפוחד או פחד מהערבים בילדותו יכול לשנוא אותם. קביעה זו מתאשרת אף כאן. "האויב שלי תמיד גרמני והמלחמה תמיד פרטית" (עמ' 68).
            ציור זה של החיילים הסטריליים בצה"ל הכרוכים אחר שעשועיה של הגברת עצמון, כמו גם אחר נוהגים מעקרים אחרים, כמו גם אחר תפיסת היסטוריה ותפיסת זמן מעקרת. (ראה להלן).
            מסיבת פרידה שעורכים קציני בית-הספר ללוחמה לחברם, אורי, הפורש מהצבא, היא למעשה משפט לינץ' ציבורי. אורי הוא בוגד בעיניהם. בפקודתו של מפקד בית-הספר, אלוף משנה עשת, באו כולם בבגדים אזרחיים. בגדים אזרחיים, ללא הכסות של עלה התאנה הצבאי, מציגים את האדם בעירומו. המפקד מניח שהמופשט-המושפל, חתן המסיבה, ייכלם ממסיבה שעורכים לכבודו חיילים ללא מדים. אך מי שבאמת מוצג בעירומו הוא המפקד עצמו.
                        קומתו הגוצית של המפקד נתנמכה בתוך החולצה הלבנה קצרת השרוולים,
                        ורגליו טבעו במכנסים השחורים - - - "אלוף משנה עשת" לחש אורי ביראת
כבוד. "ידעתי" – השיבה אסנת. "המפקד אפילו ללא דרגותיו נשאר המפקד" –
מסנן סגן אלוף נחושתן.
הוא אומר זאת כהערה חיובית מאוחר יותר (עמ' 88), אך את טיבו של המפקד ללא דרגות נחשוף מיד והערה זו קיבלה כבר את מטענה האירוני על-ידי אבחנותיה של אסנת, האומרת בבוז – "ידעתי", לאמור אדם שאין לו מה להסתיר. עם מדים או בלעדיהם – ערכו זהה.
            מפקד זה מתואר כיודע כל (עמ' 81). זהו הביטוי המרכזי בעמוד זה. חרף ידיעתו את ערכם הביוגראפי של פיקודיו, כל סירחה שלהם, אף-על-פי שהוא חורץ את עתידם המקצועי, אין הוא יודע למעשה את העיקר, כנראה, אף איננו יודע את אשתו. שוב חוזרת בת-מוטיב של נושא הסירוס או העקרות.
                        הכל הוא יודע אותו גוף אלים וקרח המקריח ודאי גם למטה ממתניו מפני
                        שכך יאה לו. מפני שמעולם לא הביא את אשתו העלומה - - - (עמ' 82).
            חוש ההומור של המפקד הנערץ על-ידי קציניו בעל-כורחם משום שהם זקוקים לדיווחיו על מידת כשירותם, מתגלה כנס, כחסר סבלנות ועגבני. וכאשר נושא המפקד את דבריו הוא נחשף במלוא עירומו הרוחני: ראשית, הוא מסביר מדוע פקד לבוא בבגדים אזרחיים.
                        חז"ל אמרו: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו - - - ואני אומר לכם: הסתכל
                        בקנקן ותדע מה שיש בו. (עמ' 86).
            המפקד מעניק פרשנות "מעמיקה" לטיבם של החיים האזרחיים ואינו חש כיצד נפל לרשת שטווה לעצמו, כיצד הפך להיות במסיבה המגלם העיקרי של הזהות שבין האדם לעירומו. עתה הוא מגיע לאורי, לקורבנו, וכאן נפתח הדיון בטיבה של ההיסטוריה.
 
 
ההיסטוריה כאנטי בבואה של השק"ם
 
                        היסטוריון מבקש להיות - - - ההיסטוריה של עמנו. המפקד מחה ידו בביטול.
                        "גירושים, ופרעות, פרעות וגירושים". (עמ' 78).
את לקחה של היסטוריה זו אין המפקד יודע. יודע אותו אורי בלבד. יתר על כן, המפקד אף ירא מלדעתה. היא מהווה איום לבטחונו העצמי. מקור "כוחו" של המפקד יודע הכל היא בורותו. איזה עיצוב עשוי להעניק מפקד שכזה בהשראתו למפקדי צה"ל ולחייליו.
            קודם ההתכנסות, משעה שנכנס אורי בלויית אשתו למועדון השק"ם, מקום בו תיערך המסיבה, משתרבב דיון בהיסטוריה כאנטי בבואה של השק"ם, היינו, השק"ם, מעוזה של הגברת עצמון המספקת להם כל צרכיהם, הוא קן הסירוס העיקרי של החיילים. מושיקו המוזג "השקמיסט", אב לשבעה ילדים, קובל על כך שהקצינים אינם יודעים לשתות אלא טמפו בלבד ולכבד נשותיהם במצופים. תסביך השתייה הוא אחד התסביכים האנטי-גיבוריים המופיעים גם בספרים כגון "הספר המשוגע", "החי על המת", "אחרונים על הרכס", "הקרב" ואחרים. מושיקו מביע הזדעזעות חלקית מהתנהגות הקצינים ומהגברת עצמון (עמ' 77). פלד הוא הגבר היחיד היודע לשתות. אגב לגימותיו הוא מוצא באותו שק"ם את השולחן עליו קרא על רצח הילדים בבית-הכנסת (תקופת הפידאיון, שנת 1954) –
                        מבין אתה, מושיקו, אמר, באותו יום שישי, אדם הולך לישון ואינו יודע אם יקום
                        מחר בבוקר משנתו, מפני שהפידאינים רוצחים. ילדים נרצחים בבית-כנסת, - - -
                        ואני אומר לך,   מ ו ש י ק ו,   ל ע ז א ז ל   ה א נ ש י ם   ש א י נ ם   ל ו מ ד י ם
                        מ ה ה ס ט ו ר י ה   (עמ' 78) (ההדגשה שלי).
ואילו המפקד אלוף משנה עשת מעלה את הפילוסופיה של השק"ם למרום שיאה. "עליכם לזכור שלאחר אלפיים שנה, לראשונה עושים א נ ח נ ו את ההיסטוריה".
            זוהי ואריאציה מגוחכת על דרשתו של יודקה לח. הזז. מבלי להזדקק למסקנות העולות מדרשתו של יודקה, וכדי להפגין עד מה עמוק ההבדל בין היום לאז הוא מנגח את אורי ושואלו: "מה עשית במלחמת העולם ססרן?" הוא מתיז בשנאה את המילה סרן – אסנת מבקשת למלט את בעלה מאותם המשימים עצמם שופטים, אך חתן המסיבה מקבל את זכותו להתגונן. הוא שיכור, אין הוא יכול להשיב בנאום. שלא מדעת תשובתו לנאומו של המפקד היא בעלת עוצמה מאין כמוה. הוא מזמין את הקצינים למשחק של פרידה באבני הדומינו לצלילי המאוורר. "הגברת עצמון היא שדאגה שיתקינו את המאוורר - - - היא אוהבת אותנו את כולנו", כאן מתוארת האפופיאה של משחק הדומינו, משחק הסריסים על המקבילות האירוטיות שלו וזיקתו ההדוקה לגברת עצמון. זו משמעותה של פילוסופיית ההיסטוריה של המפקד. זהו ערכה.
                        בשעות החמסין של הצהריים. בשעות הערבית של טרם יציאה לאימוני לילה,
                        בלילות התורניות, בשבתות ובמועדים, בימי כוננות, קליק מחליקה האבן מבין
                        האצבעות, קליק-קליק נוקשת על גבי טבלת הפורמיקה ה ח ל ק ה של הגברת
                        עצמון הנדיבה, הגברת עצמון ג ב ו ה ת   ה ח ז ה והדוקת הירכים. קליק-קליק
                        קליק זוחלת האבן ומשתיפת להיצמד אל   ה א פ ס   א פ ס   ב א י נ א ו נ ו ת
                        מטרפת דעת" (ההדגשות שלי. עמ' 90). זהו סמל של זיווג אימפוטנטי שהוא
                        תוצאות פעולותיה הברוכות של הגברת עצמון. – "מי פותח", קרא אורי פתאום
                        (ההדגשות שלי ה.ו.).
            קריאת התגר האמיתית כנגד נאום המפקד "אצל מי השמנה? השש-שש" וכן הלאה, פרץ של ניבול פה דומינלי – ששאלותיו נטולות ממשחק הדומינו – המסתיים בהקאה אדירה.
            לגבי אורי מבטא המשחק משמעות נוספת – הכאוס שבהיסטוריה; אין אל מנהיג. בכל משחק דומינו, כמו בכל משחק אחר, בכל מלחמה בהיסטוריה, יש צד מנצח. הבעיה היא רק להיות "בצד הנכון". הצד הנכון הוא כנראה לפי תפיסה זו הצד החזק.
                        כל משחק מביא לניצחון. רק שלא תמיד אתה בצד הנכון. אמת דיברתי          הגברת
עצמון. (עמ' 90).
 
 
סוף סוף – גיבור
 
            נחטא לאמת אם לא נציין כי באותה מסיבת פרידה מופיע קצין מסוג אחר. זה מופיע בגפו. הוא קצין שאינו פושט את מדיו למרות הפקודה ומציל במעט את כבוד בית-הספר ללוחמה. זהו ניב קצין הצנחנים, צבר כנראה, אשר יש מן המשותף בינו לבין אורי, וזאת מפני שאין הוא מזייף ואין הוא מתכופף. אמנם, אף הוא אינו יודע לשתות. את מיץ העגבניות שהגיש לו מושיקו הוא מכנה "חריף". הוא ילד הבננה והשמנת אך יש בו ייחוד וגאווה. אף הוא מלא רגשות זעם כנגד המפקד שחיבל בזהותו. "אני הפסדתי את הקרב על המיתלה בגלל הזקן" - - - "צנחן שהפסיד את קרב המיתלה אין לו זכות לכומתה אדומה". אמנם דבריו נשמעים מגוחכים אך אין ספק שהם נובעים מתוך גאווה אמיתית פרי ניסיון.
                        "יותר מדי דם אתם שופכים, ניב", אמר לי הזקן. ואני שואל אתכם, הביט בפניו
                        של אורי, "מי הכניס לצה"ל את שיטת הלחימה על יעד מבוצר? אנחנו פה למדנו
                        את השיטה על בשרנו", הפסיק ולחש, "לכן אני במדים אלה פה", וקרא בזעם
                        "איש בכל הצבא המבולשט הזה לא יצווה עלי להסיר מדים אלה". (עמ' 80).
            ניב הוא חייל צבר שאינו מסורס. פירוש זה אינו פרי הזיות הפרשן, אלא עניין העולה מפורשות מהטכסט. "יאים היו המדים לניב וכשהוא לופת את העוזי ומדגים לחימה בתוך תעלה חפורה דומה התת מקלע לאבר מגופו". אדם יכול לכבוש לו מהות משלו בתוך סבלו, נסיונו וגאוותו, למרות שמיץ עגבנית חריף מדי בשבילו.
            חיפושי הזהות של אורי, הניסיון להגדרה עצמית, הם אחת מהמוטיבאציות המרכזיות שביצירה. עם בואו לארץ הוא מנסה לטשטש את עברו. בפרט בקיבוץ שהוא סמל הצבריות, הביטחון והכוח. אין זה יאה לאחד ששמו אורי פלד שרעייתו היא אסנת ברזילי לומר קדיש. הוא ניתק עצמו ממקורותיו – השכיח יום מות אביו ואמו – שינה שמו. אך הקיבוץ דואג לשגר לו תזכורות מצד אחד, ולמחקו לשעבדו מאידך.
            בשלושה מסרב פלד להיכנע לקיבוץ ערב חתונתו ובשלושה נכנע. הוא מסרב לרקוד, מסרב לפשוט מדיו ואינו לובש בגדי חתן. הוא חולם ליטול את אשתו למחרת ליל חתונתם ולברוח עמה לאחד הבתים בשדות בורג' – שטח האמונים של יחידתו.
            הקיבוץ, ברזילי וביתו מכניעים את אורי, מלבישים אותו מחלצות חתן אזרחיות, מרקידים אותו כאחד מאווילי הקיבוץ ובבוקר הוא נמלט בגפו לשדות האמונים. מפלות אלו מבשרות את סירוסו-חיסולו. כאשר עורך אורי את חשבון עולמו בטרם קרב הוא יודע "אסנת נקמה בך, ארי, היטב נטלה נקמתה".
 
 
פרופסור קינדרמן
 
            לאחר הפלת ולדם, מצליחה אסנת להשיג, סוף סוף, את שיחרורו המיוחל של אורי מהצבא. היא שולחת את בעלה ללמוד היסטוריה באוניברסיטה מתוך שהיא סבורה כי ייעודו בחיים הוא להסיר את הלוט מעל עברו. הסרת לוט זו היא ביטוי נוסף של סירוס (ראה להלן).
            השאיפה לעיסוק מדעי בהיסטוריה מעלה גל נוסף של לבטים סביב טיבה של ההיסטוריה ושל תלמודה. התלבטויות אלו הולכות ומתגבשות סביב אישיותו של פרופסור קינדרמן שבשמו נרמזת ילדותיותו של הפרופסור אך אולי גם האפשרות ליצור משך – לפרוץ אל ההיסטוריה. היינו, ללדת ילדים. האם יהיה לימוד ההיסטוריה מזור למשפחת פלד העקרה?
            כלי הנשק היחיד של הפרופסור הם משקפיו. הוא יכול לכל היותר לצחצח את כושר ראייתו הלקוי.
                        הפרופסור הסיר את משקפיו - - - ו ש ל ף לבסוף פלנלית לבנה - - - תנועה מוכרת
                        היתה זו כניגוב פני הבריח ברובה. (ההדגשה שלי, עמ' 92).
            במסעותיו של אורי לגילוי משמעותו ולעמידה על זהותו, הוא נאחז בשלושה, שכולם מפשיטים אותו עירום ומציגים אותו ככלי ריק. המפקד שהפשיט אותו את מדיו ועתה, פרופסור קינדרמן אשר תחת עיניו הבולשות "אורי חש כאילו הפשיטוהו עירום לאור היום" והחייט מנחלת חסד המפשיט את מכנסיו (ראה להלן) – בנוסף לגברת עצמון.
            הפרופסור דן את אורי בשבט פיו, באירוניה דקיקה, תוך התבטלות עצמית כביכול. אורי אינו קולט אותה בתחילה, אך כאשר הוא מוצא סתירה בין תנועותיו הזריזות של הפרופסור לבין הגוף ואורח דיבורו הפלגמאטי, מתעוררים חושיו והוא "מתכונן לגמוע מן הרותחים" תרתי-משמע. הפרופסור מרמז על "הסטנדרט התת-בגרותי" של פלד חסר תעודת הבגרות. אך כשם שהמפקד נפל קורבן להגדרותיו שלו עצמו, כך גם הפרופסור, שאגב, דומה בתיאורו החיצוני למפקד, שהוא קינדרמן כלול "בסטנדרט תת-בגרותי". "שמי פלד" מציג עצמו אורי לבוש המדים. "יודע אני גם יודע" משיב הפרופסור ו"כי ראה אדוני מימיו קצין בצה"ל ששמו אינו פלד". (עמ' 93). את התסביכים הצהליים קולט הפרופסור יפה. הוא אף משתמש בביטויו של המפקד 'אל תסתכל בקנקן' אמרו חז"ל" ומתכוון לתחפושת של פלד, למדיו. הפרופסור המשבש שמו של פלד לברזילי מנחש כי רצונו של פלד הוא ללמוד את נושא המלחמות בהיסטוריה. כיוון שבעיני קציני צה"ל העיקר הוא ל"יישם" – דיבר הפרופסור בצער. "הרצאות תן להם על 'ישום מלחמות ה' למלחמות שיבואו עלינו". הפרופסור מבטל כל נושא המלחמות בהיסטוריה. הוא גורס כי תקופת רבי יוחנן בן זכאי שלאחר חורבן בית שני, היא שקבעה את גורל עמנו, כלומר הגלות ולא המלחמה.
                        עד שלא תדע כיצד עשה ריב"ז את בית-הכנסת למקדש מעט והתיר לתקוע בשופר
                        מחוץ למקדש, לא תדע מאומה. (עמ' 95).
אורי איננו מסוגל להבין בשום פנים מהי הרלוואנטיות של אותה תקופה לעניינו. הוא מבקש ללמוד "תולדות עמנו בעת החדשה" ואילו הפרופסור מצדו לא ירשה "שאחד, אורי פלד ישקיע עצמו בתוך הרדיפות". הוא עצמו קובע כי חייב אדם לחקור "במה שהוא מעניינו ומאמונתו", אך אין הוא מניח לפלד לעשות זאת, אלא זורה מלח על פצעיו של אורי על-ידי דירבונו ללמוד תקופה האחראית לכל הרדיפות – תקופת אובדן הלאומיות.
            תוך הבעת האני מאמין המחקרי שלו קובע הפרופסור כי קיים סילוף יסודי בין החוקרים דהיום לבין מושאי מחקריהם.
                        חוקרי התנ"ך - - - אינם מאמינים באלוהים, וחוקרי המיסטיקה לועגים לכוח
                        הצפון בשם המפורש. (שם-שם).
ואילו, הוא, הפרופסור, לפי הגדרתו "איש דתי אני, בדרך משלי, כמובן כפי השגתי המועטה בקול הדובר והמסתורין ביקום". זו הדתיות האורגינאלית האנארכיסטית – הפאתטית והמליצית לפעמים, לירית נוסח בובר, ברגמן, וכיוצא באלו אמונות פרופסוראליות. אורי, שאינו מוצא שפה משותפת עם הפרופסור, קם ללכת, אלא שכאן מתמוטט הפרופסור הנזקק לשירותיו של אורי מאחר שבצבא חדלו לקרוא לפרופסור למילואים "כאילו פרופסור קינדרמן מיותר - - - שמא יכול אדוני הקצין לעשות משהו בעניין זה". ערכה של תורת הפרופסור, עגינתה ברלוואנטיות כלשהי, תלויה בערכו התורם של הפרופסור להווה, לעשייה ההיסטורית שהוא כל-כך לועג לה. אישור קיומו אינו הערך הנצחי, עם ובלי מרכאות של מחקרו, אלא בהשתייכותו למאמצי הקיום הפיזי של אומתו. אורי נמלט החוצה.
            השקפותיו של אורי על ההיסטוריה אינן תיאורטיות. "ה ו א לא יפתח חקירותיו באברהם אבינו. ביהודי פשלנו יתחיל". התיאוריה של ההיסטוריה אינה מעניינו.
                        הרי זה עניינם שלהם, של אלוף משנה עשת היא הפלמ"ח ושל אסנת ברזילי בת
                        עין השרון. ויכוח ישראלי תיאורטי (עמ' 188).
מכאן נובעת גם שנאתו של פלד לפולחן הארכיאולוגיה הישראלי. בצעירותו, כאשר דרגות קצונה חדשות נחו בבטחה על כתפיו, הוא ידע שהוא שונא את החרסים ואת מחפשי העבר. פשוט משום שהעבר היה מטיל עליו אימה, או שנסתכם לגביו בחד-משמעות כה ברורה שהעיסוק בחרסים הוא שעשוע והתחמקות מ"הבשורה" היחידה שלו – הצבא, הוא לגביו הווה נצחי, עיר מקלט. הארכיאולוגיה היא חיטוט אחר "העבר המחורבן שלכם", כנגדו יש "אנחנו פה וזהו זה" (עמ' 130). אף לכותל מתייחס פלד כישעיהו ליבוביץ או ביחסם של חלק מהחיילים החילוניים שלחמו במלחמת ששת-הימים. הכותל לגביו הוא "חפץ שאין בו חפץ" - - - "וכאילו אין מקום אחר שמצמיח כל אותם עשבים שוטים שבעולם". סמוך למלחמה, כאשר הוא שומע כמיהת החיילים לכותל הוא מתעקש שלא לרדת לסוף דעתם - - - "הכותל הוא מצבה דתית בלבד זכר דברי עצמו אל מינץ" (עמ' 13).
 
 
הערות על אסנת
 
            אסנת היא דוגמה נוספת לארכיטיפוס של האשה המסרסת, גלגול של דלילה, המנסה לדלדל את כוחו של שמשון. פלד הוא בעיניה אדם-חידה, "אחד שבילה את הגרמנים חזקה עליו שהוא אדם מיוחד" (151). חבריה הצברים גלויים לטעמה ולבה גס בהם. היא מנסה לגלות את סוד כוחו של אורי ולכובשו לעצמה ("יום אחד תספר לי איך נעשית חזק אצל הגרמנים"), ואילו אסנת מהווה לגבי אורי אפשרות להשיל את עברו, להיטמע. "ש ם   א ס נ ת                   מ צ א ת י   ב ה" - - - "בשם אסנת תבריחנה" משרה טייך חברתו, משם הוא נמלט אל אסנת בת ברזילי.
            אסנת בוחרת בדרכים אחדות כדי לכבוש סוד בעלה, היינו לסרסו. האחת, היא משחיתה את זרעו כל זמן שהוא בצבא. מחוץ לצבא כבר ראינו שאורי אינו גיבור ואינו מוליד. השנייה, היא מאלצת אותו ליטול את כספי הפיצויים, והדרך החריפה מכולן – חקירת עברו. "עליך לחקור זה יהיה קתרסיס בשבילך". אורי עצמו מתאר, כזכור, את חקירותיו כהזרעת אונו בין כתלי מרתף העדויות, ואף היא טוענת כנגדו "את כל אוניך אתה משקיע בתוך פשלנו". היא הופכת לכוהנת אמנות ומזרעת אונה בין ציוריה. שניהם אינם יכולים ליצור באותו בית. יש לשים לב למשחקיה של אסנת בצמתה, הדומים למשחקיו של אורי בעוזי, כלי נשקו. הם מסכלים זה את זו. גולן משתמש ברמזים רבים כדי לבטא את תכונותיה השטניות של אסנת. לדוגמה: כשהיא משדלתו ליטול מרקים גרמניים, היא משבשת שורה מפורסמת של ביאליק ואומרת "דם רצח ילד קטן לא ימח לעולם" (126). היא השטן הנעדר מן השורה המשובשת על-ידה והיא המענה לשאלתו של אורי הנשאלת בתחילת הספר ובסיומו "מי משנינו הרוצח"?
 
 
יואל, החייט מנחלת-חסד
 
            החייט מנחלת-חסד הוא תחנה נוספת בנסיונותיו של אורי למצוא את זהותו. אך שלא כמו אצל שתי הדמויות הקודמות, שאחריהן הוא נגרר בעל כורחו, בעיקר על-ידי אשתו, המפקד ופרופסור קינדרמן – הרי שאל דמות זו הוא נמשך בחבלי קסם והיא כובשת כמעט כליל את ישותו מפני שהיא אינה אלא א נ י – א ח ר של אורי פלד.
            בדרכו לאולמי ההרצאות הוא נתקל בנוף ירושלמי מיוחד המעורר בו "תחושות עלומות". סמטאותיה של ירושלים, בעיקר אלו שבשכונת נחלת-חסד, על קולות התורה והתפילה הבוקעים מחלונות בתי-המדרש והניגון הבודד של החייט, כל אלה מדובבים מציאויות טרום-חוויתיות, מעין מראות שתייה פנימיים בטרם נתהווה.
                        והוא נכון לקלוט כל רחש מוכר של ימים משכבר, בטרם היותו, כשחי את חייו
                        ללא תואר של ז'יד, ללא תואר של סרן פלד, ללא תואר של סטודנט לתולדות עמנו.
                        (עמ' 96).
            ל"אני" יש מקורות יניקה לפני התפלגות זהותו, לפני הבעייתיות הטראגית שאותה הוא מגלם. הוא יכול לכבוש לעצמו שלמות חדשה בדרך אחת שאליה מכוונת אסנת, על-ידי שיסיים לימודיו – אך אז יהיה זה נצחון חלקי. "אלפיים שנה חייב אדם ללמוד עד שיזכה בתואר הנכסף של - - - י ע ק ב קופרמן" (עמ' 76). כלומר, לאחר מאמץ על אנושי הוא יזכה בכיבוש מחצית אחת בלבד של זהותו, של הכרת עצמו. יעקב קופרמן הוא שם אביו של אורי פלד והוא רק מחצית אחת של השם שאותו הוא מועיד לבנו רם-יעקב או ישראל-יעקב. אך שם אביו הוא פרובלמאטי לגביו בצורה הקיצונית ביותר. למעשה הוא דוחה אותו מכל וכל כפי שניווכח מיד. עיקר הקושי של פלד הוא לכבוש לעצמו את זהותו של סבא שלו, אברהם-לייב, שאיננו כתולעת יעקב בלבד.
            באישיותו של הסבא גלום סוד נורא המבשר את "רם ישראל", שמות בניו ההזויים, או את אורי פלד. רק מפי החייט נודע לו מפורשות טיבו של סוד זה. שוב אין אלה רמזים סתומים שאביו היה מעלה בשיחתו עמו.
            אשתו אסנת, המנסה לתת בו סימני זהות חדשים לאחר שפשט את מדיו, מעודדת אותו לצמח זקנו, ובכך, מבלי שתרגיש, היא נותנת בו ראשיתה של זהות חדשה, מדליקה בו גחלת מבלי שתשער אחריתה. "היא לא ידעה שאורי יצמיחו פרע כדרך שאביו ר' יעקב היה עושה, וכדרך שאבי-אביו, רבי אברהם לייב היה מגדל, שהרי לא הכירה אותם".
            שעות תלמודו באוניברסיטה, הרצאותיו של הפרופסור שלזינגר על קורות ימיה של שנאת היהודים בעת החדשה אינן מושכות את לבו של אורי. לפרופסור שלזינגר מתחרה קשה – החייט מנחלת-חסד. יתרה מזו, הרצאותיו של הפרופסור פורמות את זהותו של אורי "כאילו לא הוא שנפרט שם שעה שעה". ואילו אישיותו של החייט וכל הכרוך בה נותנים כיוון לשוטטויותיו ולחיפושיו אחר עצמו.
            מתחרה קשה נוסף להרצאותיו של פרופסור שלזינגר הוא הצבא – העבר הקרוב של אורי – על מקלטו, משמעויותיו וזכרונותיו. ההרצאות אינן יכולות למלא את החלל הריק שנתהווה בלבו של פלד ואשר כל אותם שיטוטים בשכונת הגבול אינם אלא ניסיון למלא אותה ריקנות. אילו תשובות נתבע לתת פרופסור שלזינגר, כגון לטעם מותו של אהוד? כלומר, מטרת העיסוק בהיסטוריה איננה אקדמית, אלא תפקיד לה (הצלת המשמעות של העשייה) לגבי אורי, כדי לגאלו מהאבסורד.
            אהוד, מחיילי מחלקתו של פלד נורה ונהרג ביריה בודדת אחת של "מטורף תורן", לגיונר ירדני. כל תגובה על מותו לא באה, שהרי פלד נצטווה שלא "לחמם" את הגבול. פלד היה מבטיח וחוזר ומבטיח לחייליו "נשיב להם מכל הכלים שרק יעזו" ואילו לאחר מותו של אהוד.
                        שבה הדממה להיות כשהיתה, ואם האלוהים משקיפה אף מגג נוטר-דם כממחישה
                        תורתו של הפרופסור מטרה סנטה. (עמ' 98).
דת החסד והרחמים ותורתו של הפרופסור שלזינגר מסייעות בקבורתו של אהוד, בהחזרת השתיקה הגדולה המחפה על מתי-מדבר מסוגו של זה. אין להן תשובות לטעם המוות, כשם שאין תשובה להן לטעם החיים. כמו שאמר משה ברפל גיבור "הקרב" ליריב בן אהרון: "אם אין פשר למוות אין פשר לחיים". אף הסיטואציה העולה דומה לסיטואציות זהות ב"הקרב" ולרוב הרומנים, העוסקים באי-המשמעות של המוות. החל ב"ימי צקלג" לס. יזהר כל ניסיון לתאר את המוות כמוות למען מטרה, למען המדינה, נתקל בדחייה טוטאלית של רוב הסופרים. ז ה ו   ע י ק ר   ה ק ו ש י   ש ע מ ו   מ נ ס ה   ל ה ת מ ו ד ד   ה ס י פ ו ר ת   ה ח ד י ש ה - ע י ק ר   ח י ס ו ל ו   ש ל   ה ג י ב ו ר -   ח ו ס ר   מ ש מ ע ו ת ו   ש ל   ה מ ו ו ת. הסיטואציה היא לוויתו של החייל אהוד (השווה גם "אגדות המקום" לצבי לוז). הנושא הוא טעם העקדה.
                        ועתה נעקד והקרניים לא חדלו להבהיק מן הכיפות - - - על קברו של אהוד נשא דבריו,
                        ואמר כל אותם דברים שביקשו לשמוע, על הצטיינותו באימונים, והיותו אהוב על
                        חבריו החיילים, ועל מחיר הדמים שאנו משלמים בעד מדינה עברית - - - ולא אמר להם
                        אורי, שקר, שקר הכל. כי לא ידע מהו שקר ומהו אמת. רק ידע בבטחון שהמתים מתים
                        ואינם קמים עוד לומר דברם ומותם הוא מוחלט - - - לו המצבה מחיה באמת את זכרו
של אהוד, לא היה אף אורי ירא את המוות. (עמ' 99).
אבל בשעה שהמוות הוא הממשות היחידה הרבה יותר מן המדינה או המצבה, היינו, ההמשך, כל השאר, זולת המוות אינו כלום, זולת התחכמות בלבד. איזה טעם יש לתורתו של הפרופסור שלזינגר? מה הביטחון שהוא מקנה? טעמו של המוות – זהו הנטל וזו השאלה שעמה נקרא להתמודד החייט מנחלת-חסד.
            בואו של אורי במחיצתו של החייט גורם בתחילה לשינוי לשונו. ביקש לומר "ערב טוב" ופלט "שלום עליכם". מלאכת התפירה מקבלת אף היא משמעות ייצוגית. כאשר אורי מבקש להתקבל כעוזר לחייט משיבו זה "בגדים חדשים אין הבריות מבקשים. רק תיקונים, כלומר..." שום שינוי צורה מהותי, שום מהפכה אין הבריות מבקשות אלא תיקונים בלבד. אורי מגלה מיומנות מפליאה במלאכת התפירה. החייט מבקש ממנו לפשוט מכנסיו ולהדק כפתוריהם. הוא מקבל מיד צביון חייטי מובהק. אורי חוזר כאילו למקורו. "ככל שחלף הזמן הלך ראשו ונרכן". הניגון המוכר מטשטש את זהותו הקודמת, הוא מתמזג עם רציפות הדורות.
                        אפשר הוא אביו ואפשר הוא נכדו, נינו של אביו העתיד להיוולד - - - אותו ניגון - - -
                        מערב עליו את זמניו הזורמים בו בתמידות לאיטם, (עמ' 102).
אך מיד מתרמז ניתוק זרימת הזמן. הזכרון המסוים הראשון של ילדותו מעלה אותו על ברכי אביו השואלו "מודה אני אמרת?", "מודה אני טטלה ויהי ערב ויהי בוקר של חושך". "קרישמה דרף מן ליינען" והוא נזכר בקריאת שמע של נעקד על קידוש ה'.
            כל מגע עם אותו עולם של שלמות קמאית, עולם טרום-ילדותי, נחסם מיד על-ידי זכרונותיו הראשונים. אורי אינו יכול להגיד מודה אני אלא מוחה אני. אף בפגישה ראשונה זו עם החייט הוא ניתק מהזיותיו כשקוראים לתפילת מעריב.
            החייטות התורשתית של אורי, היינו זיקתו הבסיסית לעולם הגלות והאמונה, מנותקת. הסופר מלביש ידיעה זו בתמונה מתוחכמת להפליא.
                        "מה שם אביך, איש צעיר - - - הרי שמי כ י ד ו ע, ר' יואל". (הדגשתי ה.ו.) "אין לי אב",
                        חתך אורי את תשובתו בלי לשאת עיניו, והתיק בשניו את החוט שנסתבך", (עמ' 102).
הפרשן, הרגיש לעניין השמות של שמאי גולן, ישאל עצמו מדוע משתמש החייט בביטוי "שמי כידוע, ר' יואל". האם זו דרך לשונו, או הנחתו לגבי פירסומו בשכונה נחלת-חסד. לקראת סוף היצירה, סמוך למלחמה, כאשר חוזר פלד ומתדפק על חלון ביתו של החייט, אם כדי לנחמו או כדי לשאוב בעצמו תנחומים מתגלה משמעותו של "כידוע" זה.
                        "ר' יואל", לחש אורי ושב והקיש בחלון, "ר' יואל" - - - "זה אני, ר' יואל, יוסלה נכדו
                        של אברהם לייב" (עמ' 196).
משפט דו משמעי זה מפענח את משמעות השם יואל. יואל הוא ראשי תיבות של יוסלה אברהם-לייב. ולכן, כאשר אומר אורי "זה אני, ר' יואל" אין זו פנייה אלא זיהוי עצמי. "פטנט" זה מסייע בידינו להעריך את מערכת ההתייחסויות של פלד, ואף להבין את המשפט הבא בפגישות המוקדמות שהופיע לעיל (עמ' 102).
                        "א י ן   ל י   א ב" ח ת ך   אורי את תשובתו בלי לשאת את עיניו   ו ה ת י ק  
בשיניו את החוט שנסתבך" (ההדגשות שלי ה.ו.). מוניטין בארץ כולה יצאו
להרצאותיו של הפרופסור שלזינגר.
יוסלה-אורי הוא החותך-מנתק את שלשלת הדורות. אביו ודורו – באלה קשורה תחושת הניתוק מן האוצר הטרום-ילדותי. במחיצתו הפכו התפילות מודה אני – לכופר אני ושמע ישראל – לזעקת שבר. כאן אף מסתברת מלוא משמעותה של פעולת ניתוק החוט בשיניו, היינו, ניתוק שושלת החייטים. וכעת מבינים אנו מדוע נסמך המשפט "מוניטין בארץ כולה יצאו להרצאותיו של הפרופסור שלזינגר", לשורות דלעיל. שהרי באמצעות אלפיים שנות למידה יזכה אורי לתואר הנכסף של   י ע ק ב   קופרמן – זו החוליה החסרה-הבעייתית.
            החייט אינו יכול לטעות הרבה בזהותו של אורי. "אפשר שנכדו של אברהם-לייב יושב לפני" ומנמק זאת במראה הפנים, זריזות האצבעות וכו'. אך הזיקה בין אברהם-לייב לבין אורי עזה יותר במישור הפנימי של הסיפור, במישור המחאה ואי-קבלתו של צידוק הדין. כשמזכיר החייט את שמו של אברהם-לייב משחזר אורי בדמיונו את גירסת אביו על מות סבו.
                        הגרמנים פצעוהו פצעי מות, שב והגיד אביו אחרי מות סבו. ואף כי ריסקו את אבריו
                        זכה למות בקדושה ולהקבר בטהרה. (עמ' 103).
כנגד סיפור כמעט הרמוניסטי זה עולה גירסת החייט. תחילתה מתונה, אך מכילה בתוכה יסוד אירוני. כל כך צעיר אמרו הבריות, והם לא ידעו כי זקן מופלג מת ר' אברהם-לייב - - - כבן נון ה"א שנים היה סבך במותו (שם-שם), אך זכה למות זקן יותר מכל אלה שליווהו. קהל-האברכים שניספה בשואה.
            אולם עיקר סיפור מותו של ר' אברהם-לייב הוא כי ביום השלישי לגסיסתו, כאשר הגישו לו האברכים תפילין לא הניחן. החייט פוסק כי יהודי כשר היה ר' אברהם-לייב, ראש ישיבת פשלנו. דוקא "הרב דמתא, ר' יצחק חיים, נענש בידי שמים על כי חטא לרבי אברהם לייב בחשד של כפירה". הרב דמתא הוא אחד מרעי איוב, שכן משסיים החייט תיאור מותו של ר' אברהם לייב הוא קובע "כך מת ר' אברהם-לייב, איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע".
            כעת מובנת זיקת המחאה שבין אברהם-לייב לאורי פלד-יוסלה. הסופר דואג שלא לטשטש את ההבדל שיש ביצירה בין המישור העילי למישור הסמוי. פלד מתקומם כנגד הסיפור על מותו של אברהם-לייב – הוא מנסה להיסוג ל"צבריותו", להיות קצין, להינתק אף מאברהם-לייב ומכל זיקה לאותם אברכי-ישיבות. הוא מתכנס מאחורי המלים: "כך מת ר' אברהם-לייב - - - אבל אני שמי פלד - - - קצין בצבא הקבע". אך התכנסות זו לא תעמוד לו. החייט יזהה אותו. "אינך דומה לאחד מהם - - -" החייט הוא שיתן פירוש למשמעות המלים "קצין בצבא הקבע". זהו צבאו של הקדוש-ברוך-הוא.
            אורי נלחם על זהותו המעין-צברית, על התנכרותו. זכרונותיו אינם מניחים לו להיות חייל בצבאו של הקב"ה, על כן הוא נמלט מביתו של החייט. אברהם-לייב ואורי פלד הם שתי תנועות של זמן: זו של אברהם לייב, מן העבר השלם אל המחאה וזו של אורי פלד – מן ההווה הסתמי אל העבר השלם. אולם אורי נחסם מול חומתה של תודעת השואה. הקדוש-ברוך-הוא מקבל בתודעתו של אורי אותו צביון אכזרי שתואר לעיל – האל המכלה והנוקם.
            בהזיותיו רואה עצמו פלד כחייל בצבאו של הקבע-קבוע-יציב ועומד. אין הוא יכול להזדהות עם מרדו המפוקפק של אברהם-לייב, מרד שיש לו דרכי נסיגה כבושות.
                        הו, הו, ר' אברהם-לייב, גלה עפר מעיניך וראה את נכדך עומד בחוץ ומפלל למותו,
                        שכבר טעם מן הסעודה השלישית וניגונו ערוך בקרביו, וקרביו רמוסים ואגן-ירכיו
                        מרוסק, והוא חייל בצבאו של הקבע-קבוע-יציב-ועומד. רק החייל משתנה. רק
                        החייל מתרסק מפנים ומבחוץ, ולא תמיד יש תפילין של ראש להניח על ראש כרות,
ולא תמיד יש אברכי-ישיבות למען יהללו-יה עם מותך הקרב. (עמ' 107).
כזכור, לקראת סוף הסיפור, סמוך למלחמה, לאחר שנגזר על אורי לפזר את פלוגתו "מפני שחוגים מדיניים אמרו – זכר קטע מעיתון "ירושלים רואה רגיעה מסוימת במצב". לאחר שהוא מחליט בנגוד לקביעה זו. "יהא מה שיהיה את נשקו האישי לא יחזיר". הוא פונה לביתו של החייט. לכאורה, לעודד את החייט – אך למעשה, כדי לעודד את עצמו בבטחונו של החייט ושוב עולה דיון עקיף בטיבה של ההסטוריה. ההסטוריה כפי שמפרש אותה החייט לעומת פירושו של אורי.
פסקאות אלו הנטולות מעמוד 189 של פרק ד' מבטאות את יכולתו וייחודו של שמאי גולן והן מן היפות והמעמיקות ביותר ביצירות נשוא דיוננו. כאילו מצליח המחבר לשעבד את נושא הפיסקה ולטוות רשת של אסוסיאציות המשמשות רקע פרשני סבוך ביותר.
האסוציאציות נטולות מאלמנטים המתארים את סביבת החייט. החייט העוסק במלאכת הגיהוץ, מופיע כדמות כרותת-גפיים בשל לבושו. הוא מטיל צל ענק, ניגונו היחיד והקבוע, "הוי ריבונו של עולם" המלווה בגניחות. רכינתו של הצל על שולחן הגיהוץ היא "השתחויה עמוקה"1. "כמין עשן   ק ו ר ב נ ו ת   ע ו ל ה   מ ש ו ל ח ן               ה ג י ה ו ץ" (ההדגשה שלי ה.ו.) אימת המשרפות ומחנות הריכוז מגובשת בפיסקה קצרה זו. אורי מטיל את אימותיו על החייט המגלם בהופעתו את הוויית השואה. זו אנטי-תיזה ל"עוזי" של אורי.
משנכנס אורי לחייט הוא חש כי כלי זה אינו במקומו. אך לאחר שאורי-יוסלה, נכדו של אברהם לייב נכנס פנימה ומזהה עצמו, באחת משתנה צביונו של החייט. "זקנו הצפוף מתרבע - - - ופניו החיוורים לובשים ארשת של לוחם אשורי, החץ והקשת לא היו בידיו". כפל פנים לו לחייט: חולשה נוראה שהיא אחד מפניו של כוח מיוחד, וכנגדו כוח נורא שאחד מפניו הוא חולשה. לכוח זה זקוק אורי אך, כאמור, חסומה דרכו.
החייט אינו מתפלא כלל על הזדהותו של אורי כנכדו של רבי אברהם לייב, כאילו ידע זאת, על אף הכחשותיו ושתיקותיו של אורי בפגישותיהם הקודמות. סופו של הבן האובד לחזור, "ידעתי שביום מן הימים תחזור אלינו". שלוותו של החייט אף בשעה שנשמע צרור יריות, פניו המחייכות, מרתיחות את דמו של אורי המהרהר "כאילו הגיהוץ הוא המעשה החשוב ביותר שיש לעשותו בשעה זו". אכן, לפי תפיסת האמונה והביטחון של החייט אין מעשה חשוב יותר ומעשה חשוב פחות. החייט מרתיח את אורי משום שהוא נכון מראש "למות על קדושת שמו יתברך" ובכך הוא דוחה כל צורך בהגנתו של אורי וממילא דוחה את כל תפיסת חייו שהצדקתה היא הגנתו הפיזית של העם.
אורי מצדו פותח בסידרת התגרויות שיותר משהן מבחנים לחייט הן מבחנים לעצמו. "איש אינו מכיר עוד את הניגון שלך, ר' יואל". "די לי בזכרוני שלי, בן". תשובתו של החייט מבטאת את חוסר התלות שלו בשיתוף. תלות, שכה זקוק לה אורי. שנית, המלה "בן" מעידה שיש עדיין מי שמכיר את הניגון וזהו אורי עצמו, ובשל כך הוא בא במחיצת החייט. החייט מודע בהחלט ליתרונו, "מכיון שבאת אלינו הרי שעזבת את צבא-הקבע שלך". אורי אינו יכול להודות – הוא מתריס כנגד החייט על דרך האמונה והבטחון שלו, מוכיחו ומזכיר לו את הפרעות בחברון. אך החייט מוסיף שמן על מדורתו של אורי: "ועכשיו תהיה לנו מלחמה". פרעות, רציחות, אונס ושוד אינם מייראים אותו. זהו סוד גישתו של החייט. תיאורי הזוועה של אורי הם רצונו של מקום – הדרך שבה נפרע השטר.
במשפט אחד הופך החייט להיות מבטא השלילה של אורי: "א ב י ך   ו א ב י   א ב י ך   ל א   י ר א ו   את   ה מ ו ו ת". (עמ' 192). כל התייחסותו של אורי נובעת מפחד המוות המאפס את טעם החיים וממילא מבטל את טעמו של המוות. ואילו לגבי החייט, המוות הוא פריעת "השטר של הקב"ה" שנחתם במעמד הר סיני. אורי מוחה בתוקף. "אולם אני הייתי ש ם (בשואה), יודע אני לומר, שאין פרעון ואין חתימות ואין שטר" (עמ' 113). מכאן מסקנתו של אורי כי רק בנשקו אפשר לפרוע את השטרות.
התפיסה העל-היסטורית של החייט, הכמעט-פאטאליסטית, נותנת משמעות להיסטוריה לא על-ידי הפעילות הצבאית או הדיפלומאטית כי אם באמונה ובביטחון בגאולה משיחית.
 
 
 
 
1 "השתחוויה עמוקה" – מטאפורת מוות בשירת א.צ.ג. ראה, "רחובות הנהר": "אל גבעת הגוויות בשלג", עמ' ק"ב, "השתחוויה עמוקה עד תחתית החיים ולא יסף עוד לקום" וראה הסבר למטאפורה זו, יהודה פרידלנדר. "א.צ.ג. – עיונים בשירתו", עמ' 43.
"ההיסטוריוסופיה" של החייט מתפרשת באמצעות הספרים העתיקים. שוב מוחזרים אנו באופן עקיף למוטיב מפורסם מתקופת מלחמתה של ספרות ההשכלה – "הדת והחיים" – "הספרות והחיים", שהרי גם הסיפור "מותו של אורי פלד" עוסק בשאלת השאלות של הספרות העברית החדשה: 'יעוד או אובדן'. אלא שבסיפור זה, חוזרים אותם ספרים ומתגלים, ולאו דווקא בחולשתם ובהיפוכם של החיים, משום שהחיים ללא עוגנם של הספרים משוטטים בהווה אבסורדי חסר משמעות.
החייט מוצא סימנים לגאולה על-ידי חישובי קיצין שבספרי אבותיו. בספרים הללו מקבלים לפתע המקומות הגיאוגראפיים, המאורעות ההיסטוריים, משמעות המרמזת אל מעבר לעצמה ומתגשמת בעתיד. אורי נזכר בשיטתו של אביו שהיתה זהה לשיטתו של החייט. אביו קרא על ערש מותו: "הגאולה תבוא, בני, בשנת תש"ה – שנאמר תבוא שנת ה', אלא שהגרמנים רצחו שניהם" ואורי נשאר יתום. "רצחו שניהם" מתפרש כרצחו מניין שנותיהם של היהודים – כלומר, אמונתו של אורי. באותה מידה יהיה הפירוש נכון אם נפרש "רצחו שניהם" כרצחו את אביו ואת החייט גם יחד – לפחות, לגבי אורי. הביטחון במניין השנים, היינו בגאולה, באחרית הימים, ברמזי השנים, ביד המכוונת את טעמה של ההיסטוריה היהודית – נרצח. אם כי אביו צדק ולא צדק. צדק – כי המלחמה העולמית נסתיימה בשנת תש"ה, לא צדק כי הגאולה לא באה עם סיום המלחמה.
לאורי, אף הוא, שיטות משלו ללימוד בהיסטוריה. גם בשיטתו היקשים, רמזים. לקח ההיסטוריה הפרטית שלו – ההכרה כי נאצר אינו שונה מהיטלר. ההקבלה שהוא עורך בין פעולותיו המדיניות ומהלכיו הצבאיים של היטלר לאלו של נאצר מבשרת על אותם פתרונות סופיים. זוהי ראיה לתפיסתו. דבר אחד משותף לאורי ולחייט בתפיסתם את ההיסטוריה – התנגדותם לתפיסתו של צה"ל את ההיסטוריה ביהדות. בד בבד שונה תפיסתם מתפיסתו של הפרופסור קינדרמן שאף הוא תופס פן אחד בהיסטוריה המתיימר להיות חזות הכל – תקופת ריב"ז. אף פן זה אינו רלוואנטי כמעט לגבי אורי. תפיסתם שונה גם ממחקריו הבלתי רלוואנטיים של פרופסור שלזינגר.
רק היסטוריה המסתמכת על הניסיון הגמור, כמו ההיסטוריה הפרטית של אורי, או העל-היסטוריה של החייט יש להם מקום בהתמודדות על משמעות חיי אנוש.
אורי סבור כי מי שאינו מבין את לקחי ההיסטוריה ואת טעמה עלול לבוא לידי מעשי טירוף. אך מיהו המטורף, מיהו זה שאינו מבין, או שמסלף בשגגה או בזדון לקחים אלה? "אילו היה מספר לחייליו תולדות עירו פלשנו ויהודיה היו אומרים כדי לשכוח הצרות שלו מן שם קפץ על הראש" (עמ' 196). דברים אלה נשמעו כאשר שב מבית החולים לאחר ניסיון התאבדותו הראשון. לאחר שיצא מבית החייט הוא רץ למטה החטיבה כדי "לודא שלא נטרפה עליהם דעתם, כפי שקרה לר' יואל". החזרת הנשק למחסנים מבטאת, לדידו, את הפילוסופיה השלומית של צה"ל, כפי שזו משתקפת מפיו של מפקד בית-הספר ללוחמה. אף דברי הכיבושין של החייט המדביקו מביכים אותו. "צרור בודד של כדורים" מוחשי יותר לאורי "מיסורים ואמונה וביטחון וספקולציות מן הכתובים". אורי מהרהר בלבו כי איש מהם, גם לא החייט, אינו יודע מדוע סבו לא הניח תפילין. הוא מניח כי אילו הוא, אורי, היה פותח את פיו היה ר' יואל משתתק ואולי אוטם אוזניו משמוע. לדעתו, התנהגותו של אברהם-לייב תומכת במסקנותיו. אך קולו של החייט רודף אחריו, ניגונו נדבק בו שעה ארוכה ולמרות הכרעתו לטובת הנשק, מסתיים הקטע באירוניה גמורה. הוא משוכנע שיבוא צו-קריאה חדש משום שמבינים המפקדים כיצד יש לפעול. "חכמת מפקדינו לא בשכונת נחלת-חסד נקנתה". על טיבה של חכמת מפקדינו כבר עמדנו. אם תוצאות פעולותיהם עולות יפה – אף אם מסקנותיהם נכונות – עדיין אין בכך ראיה לחכמה.
 
 
 
 
 
מתוך הספר "דיוקן הלוחם – עיונים על גיבורים וגבורה בסיפורת העברית של העשור האחרון",הוצ. אוניברסיטת בר-אילן – תשל"ה.
 

 
   

פרופ' הלל ויס הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת בר-אילן, המחלקה לספרות עם ישראל, ראש החוג להוראת הספרות במכללת אורות ישראל ופעיל פוליטי.