פרופ' הלל ברזל
"סיפורים ריאליסטיים: כוחם ומגבלותיהם",

ידיעות אחרונות. 3.10.1975

 

על קובץ הסיפורים "בריחות למרחקים קצרים" לשמאי גולן
בריחות למרחקים קצרים, מאת שמאי גולן, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים, רמת-גן, 135 עמ'.

 
 
.                      שמונת הסיפורים, שנתכנסו בקובץ זה, מעוצבים בנוסח שניתן לכנותו ריאליסטי. כמה מתכונות-היסוד, המאפיינות את הסיפור הריאליסטי, מצויות גם כאן.

תכונה אחת היא הזהות. כל הגיבורים מופיעים כמזוהים בשמם, בתעסוקתם, בגילם. במקום מגוריהם. נימת הסיפור, גם במקום שהיא אירונית, או אף סאטירית (כמו בסיפור "הלוויה") אינה מכוונת ליצור יחס של פיקפוק בכל מה שקשור בסימני הזיהוי של הדמויות הראשיות ואף המישניות.

תכונה שניה היא ההסתברות. כל האירועים ניתנים בשלשלת של סיבות ומסובבים. גם התנהגות בלתי-הגיונית של הגיבור, או אפילו טירוף, נמסרים מתוך מאמץ להניח את דעתו החוקרת של הקורא. כך, למשל, לא נתקשה להבין את סוד השיגעון של פליט הגיטו, המופיע בסיפור "מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי". המספר קובע מקבילות מפורשות בין ההתרחשויות בתעלות בגיטו בסיום המרד ובין זעקות-החרדה המאוחרות של השריד שניצל.

תכונה שלישית היא המלאות (ו' שרוקה). רוצה הכתוב שנדע לא רק את פשר הדברים, אלא גם את ראשיתם ואת אחריתם. גם במקום שמצע הסיפור הוא קצר, אנו עומדים בפני דחיסות של פרטים, שכוונתם ליצור תמונת-חיים שלמה. המספר כאילו חס על הקורא ואינו רוצה להשאיר אצלו ספקות ותעלומות. מובן מאליו שאין המספר מדיר עצמו מן הנוסחה הרומזת, אך הוא מוליך את המסופר עד לגבול שבו לא קשה לנחש מהו התמרור הבא של העלילה. אין צורך לכתוב מפורשות שהגיבור מת, כאשר מצויירת נזילת דמו ("עשרה סנטימטר עפר"). בצדק נאמר כי "הציר המרכזי בספר סיפוריו של שמאי גולן הוא האדם הנתון ברגע של משבר". משבר, כמו שבר גיאולוגי, מראה בבת אחת מה שהיה נעלם ונסתר מעין רואה כל הזמן. התמורה הפתאומית, כציר של העלילה, עשויה להיות גורם רב-ערך בכתיבה הבאה לחשוף ולהאיר. היצר הסיפורי, החותר למלאות התמונה לשלמותה, ימצא סעד רב בהיאחזות בנקודת-מיפנה דראמטית בחיי הגיבור. השבר מניח לכמוס לפרוץ החוצה, כאילו מן החובה להפוך משבר להזדמנות לווידוי, אם על-ידי דיבור בגוף ראשון ואם על-ידי הפיכת המספר למוודה של דמויותיו.

                          גיוון הנוסח

את נוסחת כתיבתו הבסיסית מצליח שמאי גולן לגוון באמצעותם של תבליני-הבעה הנטולים ממסורות ספרותיות הקרובות לריאליזם, הסמוכות על שולחנו, או הרחוקות הימנו. כל הסיפורים מתובלים במעט סימלנות. שריד השואה נקרא בשם אונהיים, שפירושו בגרמנית בלי-בית. חבריו המגשימים בקיבוץ קוראים לבית-קיבוצם בשם שורשים. הסיפור המצייר את גורלו של זקן נקרא "ברושים בשלכת", ללמדך כי עניין לנו באדם בשלכת ימיו. הברושים המופיעים כיסוד סיפורי, כחלק מן העלילה, עומסים עליהם משא ייצוגי, שכן הוטל עליהם לשמש בבואה לגורלה של הדמות המרכזית בעת שניטל כוח חיותה ואזלו הימנה ירקותה, חיוניותה, טעם חייה בין הפרדסים. "הדלת הייתה נעולה, והמפתח שבידי סגל לא התאים עוד למנעול", נפתח הסיפור "בשעת עייפות נוראה" משפט-הפתיחה נדרש לגופו של מהלך האירועים. אבל נקל להבחין בבשורתו הנוספת של הכתוב. נכללה בו תמצית גורלו של האיש שמצא את דלת כל חייו נעולה בפניו מבלי שיידע כיצד להתיר את הסבך אליו נקלע. ההעצמה (צ כמוצה) של היסוד הסמלני בסיפור "קרנות המזבח", שבו מקריב עצמו העולה החדש על גל האבנים שבסמוך לגבול, כמעט ומפקיעה את המסופר מן ההבעה הניצבת על יסודות המובן, המוסבר והמתקבל על הדעת. רצונו של העולה החדש להיות קורבן עולה (ל' קמוצה) נתפש על רקע כשלונו במקום חיותו בין סלעי הארץ, בד-בבד עם תחושת-הייעוד העמוקה, המפעמת בו. אבל המערך העלילתי, אבני המיזבח שנמזגו בהן קדושת המקום ואימת האוייב הערבי, הרקע האקטואלי לחזיון העקידה של זמננו, בנוי על אדני הסמל ולא על גבי יסודות הנראים לעין במסכת החיים הממשית, המוחשית. גיבור הספור שמו יצחק ושם בנו אברשה, אברהם. במציאות החדשה נדרש האב להקריב עצמו ולקיים את חיי בנו. אופייני להשתלשלות הסמלנית הוא השינוי שמשנה הבן את שמו מאברשה לאברי. אברהם מסוג חדש צומח בנוף ירושלים. את היסוד הכימי שמבקש האב, שהוא כימאי במקצועו, להמציא, הוא רוצה לכנות בשם אברי. ללמדך כי עקידות והנצחה תובע גם הזמן החדש, כאשר הוא ניבנה על הישן.

גיוון נוסף קיים בכיוון לדרך ציור נאטוראליסטית, כמובן של פנייה לרובדי-נפש נמוכים יותר, יצריים, תובעי פורקן. בעוד שהפנייה הסימלנית מרחיקה את הכתוב מן הנוסח הריאליסטי, הרי שהשתזרותן של הבעות הפונות אל הנמוך והגס יותר איננה אלא הרחבת יתר ואף העמקה של צביון ההבעה הבסיסי שבו משתמש שמאי גולן. הצד האירוטי מצוייר בסיפורים שלפנינו לא מתוך עדנה, אלא מתוך הדגשת המודחק, המתפרץ. ההסתכלות באהבה שחלף זמנה, או בגוף מזדקן שהוא עדיין מטרה לקירבת בשרים מחייבת להדגיש את הבלה, או אף המעוות. האופי הנאטוראליסטי מתחזק בספור האחרון שבקובץ, שבו חברו יחד השיגעון ותחיית הבשרים המאוחרת. כך גם בסיפור "השיבה", שבו מצוייר גיבור ששמו האירוני הוא איתן, ושאיבד את שתי רגליו במלחמה. הנתיב להחזרת הצלם הגברי, השלם, היא ההתקרבות האירוטית של הנכה לנילי רעייתו. בסיפור זה מתלבטת הנטייה למאוויים בתיאור גדמי הרגליים וכן בהשלכת הדימוי העצמי של הגיבור על פני מדווה: "אתה בריא, איתן, בריא כמו מדוזה ירוקה שמנונית, הדבקה בחייה המבחילים" (עמ' 50).

לא נעדרו מן הסיפורים גם נטיות פסיכולוגיסטיות. הסיפור "עשרה סנטימטר עפר" כתוב כמונולוג פנימי, המחייב חישוף מעמקי נפש. מאחר שהמשבר במרבית הסיפורים הוא נפשי, הרי ממילא מתחייבת הפלגת-מה לנסתר שבנפש הדמויות. סיפור אחד, "הלוויה", אף יוצא מן המתכונת הדראמטית הרצינית שבה עוצבו כל הסיפורים, אל דפוסיה של הסאטירה. מותו של החבר מעורר יצרים דבויים. האכילה והשתייה בבית-המרזח (הפונדק כסמל לעולם), וההשתעשעות במלצרית, שהיא זונה תרתי משמע, מוכרת מזון ומוכרת גופה, מתנסחות בנוסח היתולים. הריאליזם ההיתולי הוא כידוע אחד משושביניו של הריאליזם הרציני (כך, למשל, ביצירותיו של מנדלי).

הגיוון של הסיפורים אינו מיקרי. קיים קשר הדוק בין דרך העיצוב לבין התשתית המונחת ביסוד הסיפורים. המשבר, המונח ביסוד כולם, ניתן להעמידו על שני סימני-היכר. האחד – הזרות. כל הגיבורים זרים לסביבתם הקרובה והרחוקה. במיקרה אחד מוטל הגיבור בחדר בבית חולי-רוח. במיקרה שני הוא רוצה לפרוש לעת זיקנה מקיבוצו. הנכות עושה את מי שנקטעו שתי רגליו למופרש-מאונס מחברתו. ניכור גדל והולך מציין את היהודי שנותר בדד בדרך לאקאפולקו ("הפטרון מארץ הקודש"). בעת מסע ההלוויה ניכר כי החברות בין המלווים ובין המת היא מדומה, ואף כל אחד מן החברים עולם הוא לעצמו, זר ומוזר ללא קשר של אמת לידיד, ואף לא למקצוע.

אל הזרות נקשר עניין הקורבן. הסיפור "קרנות המזבח" מעמיד במפורש את העקידה במרכזו. הזר הוא הנעקד על אבני המקום, אבני המולדת המשופעות ביסורים. מה שנאמר בסיפור זה במפורש. הושקע עמוק יותר בסיפורים האחרים. איתן הקריב שתי רגליו, הפטרון מארץ הקודש משלם את מחיר הריגתו של המושיע הנוצרי. קורבן בארץ-הקודש תובע את מחירו בארץ הרחוקה, מידיו של האינדיאני, אלפיים שנה לאחר מעשה פליט השואה ניצל והוא נושא על בשרו את אות הקורבנות של כל חבריו שניספו בידי הנאצים. החייל שדמו נוזל נופל אף הוא כקורבן-דמים. אלא ששמאי גולן משנה את ממדיה של התשתית ואת אופייה לקולא או לחומרא. יש שהוא שומר על הצביון הקמאי: עקידה שסופה מוות (הקידה כתבנית ארכיטיפית עיקרה הקורבן, ולא מעשה הישע והפדות בסיום המעשה). ויש שהוא מותיר פתחי תקווה, מעין רמזים להתחלה מחודשת. הסיפור על הפליט מסתיים בהולדת, התחלה מחודשת, מבלי שנדע גורל האב מהו – לשפיות או לטירוף. בכל מקום, שבו הסיום הוא קיצוני יותר, הזרות מוחלטת והמוות בלתי-נמנע, יימנע המספר מהקפדה על סימני הזיהוי של הסיפור הריאליסטי. הסיפור "קרנות המזבח" מוביל אל הסמלנות. הסיפור "הפטרון מארץ הקודש" מוותר על חוליית ההסתברות במעבר מן הדו-שיח התמים אל ההרג. "לפתע ידע מה עליו לעשות. תחב ידו לכיס מקטורנו. אף בנו היה עושה כך. ניסה לשלוף את האקדח" (עמ' 95). הסיפור אינו מנמק מדוע נעשה הצורך להשתמש באקדח ודאי כל כך. מה שאין כן בסיפורים הרוצים להמתיק את אחרית הדברים. כאשר מסופר על שובו של סגל "בשעת עייפות נוראה", הרי למרות העייפות אין הדלת ננעלת כליל בפני השב. לו היה הסיפור על השיבה לאחר בריחה הופך את הגיבור למעין מנשה חיים ב"והיה העקוב למישור", או לדמות קאפקאית שאינה מסוגלת לעבור את הסף, היה הסופר בורר לו מיסגרת מופקעת ומתרחקת בשיעור גדול ממה שנראה כהשתלשלות מתקבלת על הדעת. בצורתו המאופקת נמנע הסיפור מן ההפלגה אל הסמל, או אל הבדייה הקיצונית         .

                     
         מיגבלות ויתרונות

במידת ההתאמה של תשתית או מוטיב לצביון-הבעה מגלה שמאי גולן מיומנות. הסיפורים מוכיחים כי נהירה לו הדרך מן הריאליזם אל הגוונים הקרובים אליו במידה זו או אחרת. אלא שאת מידת ההצלחה של הסיפורים קובעת יכולתו של המחבר להעמיק את צביון ההבעה ולעשותו מנוף לתחושת עומק. בשער הספר נקבע המוטו מספר עמוס: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש". פסוק זה מבטא יפה את הצירוף של זרות וקורבן במישור האנושי, הקיים בסיפורים. אבל הוא גם מעיד על מה שניטל מכמה מן הסיפורים, והוא רובדם המטאפיזי. עוצמתו של הפסוק התנ"כי נובעת מתחושת הכורח אותה קובעת יד נעלמה, גדולה, שאין מיפלט הימנה. הבריחות של גיבורים כמו סגל או בהרב הזקן הן לא רק קצרות; הן נראות קטנות משום שמיקריות גורל בלבד מתלווית אליהן. הסיפורים הריאליסטיים של גולן מאבדים את תנופתם כאשר הם נשארים דבוקים לקרקע של מעשים קטנים ואפורים. המונולוג הפנימי של החייל הפצוע בולט במיעוט כוחו. הסיפור "עשרה סנטימטר עפר" הוא החיוור שבקובץ. המצע הפסיכולוגי, הממיר את המצע האידיאלי, או המטאפיזי, מתגלה כבלתי מספיק. רק בשעה שהסיפורים מעוגנים ברובד נוסף הם מרשימים, שכן הרובד הנוסף, אף אם אינו מיטאפיזי ממש, מעצים את הכתוב. הסיפור המפגיש את לאנדסמן עם האינדיאני מצרף שני נופים: ארץ-הקודש ומידבריות מכסיקו. מייד מורגשת התנופה המעלה את המסופר ומעמיקה את הכתוב. המיפגש בין פרשת העקידה הישנה לבין העקידה החדשה מרחיב את גבולות המסופר. זהו סיפור שייחקק היטב בזכרונו של הקורא. אפשר שהטוב בסיפורים הוא זה הנדרש לטירופו של פליט השואה. כאן צורף בהצלחה נדבך העבר לקלסתר פניו של מי שחי בהווה.

ניתן להסיק ולומר, כי בסיפור הסימלני והנאטוראליסטי עולה כוחו של בעל "בריחות למרחקים קצרים". זאת אם נבין במונחים סימלנות ונאטוראליזם הצטרפות של רובד על גבי רובד. בראשון הנוף המיוצג ובשני הנוף המודחק, המסביר את ההתנהגות הגלויה. אולם גם בסיפורים הריאליסטיים שלפנינו מצויות נקודות של התעלות, אפילו אם פתרונותיו של המחבר למצוקות דמויותיו נראים פשטניים מדי. כך, למשל, נאמר בסיום הסיפור "השיבה":

"הצלקות על הבטן... זה מטלי," דיברה בקול חלוש. "זוכר? גדולה היתה, ועוד מונחת על הצד", נטלה ידו והניחה אותה על כרסה כמבקשת לכסותה.

"לכל אדם צלקות משלו," אמר בקול מבודח.

"פרצו בצחוק. חרישי, לבל ישמעו הילדים" (עמ' 52).

נוצרת תקבולת בין נכותו של איתן ובין צלקותיה של נילי. החסרון – מנת-חלקו של כל אדם – הוא פתח הצלה ומרפא. שעה שמי שניטלו שתי רגליו מתגבר על פחדיו ובושתו מפני אשתו, מתברר שהיא זו המתביישת הימנו. ההליכה בשני צירים מקבילים (גם לאיש וגם לאשה מומים משלהם) היא פתח הישועה, שדרכו מעדן הסיפור את הסבל האנושי וקובע אותו בתוך מוסר-השכל אוניברסאלי. אם לכל אדם צלקות, הרי שוב אין מקום להתבייש בהן ולהירתע בגינן מן השיח והשיג הטבעיים והאינטימיים ביותר שבין אדם לחברו. שמאי גולן מתגלה בסיפורים כבעל חוש בהבנת היחסים הבין-אישיים. נמצא שגם במקום שהוא פונה אל הבריחה הקצרה, בעלת הממדים האנושיים הקטנים, הוא עשוי להאיר את המתרחש בהארה נעימה ומעוררת אהדה.


 
   פרופ' הלל ברזל חוקר ספרות ישראלי, כיהן כפרופסור לספרות עם ישראל  ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן.  
 

Go Back  Print  Send Page