פענוח מקלטת טייפ של דברים שנאמרו בתוכנית לספרות של יום שישי, קול ישראל, נובמבר  2009
 בעריכת הדסה וולמן
 
 
ועכשיו, לרומן חדש של שמאי גולן, "ואם אתה מוכרח לאהוב", דורון קורן קרא את הספר הזה.

לא מומלץ להעביר אשה זקנה מביתה המורגע לבית-אבות, ואפילו הוא יוקרתי ,ממקום ברמת-אביב ומשקיף אל הים. במיוחד לא כשזיכרונות מימי השואה, מקרקעים את הזקנה למקומה, והיא חיה באזור הדמדומים של השפיות.

ספרו החדש של שמאי גולן, "ואם אתה מוכרח לאהוב", נפתח במשבר העקירה הזה של אשה בת שבעים ושש ובן זוגה, שעזיבת ביתם מנערת אצלם את משקע הזיכרונות הסבוך והמעונה, הכולל גם את ראשית אהבתם. ולמרות שהאשה רדופת הזיות, היא מפוכחת דיה כדי לקלוט את האינטרס הנדלני והעורך-דיני, שעומד מאחורי הפינוי מביתם הירושלמי. ועורך-הדין, הוא לא אחר מאשר בנם האהוב.
 
     בניסיונה למנוע את הפינוי, היא מקצינה את שיעולה.
     הנה היא למשל מול בנה, המופיע ביום המעבר, בחליפה שהיא עצמה קנתה לו:
 
                     "שלא תיגע בי, אלחנן, לחשתי בקול תקיף באוזנו. לא אתה ולא חליפת
                      הקברן שלך. ולא חברי הכנופיה שלך ושל אביך. וכדי שיניחו לי, גם
                      שלפתי את גשר שיני המלאכותיות, נופפתי בו, ואמרתי שהיום בשעה
                      חמש חייבים ללכת אל דוקטור מואיז רופא השיניים. שמעתי את צעדיו
                      הבורחים של אלחנן במדרגות."                                                                   
   

אלא שהעניין הוכרע, ובני הזוג נאלצים לעבור לדיור המוגן, שבו הם פחות מוגנים מול עברם.
     שמאי גולן, ששרד את השואה כילד, מיטיב מאוד לדובב את נפש הגיבורה הזקנה, עם הדיבור הפנימי הסוער, ואת אהבתה לבעלה המתחלפת באחת, כשזה משתף פעולה עם בנם, בחשד, שהוא רוצה להרעיל אותה.
     התיאור של רגשותיה ושל ההיגיון שהיא בונה, והתיאור המקביל של נפש בעלה, הינו רב דקויות ואמין, והאירועים, עם כל קדרותם הבסיסית, מסופרים בחיוניות רבה, נדירה משהו, כשמדובר בגיבורים ספרותיים בגיל הזה. דווקא פרקי הסיפור גיבורי המשנה הצעירים והעכשוויים יותר, הבן אלחנן ואשתו, הם קצת פחות משכנעים.
     שלד הסיפור הוא משולש האהבה מאז. אהובה הראשון של האשה הצליח לברוח לישראל לפני פרוץ השואה, ועם אהובה הבא, בן-זוגה הנוכחי, היא התחבאה במרתף צר וחשוך של אלמנה פולנית, שבו מימשו את אהבתם ואת תאוותם, עד שהבעל, נאלץ לנטוש ולברוח מאימת הנאצים שבחוץ.
     כשהתאחדו מחדש בגבול הארץ, נפגשו כאן עם האהוב הקודם, עכשיו עורך-דין מצליח, וכעבור שנים, התחתן, אותו בן אלחנן, עם בתו של עורך-הדין.
     המחבר, שמאי גולן, ממייסדי "בית הסופר" ומי שעמד בראש "אגודת הסופרים", כבר כתב על השואה בספריו הקודמים, וגם הפעם, המראות מאז, הינם עזים ובלתי מתיישנים. הנה למשל, חבורה נאצית, רגע לפני ההתעללות.
 
                    "ובאולם המרובע, רחב הידיים של הארמון, ישבו להם הכל יכולים,
                    נשענים אל קירות העץ המוזהבים, אבזמי חגורותיהם נוצצים באש
                    נברשות הבדולח, וכובעיהם הגבוהים והשחורים בעלי המצחיות
                    העטורות, צומחים להם מתוך גולגולותיהם. קלאוס, שלף את כידונו
                   הקצר מנדן הזהב שבחגורתו, העביר את הלהב מול אור הנברשות
                     הזוהר, ונתן את האות."             
                                                                      
     זהו ספר לא קל, העוסק בזוועות ההן, שאי אפשר לספר, ואי אפשר שלא לספר. ובעבר, שאיכשהו איפשרה לשרוד.
 
"ואם אתה מוכרח לאהוב", הרומן של שמאי גולן, הופיע בהוצאת "זמורה ביתן".
 
 
 
 
ותודה לדורון קורן על השיחה.
 
   דרור קורן - מבקר ספרות, עורך ומתרגם. מורה לתנ"ך. זוכה פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. כותב ביקורות באתר YNET ומשוחח על ספרים ברשת א'. מחבר המאמר המפורסם במוסף "הארץ" על חוליי מערכת החינוך .