דורית אורגד 
סיפורי חיים בתוך השבר הנורא
שמאי גולן, "ואם אתה מוכרח לאהוב", רומן,
כנרת זמורה-ביתן, אור-יהודה, 2008, 224 עמ' 
  אני קוראת בספרו החדש של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב" ובאוזני מהדהדות מילות שירו של פאול צלאן "שושנת האין". באותה גבישיות נדירה המרעידה את הלב באימפקט האדיר שנודע לשיר הזה על כל מי שבא אתו במגע, זו הגבישיות שבה שזורות מילות שיריו של המשורר הדגול במעשה היצירה, כך גם מוקמת עלילת הספר הזה, קריסטל על גבי קריסטל, ומביאה מסכת חיים המשקפת גורל של עם שלם, ומסמלת תקופה מכרעת בתולדות עמנו, תקופה שיש לזכור אותה לדיראון עולם.

חשבתי בעת הקריאה שהיה ראוי לתת לספר את השם "ואם אתה מוכרח לזכור", שכן העניין הזה תופס בו מקום מרכזי, ומכאן גם השם שניתן לאחת מן הדמויות המרכזיות, גדנקר, שמואל גדנקר. שמואל כשמו של הנביא שהמליך את ראשון המלכים בישראל, ושורש המילה הלועזית גדנקר, הוא גדנק – מחשבה וזיכרון.
   
על שמואל הנביא נגזר לצאת בינקותו מבית הוריו ולהתחנך בבית שבו גדלו בני המושחתים של עלי הכהן, פינחס וחפני, ובילדותו לא ידע על התפקיד שהועיד לו האל, כשם שגם הרופא הווארשאי לא שיער בילדותו שיוטל עליו התפקיד הקשה להזכיר, לתת עדות, לא להניח לעולם לשכוח, לצרוב בזיכרון הכלל את מה שהוא אינו חדל מלשמוע, כמו את קולותיהם של אלה שלא שבו, קולות המהדהדים באוזניו, "לפעמים בגן, או בשדה, בהרים, על חוף הים עם שחר..." (עמ' 92).

כמו תפילת שמע ישראל, "בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך..." שחורטת בתודעת הפרט את האמונה באלוהי ישראל, כך יש לחרוט בזיכרון הקולקטיווי את מה שאירע לעם היהודי בשנות הארבעים של המאה הקודמת, כשהשטן דחק את האל הטוב מן השמים והפך אותם לעופרת יצוקה רוע מוחלט.
    
במלוא האוטנטיות מתאר שמאי גולן את מעשיו של השטן המופיע בסיטואציות שונות שכולן מתרכזות סביב הנושא הקשה לתיאור מרוב שהוא נורא, נושא השמדתו של העם היהודי במטרה "לנקות" את העולם ממנו, ובלשון השטן לעשות את העולם ל"יודנריין".
    
נושא קולוסאלי ומצמרר שכזה אינו יכול להצטמצם למעשה הספרותי. נחוץ שהסופר, החש בעצמותיו את האש הנדרשת להדלקת נר הזיכרון, ימצא לו נתיב סיפורי שכביכול אינו נוגע לזוועות.
    
שמאי גולן מוצא אותו בסיפור אנושי שלא קשה להזדהות אתו. זהו סיפורם של שמואל הרופא בגמלאות, לאורה אשתו שהייתה אחות בבית החולים ועבדה במחלקה של פרופסור שימרון, של הזוג הצעיר אלחנן (בנם לכאורה של לאורה ושמואל, שלמעשה נולד לאחותה ולבעלה, דבר שנודע לו עליו רק בסוף הסיפור) ואשתו דניאלה.

 דמויות נוספות הן מיכאל לוין, אביה של דניאלה, ה"שליח" לשעבר שבא מארץ ישראל לפני המלחמה לגולה, לגאול משם את יהודיה, ונמלט ממנה עם פרוץ הפורענות, והחנווני ליבר, שניצל כי הגיע ארצה בזמן, וטוען שאילו כולם היו נוהגים כמותו, הייתה נמנעת השואה שהכחידה גם את בני משפחתו. לכל אורך הסיפור מורגשת נוכחותה של מירה הנפקדת, אחותה של לאורה, שלא עלה בידה להינצל. מירה נמצאת כל הזמן בסיפור הזה, היא ובעלה מאירקה, ולא רק הם – אנדרטאות רבות מקים הסופר המחונן ליסודות העולם שחרב.
לאורה, שם שמקורו יווני ויש לו קשר למיסטיקה של נזירים קדומים, מרמז בשפה העברית לאור. לכך היא אכן נועדה, לאורה, להיות מוארת, אהובה על הצעיר הארץ ישראלי "השליח" ששליחותו נכשלה, על מאירקה גיסה ועל שמואל בעלה, שלמרות מחלתה המתעתעת בו, הוא לא נוטש אותה.
    
מחלת השיטיון (אלצהיימר) שלוקה בו לאורה, מעוררת אהדה גדולה לגיבורה האומללה. וכי אפשר אחרת לנוכח התיאורים הנוגעים ללב שמתאר הסופר את התייחסותו החומלת של גדנקר ללאורה שמתוך שטיונה היא משטה בו, מעלילה עליו עלילות שווא, מקשה עליו כל כך, ואילו הוא גומל לה באהבה גדולה? "עתה העמיד גדנקר את כיסא העץ בעל המשענת הנמוכה סמוך לכורסה של לאורה, כמכריז שהוא על משמר חלומותיה..." (עמ' 218).
    
ביד אמן מתאר שמאי גולן את התהום שנפערה בתודעה היהודית בעקבות השואה, כפי שהדבר מומחש בקטע המופיע לקראת סופו של הסיפור החשוב הזה: "רציתי להזכיר לדניאלה עד כמה אהבתי לקרוא בספרים שקנתה לי, על האיילות בערבה, והשדות שבעמק, ועל עגלה עמוסת החציר, ניחוח מדורת הקומזיץ, שדות החרולים וגדרות השיטה... אך דניאלה נמשכה דווקא אל הספרים של אבא, ספרים שעל כריכותיהם עיניים נפחדות, צלבי קרס, כובעי פלדה מרובים של גרמנים, וארובות עשן עירומות ללא בתים... (עמ' 223).
    
דניאלה ילידת הארץ קונה לבעלה ספרים שמפעמת בהם רוחה של ישראל החדשה, המשוחררת מן העבר הדווי, רוח אידילית של עבודת אדמה, של חיים בחיק הטבע ואחוות אחים. והוא אהב לקרוא בהם, להתחזק בתחושת השייכות לציבור הזה, ואולי סייעו הם בידיו להשכיח מעצמו לרגעים את השבר הנורא, שבר שלעולם לא יוכלו להשתחרר מן הפגיעה האנושה שנפגעו בעטיו. לעצמה אין דניאלה קונה את הספרים האלה. לה יש עניין בספרים הממחישים את הגיהינום שחוו בעלה, בני משפחתו, עמנו כולו...
   
דניאלה ואלחנן, שגם לשמותיהם – כמו לשאר הדמויות בספר – נודעת משמעות סמלית, מנהלים כביכול חיים רגילים. הם רוכשים לעצמם מקצועות מעניינים ועובדים בהם, מביאים ילדים לעולם, יוצאים לשליחויות בחו"ל, מנהלים פרשיות אהבים, רבים ביניהם ומשלימים.
    
אלא שכל הזמן, מתחת לפני השטח, ממשיכה לפעפע תחושת השואה על כל מוראותיה.
    
סיפורם של בני "הדור השני" המובא גם הוא, כיתר החלקים, בגוף ראשון, מתואר באוטנטיות שאינה נופלת מזו שבה מובא גם סיפורם של ההורים. ניכר שהחומרים ששימשו לספר אבני בניין לוקטו במיטב הכישרון היוצר של המחבר, והונחו ברגישות זו על זו, כשהאהבה – למרות כול המכשולים – היא המלט המחבר ביניהם.
    
"כמה אהבתי אותך, דניאלה" (עמ' 222) – אומר אלחנן בפרק החותם, ואני אומרת כמה נפלא שספר המביא בנאמנות רבה פרק כה כאוב בדברי ימי עמנו, מצליח לשזור בו סיפורי חיים מסעירים, הנקראים בעניין רב.
 
   

דורית אורגד - סופרת, מנחת סדנאות כתיבה 

דורית אורגד - "האומה", גיליון  174  חורף תשס"ט – 2008
חדשות בן עזר, מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח, גיליון מס' 424, תל אביב, יום חמישי, ט' באדר תשס"ט, 5 במרס 2009  
 
 

Go Back  Print  Send Page