דוד סלה
"שלישי שהחטיא"
 
בעתון "קול העם" – בטאון המפלגה הקומוניסטית בישראל", 8.9.1971
 "מותו של אורי פלד" – מאת: שמאי גולן; הוצ': עם עובד, ספריה לעם (205 עמ').
 
   
את ספריו הקודמים של שמאי גולן לא קראתי. מכריכת הספר אנו למדים שספרו הראשון, "באשמורת אחרונה", הוכתר בפרס אשר ברש בשנת תשכ"ג וספרו השני, "אשמים", זיכה אותו בפרס אקו"ם בשנת תשכ"ה.
 
 
                                                                         
            קריאת ספרו האחרון "מותו של אורי פלד" איננה מתיישבת כלל וכלל עם העובדות הנזכרות לעיל. ניתן, אולי, להבין לאיזה הישג אמנותי ניסה שמאי גולן לחתור ומה בדיוק הייתה כוונתו בנקיטת האמצעים הספרותיים בהם נקט, אך למרבית הצער אין בידי לומר על ספר זה כל דבר חיובי, ובפרט לא שהשיג את מטרתו. הקריאה בספר רחוקה מהיות תענוג. מאמציו הכבירים של גולן לסגל אמצעים ספרותיים מודרניים מוכיחים, אולי, שהסופר קרא את ג'וייס ופרוסט, אך הם רק הופכים את היצירה ליומרנות כמעט מגוחכת.
בדמותו של גיבור הספר אורי פלד ביקש המחבר למזג לאחדות אחת את החוויות שבן-גילו עשוי היה לחוות לו נולד בגולה, עבר את זוועות המחנות, את שלבי הקליטה של ילד גלותי במושב עברי, את הקליטה בצה"ל, את נסיונות ההתחמקות מזהותו הקודמת וכו'... כל אלו חוויות ותהליכים מציאותיים מאד בדורנו וודאי יש בהם חומר לדרמה אנושית ואפשר לראות בהם ביטוי של דור שלם. אולם אורי פלד של שמאי גולן הוא דמות בעלת זהות מאוד בלתי-משכנעת. מרוב הדברים והסמלים שהמחבר ניסה לדחוס בו הפך אותו לטיפוס הגולש על גדותיו, טיפוס החדל להיות יחיד בעל זהות ברורה ולכן גם איננו מתעלה לדרגת סמל או למישור של משמעות יותר עמוקה.
חסרה לשמאי גולן היכולת לספר סיפור פשוט ללא סרבולי יתר. המונולוגים הפנימיים, בהם "עשיר" הספר מאד, משתדלים תמיד לזרום בכמה וכמה מקומות וזמנים, מצליחים בהחלט לשבור את התבניות הרגילות של התפתחות סיפורית, אך אינם יוצרים מסגרת בעלת אחדות אמנותית חדשה ומשמעותית. הדבר בהחלט לגיטימי כנסיון בלתי-מוצלח, אך לחלק לבתי ישראל החתומים על סדרת הספרים יצירה נסיונית זו, הרי זו חריגה מפורשת מן המסגרת וניתן לכנותה כיומרנות.
שמאי גולן לא הצליח לספר את סיפורו של הגיבור. במקום שהיצירה תציג דמות סבוכה ומתלבטת, סיבך גולן את היצירה ולבטיו של הגיבור נהפכו ללבטיה של הצורה הספרותית. ללבטים אלו חייב להיות פתרון וחייבת להיות בם אחדות של צורה ומסגרת. ברגע שחוקי היצירה הופרו, לא ברורה לנו בשורת הספר ואין הוא מדבר אלינו דברים בעלי משמעות. ניתן, כמובן, לאמץ את המוח ולהבין מה ביקש המחבר לבטא בדמות הגיבור, אך מכאן ועד לחוויה אמנותית רב המרחק מאוד.
מבחינת הצורה חיפש המחבר, כביכול, את הפתרונות הקשים, מבחינת הדמויות הלך אל הפשוט והקל ביותר. כמעט אל הוולגארי. אשתו של הגיבור, אסנת, אביה, דמותו של השכן מינץ, כל אלו הם דפוסים של אנשים ולא דמויות של ממש. מכאן גם היחסים בין אורי פלד לסביבה הם יחסים דפוסיים, ולא יחסים הנובעים מאישיותו או מאישיות הדמויות הסובבות אותו. מלחמת-ששת-הימים, האמורה להיות כאן משבר מהותי בדמות הגיבורים ובאופיו של היהודי הגלותי המתערה בארץ, איננה חלק משכנע של היצירה ותפישתה כאירוע היסטורי גובלת לעיתים בשטחיות. גם תמונות ההווי הישראלי מלאכותיות ומזוייפות.
נראה לי שכשלונו העיקרי של שמאי גולן נובע מרצונו למסור רעיון ולכפות את הרעיון על התנהגות גיבוריו. מסיבה זו גם חסרה לנו התחושה של דמויות חיות הצומחות בסביבה הטבעית להן. המוטיבציה של היצירה איננה ספרותית טהורה אלא יותר אלגורית, יותר פילוסופית, והמחבר מבקש לצקת את רעיונותיו בדפוסים שהם ספרותיים. התוצאה, כאמור, בלבול מוחלט בין התוכן לצורה. יותר מאשר מבקשת הצורה לבטא סיפורן של דמויות, מבקשת היא לגלגל בהתפתחות רעיונות והוכחתם על בשר הגיבורים. באיזה-שהוא מקום אבד גם החוט הרעיוני וגם מבחינה זו יצאה היצירה מקופחת ובלתי-שלמה.
 
 

 
   דוד סלה -עיתונאי