היהודי של גינטר גראס 
 
עיון ב"תוף הפח" מאת גינטר גראס
שמאי גולן
מסעותי עם ספרים עמ'  19 - 23
 
     אין ספק שגינטר גראס, מחברו של "תוף הפח" (מגרמנית חיים איזק, הוצאת זמורה-ביתן-מודן, תל-אביב, תשל"ה), הוא מגדולי סופרי גרמניה בימינו. גדולתו מתבטאת ביכולתו לחדור לנבכי נפש האדם, ולתאר דרך נפשות גיבוריו את תולדות התרבות האנושית. ה"אני-המספר" אוסקאר, זה הגמד מרצון, גיבורו הראשי של "תוף הפח", הופך למעין היסטוריון, המתאר את עלייתם לשלטון של הנאצים מזווית ראייתו שלו. עיר הולדתו של המחבר, דאנציג, הופכת לסמל כל הערים שידעו מלחמות וכיבושים.  
   לכאורה, הקורא אינו רשאי לזהות את השקפת עולמו של ה"אני-המספר", אוסקאר, עם השקפותיו של מחבר הספר "תוף הפח", אף-על-פי-כן מרבים חוקרי הספרות לכתוב על המסר הפוליטי-מוסרי, שמבקש גינטר גראס להעביר אל הקורא באמצעותו של אוסקאר – גיבורו המרכזי, כאמור, של "תוף הפח". ואכן, שלא כברומאנים רחבי יריעה, כגון "האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי, בהם מופיעים גיבורים בעלי השקפות-עולם מנוגדות, והקורא יכול לבחור לעצמו את זו הקרובה לליבו, המאורעות ב"תוף הפח" מוארים, ברובם, רק מזווית ראייתו של גיבור אחד: אוסקאר. אוסקאר מלגלג על השלטון הנאצי, כואב את מות אימו (בלי קשר למלחמה) ומות אביו, ואת גורלה המר של העיר דאנציג, וכן כואב את מותם של הגרמנים הרבים אשר ניספו במלחמת-העולם השנייה. והקורא אומנם אוהב את אוסקאר, מרחם עליו, מזדהה עם סיבלו, ואף נוטה לקבל את השקפת-עולמו.
 
 
ייחוס תכונות שליליות
 
בדבריי להלן, אין בדעתי לעמוד על כל ההשקפות המובעות בספר, כי אם ברצוני להתייחס לגישתו של גינטר גראס ב"תוף הפח" אל שני אספקטים, המעניינים במיוחד אותנו כיהודים: דרך תיאורו של היהודי; ומכאן – האופן בו מבקש המחבר שהקורא יתרשם, ואספקט שני – באיזו מידה באה לביטוי בספר תחושת האשמה של הגרמנים לגבי מה שאירע במלחמת-העולם השנייה.
פיינגולד הוא היהודי היחיד המופיע בספר. הוא מגיע לדאנציג בתום המלחמה, בעקבות חילות הכיבוש הרוסיים. והנה, להפתעתנו, תיאור דמותו של יהודי זה לא היתה מביישת שום אנטישמי. כל התכונות הרעות, שייחסו דורות של אנטישמים ליהודים, באות לביטוי בדמותו של פיינגולד ב"תוף הפח", בפרקים "לעשות או לא לעשות" וב"אמצעי חיטוי" (עמ' 371-351).
לכאורה, אין גראס מזכיר את המילה "יהודי" בהקשר עם הופעתו של פיינגולד, ואולם די לנו בהזכרת שמותיהם של בני משפחתו שנהרגו, כדי לדעת את מוצאו: לובה אשתו, "לב, יעקב, באראק, ליאון, מנדל וזוניה" (עמ' 354). פיינגולד מצטייר כיהודי רודף בצע ואנוכי: הדבר ניכר אף בשמו, פיינגולד, שפירושו "זהב נאה". לכאורה שם זה נפוץ בין יהודים, אך כאשר שם זה מתקיים בכפיפה אחת עם רדיפת-בצע של היהודי, הננו מניחים שהשם נבחר על-ידי המחבר לא במיקרה.
 
 
 
 
  לקריאת המאמר המלא