גיל סדן
"פעילות שוקקת לחובבי הספר בבירה"
בית הסופר בירושלים נקרא בשבוע שעבר על שמו של חיים הזז ז"ל
ידיעות אחרונות, 8.6.1973
 
               לפני מלחמת-השיחרור היו כאן בתי-מחסה, אשר שימשו חליפות את עניי ירושלים ואת האריסטוקרטיה שלה. בימי הירדנים שימש המיבנה המורכב את דלת העם של העיר העתיקה. עתה, שש שנים לאחר המלחמה שהחזירה את בתי-מחסה לבעלות יהודית, משרת המיבנה המורכב יעוד חדש: לצד ישיבת הכותל, המבורכת בתלמידי בית רבן, מתנשא כאן בית-הסופר, אכסנייה קבועה לחובבי הספר בבירה.
            לפני שבוע ימים קראו את הבניין הזה, שבו שוקקת פעילות כבר מאז שנת 1970, על שמו של אחד מענקי הספרות העברית, חיים הזז ז"ל, שנפטר באחרונה. מנהל הבית, הסופר שמאי גולן, אומר שאי-אפשר היה למצוא שם מתאים יותר. הזז היה אחד הסופרים החשובים ביותר בספרות העברית המודרנית, איש ירושלים מאז עלייתו ארצה, שהקדיש הרבה מקום לירושלים ביצירתו. מן הראוי, איפוא, שמישכן סופרי ישראל בירושלים ישא את שמו.
            בטקס קריאת הבית על שמו של הסופר זומנו לבתי-מחסה אישים חשובים, שלהם עניין מיוחד בהצלחתו של הבית. כל מי שנקשר למיפעל יכול היה להרשות לעצמו רגעים של רוממות-נפש ולהגיד לעצמו שהנה, עם קצת סבלנות, הגענו למשהו. אבל שמאי גולן יודע כי זו רק התחלה: צריך למלא את הבניין תוכן, ולעשות שהמוסד יתרום לחיים הרוחניים בירושלים.
שילוב אמנויות שונות
            יש בירושלים בתים אחדים הנושאים שמות בעלי מקצועות. יש בית-המהנדס ובית-הרופא ובית-העיתונאים ובית-הסטודנט ובית-הפקיד. מייד לאחר מלחמת-ששת-הימים התקבצו מיספר אישים, שהספרות העברית קרובה לליבם, והגיעו לכלל החלטה שלא ייתכן שספרות זאת תהיה חסרת בית משלה בירושלים, ודווקא בעיר העתיקה, לב-ליבה של העיר. אז, באותם ימים שבהדרגה נעשים להיסטוריה, לא היתה זו אופנה לאומית להתגורר בעיר העתיקה. כל מי שביקש לעשות זאת היה עדיין מקורי למדי. אנשים כמו חיים הזז ז"ל, המבקר והעתונאי אריה לרנר, שנפטר לפני זמן-מה, וייבדלו לחיים ארוכים המשורר והעיתונאי יהושע טן-פי, ראש עירית ירושלים לשעבר מרדכי איש-שלום והפרופ' גדליה אלקושי, נקטו יוזמה – והספור העברי זכה לבית משלו בירושלים.
            מטרת הקמת הבית היתה פשוטה: להעלות את קרנה של הספרות העברית, זו הנדחקת לקרן-זווית בחנויות הספרים, זו ההופכת לבסט-סלר רק כאשר יוצריה זוכים בפרס או יודעים לעורר רעש. המטרה היתה לקרב את הספרות אל העם, שייווכח שאפשר ליהנות מתרבות עברית גם אם אינה מגיעה דרך תיבת הטלוויזיה, אלא בכריכות קשות או רכות. השאלה היתה רק איך עושים זאת.
            בעיקרון היה זה פטנט פשוט: שילובן של אמנויות אחרות בספרות ריתק אל בית הסופר קהל גדול בהרבה מן הקהל שהיה מגיע אליו לפעילויות ספרותיות טהורות. למשל: ערב שבו קראו משוררים מיצירותיהם וציירים ציירו על-פי השירים, או משוררים קראו ורקדנים רקדו.
            "לא כל אחד מוכן שיעשו לשירים שלו דבר כזה", מספר גולן. "ישנם רבים המוכנים לכך שיבואו מבקרים ספרותיים וינתחו לגזרים את היצירות שלהם, אבל אין הם מוכנים להתחלק עם מוזות אחרות".
            מדי פעם בפעם מגיעים לבניין תלמידי-תיכון במסגרת שיעורי הספרות שלהם, נפגשים עם סופרים ודנים איתם על יצירותיהם – לאו דווקא בהתאם לתוכנית-הלימודים, שהרי אין הכוונה שהמשורר יסביר לתלמיד מתלבט את הרעיונות המרכזיים בשירתו. הכוונה היא להפוך את המשורר משם אלמוני, הנראה כמעט כבלתי קיים, לאדם חושב, חש, מדבר, כמוני וכמוך.
חוגים, הרצאות, סרטים
            "אני משלם לכל סופר שבא לכאן", אומר שמאי גולן. "כסופר אני יודע שסופרים אינם ששים להופיע בהתנדבות. גם לגביהם זמן הוא כסף. אני רוצה לשרש את הגישה של 'תרבותניקים' למיניהם, שאתה גורם אושר למשורר אם אתה מזמין אותו לקרוא את שיריו ושוב אין הוא נזקק לתמורה כספית. אם סופר בא לכאן מתל-אביב, הרי זה בשבילו ערב שלם, ואני משלם כ-100 ל"י הוצאות טירחה ונסיעה. אם הוא מתעקש לוותר על הסכום, אני תורם אותו לקרן נכי צה"ל. הכסף לא נשאר כאן".
            חרף הנדיבות כלפי סופרים, מתלבט בית-הסופר בקשיים תקציביים. "אנחנו לא יכולים לעודד פעילויות תרבותיות העולות בכסף. כאשר אנחנו רוצים להעלות באופן חד-פעמי יצירה קאמרית כלשהי, הרי אם אין אנו מוצאים במאי ושחקנים מתנדבים, שיסכימו ליטול על עצמם את המשימה, אין אנחנו יכולים לעשות זאת".
            החדרים הצרים, המיזנון האינטימי – ועוד מעט תושלם גם ספריית-העיון לספרות יפה על ירושלים – פועלים כמעט בכל יום. הבית מארח, בין השאר, פעילויות כגון ערבי ספרות, ערבי פולקלור, ערבי קריאה של שירה ופרוזה על-ידי אמנים ידועי שם, חוגים לכתיבה יוצרת, הרצאות לספרות, דיונים עם סופרים על בעיות השעה וסידרת סרטים, שהמכנה המשותף לה – הספרות בקולנוע. בין הסרטים רבים הישנים, שדי בשמותיהם כדי לעורר הירהורים נוסטאלגיים אצל מי שיכול לזקוף לעצמו ניסיון של 15 עד 20 שנה של צפייה בקולנוע. בימים אלה, למשל, מוקרנים מחזות מוסרטים, ביניהם "נידוני אלטונה" ו"בדלתיים סגורות" של ז'אן פול סארטר.
            האיש המופקד על פעילויות אלה הוא מיזוג של סופר ואדמיניסטרטור. כסופר כתב שמאי גולן שלושה ספרים – "באשמורת אחרונה", "אשמים" ו"מותו של אורי פלד" – שזכו כולם בפרסים שונים. הוא בן 40, עלה ארצה בגיל צעיר מפולין, חי ברמת-הכובש ובמסדה ושירת כקצין בצבא-הקבע. כאשר עזב את הצבא והחל ללמוד ספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, החל לשלוח ידו בכתיבה. עד אז לא היה פנאי. אלא שבכתיבה לא היה די. כאשר נתבקש לעמוד בראש בית-הסופר, קפץ על המציאה, שכן ראה בכך אתגר.
            גולן בטוח שהבית בעיר העתיקה יצדיק את התקוות שתלו בו: "כאשר העסק התחיל לפעול לפני שנתיים, היו רבים שסברו כי הקהל לא ימצא בו עניין. אבל זה שנתיים עוברים כאן אלפי אנשים, ורבים אחרים עוד יבואו".