גיטה אבינור
בספרה "השקף אחורה בעצב – מאמרים בביקורת הספרות העברית" 1974,
בפרק "סופרים ישראלים בצל השואה" ע' 29-28, ע' 190-187
 
 
   
 
            לפני שנים לא רבות כל כך רגילים היינו בפזמון של בכי ונהי: מדוע מצומצמת הספרות העברית החדשה בסביבתה המוגבלת? היכן ההתמודדות עם השואה? היכן המפגש עם כלל האומה, שאינו יושב בארץ? מה טעם בפרובינציאליות הקטנונית של "תמיד אנחנו"? מדוע מסוגרים בתוך תחומנו, ואיננו קורעים צוהר לספרות העולם? – ועוד כהנה וכהנה. בינתים חלפו שנים, המציאות נשתנתה, סופרים חדשים הופיעו, סופרים ותיקים המשיכו לכתוב, וכל אלה שחשבו כי יש באפשרותם להתנבא על תוכנם ורמתם של כל הספרים, אשר טרם נכתבו, נמצאו מתבדים. למותר לומר, כי הטענות לא פחתו, אלא רק נשתנו מעט. אם פעם קיננו על פרובינציאליות שבהסתגרות ובצרות אופקים, הרי עתה מקוננים על פרובינציאליות שבחיקוי בלתי סלקטיבי. ואם פעם קוננו על העדרם של נושאים גדולים כגון השואה, הרי עתה מקוננים על כתיבה נמהרת על נושאים גדולים, ללא פרספקטיבה היסטורית מספקת. מכל מקום, כבר אין אפשרות לטעון, כי לא כתבו כלל על השואה, ועל אספקטים שונים המתיחסים אליה. כתבו וכתבו על הנושא הזה סופרים בעלי רקע שונה ומקבוצות גיל שונות. כתבו ילידי הארץ, שהנושא חדר להכרתם בכל חריפותו, בשם פגישתם עם קבוצות ניצולים: כמו חנוך ברטוב וחיים גורי (בהתאם לחוויתם האוטנטית של סופרים אלה, מדובר בספריהם בעיקר על ניצולי השואה ועולמם ההרוס, או על העימות שבין ניצולים אלה לבין בני ארצישראל). כתבו ילידי אירופה, שבאו ארצה בילדותם, והספיקו לחזות שם רק בשלב הראשוני של הזוועה, כמו יהודה עמיחי (ביצירתו מדובר על העמות עם הגלגול העכשווי של עולם הילדות מאז). כתב משורר כמו אצ"ג, וכתב דן בן-אמוץ, שעד עתה רגילים היינו לסווגו כבדחן. וכתבו סופרים שחזו באימה מקרוב, כמו אהרון אפלפלד. למותר לומר, שהזכרתי רק שמות אחדים מתוך רשימה ארוכה, הכוללת, למרבה התמיהה, אפילו את דוד אבידן.
            שני ספריו של שמאי גולן, שיצאו עד כה לאור, נוצרו על רקע השואה. ספרו הראשון, "באשמורת אחרונה", שנדפס בשנת 1963, מספר על דרך נדודיו של הנער חיימק. חיימק ובני משפחתו הם אמנם "בעלי מזל", כלומר, מצליחים הם לברוח מן הגרמנים, ואינם מובלים למחנה ריכוז. על אף שנחסכת מהם האימה הגדולה ביותר, הרי דרכם היא דרך יסורים, ורק אחד מחמשת בני המשפחה, הוא חיימק, נשאר בחיים. רבות ושונות התחנות שבדרך: מן העיר הקטנה שבפולין ועד לעיר הגבול הרוסית; מכאן גלות למחנה העבודה בסיביר השלגית; לאחר שחרור ממחנה העבודה פונים הגולים לאוזבקיסטן החמה (תחנה בדרך לארצישראל הנכספת, כך סבור האב). הנוף הקפוא במחנה עבודה בסיביר המכוסה שלגים, והשמש שבקרבת טאשקנט מתנכרים לפליטים במידה שווה; ובני אדם הם קשוחים בכל מקום. חיימק רואה את כל בני משפחתו מתים מתלאות, ממחסור, בעבודת פרך, מאפיסת כוחות וממחלה. תחילה מתה הסבתה הזקנה, לאחריה האחות התינוקת. האב יורק דם עד שהוא נופח את נשמתו. ולבסוף האם, הנפש הקרובה היחידה ששרדה לו לנער. עתה, עם מות האם, מחפש לו הילד מפלט לשעה קצרה בטשטוש גבולות הדמיון והמציאות. פרשת קבורת האם הוא תיאור שיש בו מן הסוריאליזם. הילד, למרות שבימיה האחרונים של האם סלד ממנה וממראה גופה המתנוון, אינו מסוגל לתפוש את עובדת מותה; בשעת הקבורה קופץ חיימק לבור ומנסה לסוכך על גוויתה של אמו, לבל יכסו הקברנים את פניה באדמה. אך הקברנים אינם מתרשמים: "אולם הסבלים משכוהו והעלוהו והיכוהו על פניו ואמרו: ראיתם שרץ טרדן". עוד שנים לאחר מכן, עם סיום המלחמה, כאשר מופיעים הורים ששרדו ואוספים את ילדיהם מבית-היתומים, - מחכה חיימק להופעת אמו. נדמה לו, שאם אך ימלא את השאלון הדרוש – כבר תבוא אמו ותקח אותו. לבסוף, תופש הנער את עובדת היותו יתום. כאשר מופיע שליח מארצישראל, ושואל את חיימק: "רוצה אתה לנסוע לארץ-ישראל?" – מייד מתקן הנער את נוסח השאלה, ומפרש: "לבית-יתומים שבארץ-ישראל?" המסקנה שמוציא חיימק מדרכו רבת הפנים היא אחת: "בכל מקום קשה ליהודים". זאת הוא אומר גם לשליח הנזכר, המבקש להעלותו ארצה. ואילו השליח עונה לו: "בארץ-ישראל טוב ליהודים". ועם הבטחה זו לעתיד מסתיים הספר, בטרם הגיע חיימק לתחנה הסופית.
            לפני ארבע וחצי שנים, לאחר הופעת הספר "באשמורת אחרונה", כתבתי עליו הערכה שנתפרסמה מעל דפי עיתון זה. סיימתי אז במשפטי הבא: "תאבים היינו לדעת, מה עלתה לו לחיימק "בבית-היתומים שבארץ-ישראל"; אך, בלשונם של סופרי המאה שעברה, זהו כבר סיפור אחר".
 
            והנה בימים אלה יצא לאור ספרו השני של שמאי גולן, "אשָמים"* והוא מעין המשך לספר הראשון. ההמשכיות מתבטאת בזמן ובתנאים: בספר מסופר על כמה צעירים וצעירות, ומדריכם הקשיש יותר, כולם פליטי השואה. מפולין שלאחר המלחמה הם מוברחים מעבר לגבול, לצרפת. שם מקבל אותם מחייך צעיר, יליד הארץ. המשך דרכם – בספינת מעפילים רעועה, שלא נתמזל לה מזלה: הבריטים לוכדים אותה, והמעפילים נשלחים מיד לקפריסין, עוד בטרם הצליחו לנשק את אדמת הארץ הנכספת. כלומר: גם "אשָמים" מסתיים בשלב-שבדרך בגורל הגיבורים; שהרי קפריסין, אליה מועדות פניהם בסוף הסיפור, אינה אלא תחנת מעבר. לא כן הדבר לגבי חיימק. מכרנו מ"באשמורת אחרונה": חיימק כבר לא יגיע לעולם ל"בית-היתומים שבארץ-ישראל". חיילים אנגלים רוצחים אותו בדם קר, כאשר הוא מגלה התנגדות לרדת מספינת המעפילים. חיימק לא נתכוון כלל למות מות גיבורים: הוא חשב שיחבטו בו קצת, באלות, והוא יוכל להפגין כמה כתמים כחולים, כדי שבני הקבוצה יתפעלו ממנו, ויפסיקו להתנהג אליו כילד. אלא שהנער שוגה בחישוביו: במקום להצטרף לגוש המעפילים, הוא נשאר בודד מאחור; ומכיוון שאיש אינו עד למתרחש, נותנים החיילים ("הכלניות") פורקן אכזרי לזעמם שהצטבר בהם בעקב ההטרדה הבלתי נעימה.
            בנקודה זו אנו מגיעים להבדל עקרוני בין "באשמורת אחרונה" לבין "אשָמים". "באשמורת אחרונה" היה ספר בעל יסודות אוטוביוגרפיים ברורים. חיימק הוא שעמד במרכז הסיפור, ודרך עיניו, עיני ילד, ראה הקורא את המתרחש. יש להניח, שהסופר הזדהה במידה רבה עם הנער. תיאור המציאות הנוראה דרך עיניו של ילד יש בו מעלות משלו. בצורה זו ניטלת לעתים המשמעות האיומה מן המתרחש. תפישתו של ילד אינה מספקת להתמודדות עם המלחמה ועם הרדיפות. הוא מתרגם את המציאות לשפתו המיוחדת; בדרך זו מתאפשר תיאור אמנותי. הילד אינו שופט, שוקל, מוציא מסקנות מדויקות; עולם התוהו ובוהו הופך לממש מבלי שתתעוררנה שאלות.
            גם בספר "אשָמים" מתוארים דברים שהסופר חזה בהם במו עיניו. אלא ששוב אין כאן דמות מרכזית, שמורגשת הזדהות אתה. הנער חיימק, החוזר ומופיע גם בספר זה, והוא הצעיר בבני החבורה, אינו גיבור עיקרי, כי אם אחד בגאלריה של דמויות. כל דמות מתוארת בתורה: קלארה, אשר אביה הרופא נותן את שיני הזהב וגשר הפלאטינה שלו לעגלון, על מנת שיביא את הילדה למנזר; מינה, אשר הוריה עוזרים לקפוץ מן הרכבת המובילה יהודים למחנה השמדה. קלארה מתקבלת למנזר, ושם היא לומדת לכפר על פשעי עמה בתפילה וסגידה לישו. מינה מצליחה להמלט, וכמה שנים היא מבלה במרתפון קטנטן תחת האדמה, בביתו של אכר. כל יום ראשון בשבוע בא האכר לדרוש את התשלום בעד ההארחה – על הנערה למלא את מקום אשתו שנפטרה. מינה אינה שוכחת את המרתף, וקלארה אינה שוכחת את המנזר. ובצד אלה ישנו גם סיפורו של אמנון, המדריך מארץ ישראל, בן הקיבוץ; גם בעברו יש מספר נקודות תמוהות, אם כי, כמובן, מסוג שונה לגמרי מאלו שהאפילו על נעוריהם של הפליטים. חיימק הוא דמות צדדית יותר; העובדה, שהסופר מניח לו למות בידי החיילים האנגלים, עם סיום הספר, אף היא מבטלת את הזהות הביוגראפית.
            הציר עליו סובב הספר הוא המפגש בין קבוצת הנוער, פליטי השואה, לבין הצעיר הארצישראלי, אמנון, החייב להביאם ארצה. מפגש זה מתואר ברגשות מעורבים. צופים אנו בהתנגשות הבלתי נמנעת בין המדריך הקשיש, שץ, לבין אמנון, השליח הצעיר מארצישראל. שץ, כמו חניכיו; הוא מניצולי השואה. בנעוריו נתפש לרעיון הציונות והיה חבר בתנועת נוער. בזמן המלחמה הצטרף לפרטיזנים, והצטיין בכוח עמידה ובאומץ לב. אשתו ובנו נספו בשואה. שץ הוא שקיבץ את הצעירים והכינם לקראת העליה ארצה. הוא שהצליח להוציא את קלארה מן המנזר למרות התנגדותה של אם המנזר, ולמרות ערוב המושגים של הנערה עצמה, אשר בעקב "שטיפת המוח" שקיבלה במנזר, שוב אינה יודעת למי היא שייכת ובמי עליה להאמין. עתה שץ הוא אדם עייף ומקריח. בתוך הקבוצה עליו להיאבק על מעמדו כנגד גורפינקל, האורב לכל גילוי חולשה מצידו ומבקש לגזול את מעמדו. ולאחר שנמלטים הם בחשאי מפולין ומגיעים למפגש המיועד בטירה צרפתית – מוצא שץ את אמנון המחכה להם, והוא אינו עולה בקנה אחד עם תקוותיו וצפיותיו של שץ. קיווה שץ שיהא זה אדם בגילו, מצוי ובקי בתולדות התנועה; אחד היודע לעשות נפשות למען הרעיון הציוני. כאשר הוא רואה לראשונה את אמנון, והנה זה בחור צעיר, שזוף, קל רגלים, הלובש מכנסי חאקי ונועל סנדלים, ובידיו חבל קפיצה, מעליו הוא מנתר בכל שעה מתאימה ובלתי מתאימה – עולה בו חימה על שכך עשו לו, על שהרכיבו אחד כגון זה אלוף לראשו. שונה במקצת היא תגובתם של הצעירים: בעיניהם, כמובן, מעלה היא להיות צעיר. מעלה בעיניהם הוא גם כושרו הגופני של אמנון, ששץ, מפאת עומס שנותיו ועברו שוב אינו יכול להתחרות בו. וכעבור זמן קצר רובם מתחילים לנתר על חבל, כדוגמת המדריך החדש, שרגליו מהירות מלשונו. אמנון מתעמל אתם -------------------------
* שמאי גולן: אשָמים (רומן). הוצאת "מסדה", 1968.
ומאמן אותם. עליו ללמד אותם את תורת ההגנה העצמית ותורת המלחמה – והוא מלמד אותם קפא"פ. לעומת זאת, אינו יודע כיצד לדבר אתם; הוא שולט רק בעברית, ערבית ומעט אנגלית. אינו יודע פולנית ואינו יודע יידיש. שץ חייב לתרגם את דבריו לחניכים. ולא זו בלבד, אלא שגם בעברית אינו קל דיבור: כולם מגחכים, כאשר הוא מנסה לקרוא להם נאום מן הכתב. אפילו קלארה, שיחסי אהבה מוזרים מתרקמים בינה לבין אמנון, זועמת לעיתים על שבא אליהם ללא לשון.. "חרון הציפה לפתע. הרי ידע שיבוא אלינו. כיצד חשב לבוא? באילמותו ובמקל הקפא"פ ובמכנסי החאקי? ואיך נבין אותו בלי שפה? איך אדע אותו והוא אילם?
            שץ, מטעמים מובנים, מנסה לבטל את סמכותו של אמנון – ואמנון מגיב מייד. ההתנגשות מתבטאת, לרוב, בחצאי מלים, במעשים קטנים של יום יום. אך יש גם שהשנים מגיעים לוויכוח עקרוני, בינם לבין עצמם. אמנון משמיע את הטענה של בני הארץ: מדוע הלכו בני הגולה כשיות לשחיטה. מדוע לא גילו התנגדות; מדוע לא נלחמו. הוא מושך הקבלות בין יהודי אירופה לבין היישוב הארצישראלי – וההקבלה, למותר לומר, אינה לטובתם של הראשונים. תוך כדי טיעונו שוגה אמנון בכמה נקודות – שכן ברור שהקבלה מעין זו אינה יכולה להתאים לכל אורך הדרך. בוויכוח גובר שץ על אמנון, שכן כושר הביטוי שלו עולה פי כמה על זה של אמנון. אולם המעניין הוא, שבעצם שץ אינו רוצה לזכות בוויכוח. הוא היה מבקש, שאמנון ינצח אותו; היה רוצה לקבל על עצמו את מרות ארץ-ישראל.
            הקורא הישראלי, שקרא כבר ספרים שונים על המפגש בין הארץ לבין הניצולים, עשוי להעלות בזכרונו מעמד אחר, מופלא, מספרו של חנוך ברטוב, "פצעי בגרות"; האדם הראשון המופיע מ"שם" במחנה חיילי הבריגדה, על הגבול האוסטרי, והוא לוחש: "אחי שלי, ברוכים תהיו... גם אם אחרו פעמי מרכבותיכם". הד רחוק של ברכה מזעזעת זו נאצל לכל שליחי ארץ-האבות.
            לזכותו של המחבר יש לומר, כי אינו מרדד את הדמויות. אמנון אינו הצבר הסטריאוטיפי, בעל הקליפה הנוקשה ולב הזהב, הגיבור העשוי ללא חת; יש לו בעיות משלו, ויש לו גם רגעים של חולשה, בהם הוא מפקפק בנכונות שליחותו. רגעים אלה הולכים ומתרבים, כאשר מתקרבת ספינת המעפילים לחופי הארץ, ובאופק מתחילות להסתמן הצלליות המאיימות של אניות מלחמה בריטיות. אמנון מתמלא רחמים על העולים הרבים שאינו מכיר אותם, ועל המעטים אותם הספיק להכיר ולהדריך. גם הרהור של כפירה מתגנב לליבו: למראה קלארה הוא מהרהר, כי כל הקפא"פ שלמדה, יהיו חסרי ערך ברגע העימות עם חיילי המשחתות. כאן גם מתעוררת שאלה רצינית: האם אחראי אמנון, בכל צורה שהיא, למותו של חיימק? האם הוא אחראי לפציעתו האנושה של יהודה? האם השלה את האנשים הנתונים לחסותו? קשה לחרוץ דעה בענין זה. אמנם אמנון מפגין גבורה בהתנגשות הראשונה עם האנגלים; הוא מפגין גם מידה של תבונה והתאפקות – אך זאת רק לאחר שהוא רואה את יהודה הפצוע. וישנה כאן עוד נקודה, שהיא אינה נעימה ביותר: אמנון נעלם לפני שהאנגלים מורידים את המעפילים בכוח מן הספינה, ומעבירים אותם לאנית הגירוש המפליגה לקפריסין. על אמנון מוטלים עוד תפקידים, בארץ. על כן נמצאו דרכים לדאוג לשלומו. ואילו על המעפילים מוטל יהיה התפקיד למצות את הכוס עד תומה.
            הספר מתאר בנאמנות וגם באמנות פרשה שכבר נראית לנו היסטורית, הגם שלא חלפו מאז שנים כה רבות. קטעים רבים נחרטים בזיכרון, במיוחד, דומני, תיאור חיי קלארה במנזר. בתיאורים, (כמו גם בתיאורים בספר "באשמורת אחרונה") יש מידה רבה של פיוט.
            עם סיומו של ספר זה, כמו עם סיום הספר שקדם לו, טרם הגענו עד התחנה המיועדת. שוב, זהו כנראה סיפור אחר...
  
 
 
____________________
ראה גם:
גיטה אבינור: "הגואל מדלג על חבל", בעתון "על המשמר" 9.8.1968.
 
גיטה אבינור: "סופרים ישראלים וצל השואה: "שמאי גולן", מאזניים, אפריל מאי 1969
 
 

גיטה אבינור (לבית אשכנזי) למדה באוניברסיטה העברית בירושלים ובהולנד. כתבה מאמרים בכתבי-העת הספרותיים, במוספי הספרות של העיתונות היומית, וכן חיברה ערכים עבור האנציקלופדיה העברית ועבור ה-Encyclopaedia Judaica. לימדה באוניברסיטת חיפה. נפטרה 29 באפריל 1975